השופטת ד' דורנר:
1. בתאריך 17.3.02, בעקבות מידע מודיעיני בדבר עיסקת סמים העומדת להתבצע באזור המושב בית-הגדי, הוצבה תצפית משטרתית. שוטרי התצפית הבחינו בצעיר, נעים אבו-רזאק, שניגש למקום שבו קודם לכן עצרה מכונית מסוג מאזדה, שלאחר שנפתחה דלתה לרגע קט עזבה את המקום. השוטרים ראו כי אבו-רזאק מרים דבר-מה מאותו מקום, מכניסו לכיסו, פונה למוסך לתיקון תקרים סמוך, נכנס לטנדר שעמד במוסך ומתיישב ליד נהג הטנדר, הוא המערער. לאחר שהטנדר החל לנסוע, הוא נעצר על-ידי השוטרים ונתפסו בתוכו, ליד ידית ההילוכים, שתי חבילות ובהן סם מסוג הרואין במשקל כולל של 248.77 גרם. כן נתפסו ברשות המערער 1,000 ש"ח.
2. המערער סיפר בחקירתו במשטרה כי אין לו כל קשר לסמים ולמכונית, כי אסף את אבו-ראזק בדרך מקרה, לאחר שהלה ביקש אותו להצטרף כטרמפיסט לנסיעה ברכבו, וכי לאחר שהמכונית נעצרה על-ידי המשטרה הוציא אבו-ראזק מכיסו את חבילות הסם והשליכן אל תוך המכונית. המערער הסביר, כי הגיע למושב בית-הגדי לצורך איתור קונים עבור כבשים שביקש למכור. זאת, לאחר שבגדר משא ומתן שניהל עם שני יהודים למכירת כבשים, שמע מהם כי ישנם במושב נוספים המעוניינים בקניית הכבשים, וכי הכסף שנתפס ברשותו נמסר לו כמקדמה על-ידי אחד הקונים היהודים.
3. המערער ואבו-ראזק הואשמו בכתב-אישום אחד בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בהחזקת סמים מסוכנים, והמדינה ביקשה לעצור את השניים עד תום ההליכים המשפטיים. בגדר הליך המעצר, המציא המערער תצהירי אנשים שאישרו גירסתו, ואחד מהם הוא יהושע (שוקי) כהן (להלן: שוקי), שאותר על-ידי משפחתו. שוקי אישר, כי נפגש עם המערער לצורך רכישת כבשים, כי השאיר בידיו ערבון 1,000 ש"ח וסיפר לו, כי במושב בית-הגדי ישנם קונים נוספים המעוניינים לקנות כבשים.
בית-המשפט המחוזי סבור היה, כי לנוכח הסברו של המערער, התשתית הראייתית שהציגה המדינה אינה בעוצמה המספקת למעצר. משכך, דחה את בקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים. על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית-המשפט העליון, ובהחלטה, שבגדרה לא הוזכרו התצהירים התומכים (שככל הנראה לא הוצגו בפני בית-המשפט), נפסק, כי "הסברו של [המערער] להימצאות הסם במכוניתו, אינו סביר". המערער נעצר איפוא עד תום הליכי המשפט והיה נתון במעצר כתשעה חודשים, עד אשר זוכה בדינו.
4. בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, על-יסוד עדותו של שוקי, שראה בה עדות אובייקטיבית, וכן על-יסוד עדויותיהם של עדי-הגנה נוספים וכן עדות המערער שנתן בה אמון, כי יש לקבל הסברו. לפיכך זיכה את המערער "לו מן הספק". וכך נכתב, בין היתר, בהכרעת-הדין:
[המערער] הותיר עליי רושם אמין של אדם שנקלע למצב בלא לדעת איך לצאת ממנו. המערער נראה כאיש עבודה, המרוויח היטב מעסקי משפחתו... איש עבודה זה השאיר רושם אמין לגירסה שמסר, גם אם גירסה זו נראתה חריגה בתחילה ואולי חריגה זו דווקא מוסיפה למהימנותו.
עוד כתב בית-המשפט המחוזי:
למעשה מצאתי אחידות רבה בין הגירסאות שמסר [המערער] וגם אם תחילה הסברו על קניית הכבשים נראה מוזר, הרי שעדי-ההגנה שהביא כולם חיזקו את עדותו במיוחד חשובה לעניין זה עדותו של [שוקי] שאינו חשוד כחבר או קרוב של המערער.
המערער תבע פיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין). תביעתו נדחתה, כיוון שהתשתית הראייתית הייתה מספקת להגשת כתב-אישום ולא קמה העילה הראשונה המנויה בסעיף 80(א) לחוק, שעניינה היעדר יסוד להאשמה, וכן מאחר שלא נמצאו נסיבות מיוחדות, המצדיקות תשלום פיצויים על-פי העילה השנייה שבסעיף הנ"ל. בעניין זה ציין בית-המשפט המחוזי כי התצהירים שתמכו בגרסת המערער הוגשו על-ידיו רק בשלב המעצר, וזיכויו היה "מן הספק".
5. הערעור שהוגש על פסק-דין זה בדין יסודו. שכן, המערער זוכה על-יסוד ראיות, שעוד בהליך המעצר היו ידועות לתביעה.
