1. לפנינו ערעור על הכרעת דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) מיום 31.12.12, לפיה הורשע המערער בשתי עבירות של לקיחת שוחד, לפי ס' 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי ס' 284 לחוק העונשין. עוד לפנינו ערעור על גזר הדין שניתן בעניינו של המערער (ע"י כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ), ביום 12.3.13, ולפיו נדון המערער למאסר בפועל לתקופה של 14 חודשים, מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך שלוש שנים, וקנס כספי בסך 10,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו.
כתב האישום
2. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עבד המערער כמפקח בניה