כאמור, זיכויו של המערער מושתת, ראשית, על הראיות התומכות בגירסתו, ובמרכזן, ראיה אובייקטיבית - עדותו של הקונה היהודי; ושנית, על האמון שבית-המשפט נתן בהסברו של המערער להימצאות הסם במכוניתו. בין שניים אלה קיימת זיקה. שכן, האמון שניתן במערער מבוסס על הראיות התומכות, ובמיוחד על הראיה האובייקטיבית. אלא, שהתביעה - במסגרת בחינתה את המשקל הלכאורי של חומר הראיות שבידיה - לא בדקה את עדויות ההגנה, לרבות גירסתו של המערער ואף לא דרשה לבצע פעולות חקירה נוספות.
השלמות אלה על-ידי התביעה התחייבו מדרכי הבדיקה של חומר הראיות בהליך המעצר, אשר פורטו על-ידי השופט מאיר שמגר בהחלטה שניתנה כבר לפני למעלה מ-20 שנה. ראו ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה, פ"ד לה(1) 359. השופט שמגר הסביר, כי עוצמת הראיות המרשיעות בהליך של מעצר נקבעת על-סמך השוואתן עם ראיות אחרות, ובהן ראיות הנאשם וכן ראיות אובייקטיביות, אשר סתירות ביניהן לבין ראיות התביעה עשויות להפחית מעוצמתה של התשתית הראייתית הדרושה למעצר.
התביעה הייתה חייבת איפוא, טרם הגשת בקשה למעצר עד תום-ההליכים, לערוך בחינה מלאה וקפדנית של חומר הראיות ואף לבקש פעולות חקירה נוספות כדי למנוע מעצרי-שווא, ולמצער, מעצרים מיותרים. ראו דברים שכתבתי בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, בע' 167-166.
ראוי כאן לחזור למושכלות ראשונים. למעצרו של אדם עד תום הליכי המשפט השלכות חמורות. המעצר פוגע בזכויות היסוד של העציר ובאינטרסים הבסיסיים שלו, ובראש-ובראשונה - ניטלת חירותו לתקופה ארוכה על-ידי כליאתו בתנאים קשים. בעניין זה, למרבה-הצער, הוראת סעיף 9 לחוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, הקובעת כי עציר יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם לפגוע בבריאותו ובכבודו, לעתים קרובות אינה מקוימת. נטילת חירות זאת אינה הפיכה. הפיצויים לעולם אינם מפצים על הפגיעה בחירות ובנוסף, הפיצויים שבהם זוכה העציר או האסיר על-פי סעיף 80 לחוק העונשין הם חלקיים ביותר. שכן, לא ניתן פיצוי בשל עוגמת הנפש והסבל. בעניין זה הדין אינו מטיל על קופת הציבור את החובה לשאת בנזק המלא שנגרם לאדם הזכאי לפיצויים, אלא מגביל הוא בתקנות סדר-הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן: התקנות), את סכום ההוצאות והפיצויים שבית-המשפט מוסמך להטיל מכוח סעיף 80 לחוק העונשין.
בענייננו, בסופו של היום, בית-המשפט האמין למערער. משכך, גם אם נקט הוא בלשון זיכוי ולו מן הספק, הרי שבאמון שנתן במערער ובעדיו יש משום זיכוי, המצדיק פיצוי מלא על-פי סעיף 80 לחוק. אכן, הגשת תצהירי העדים התומכים על-ידי המערער לאחר הגשת כתב-אישום נגדו, שוללת מבחינה טכנית את העילה של "לא היה יסוד להאשמה" על-פי סעיף 80(א) לחוק, אך ודאי שיש בהימנעות מלעשות כן בהליך המעצר, וכן באמון שניתן בגירסת המערער, כדי להקים את העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", על-פי הסעיף הנ"ל.
חברתי, השופטת מרים נאור, סבורה כי האמון בהסברו של המערער אינו מלמד, לעצמו, על זיכוי מלא. לפיכך, מבקשת היא להסתפק, בהסתמכה על ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870, בחיוב המדינה בתשלום פיצויים בשיעור 50% מן הפיצויים ומהוצאות ההגנה המרביים הקבועים בתקנות. אלא, שבאותו מקרה, בהכרעת-הדין המזכה נקבע, כי לא נמצא יסוד הן לדחיית עדות המתלוננת, שזיהתה את המערער כמי שאנס אותה, והן לדחיית עדותו של המערער שנתמכה בעדויות אליבי מהימנות. הפיצוי החלקי נבע איפוא מאי-הכרעה בין שתי הגירסאות, שיצרה ספק סביר. לא כך הוא בענייננו. ראיות המדינה היו מושתתות על חזקה עובדתית. חזקה זו נסתרה בהסבר האמין שנתן המערער.
אשר-על-כן, אני מציעה לבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי ולהורות על תשלום פיצויים והוצאות משפט בסכומים המרביים הקבועים בתקנות, בתוספת ריבית והצמדה. גובה הסכומים שישולמו למערער ייקבע על-ידי רשם בית-משפט זה, לאחר שמיעת טענות וקבלת ראיות כנדרש.
ש ו פ ט ת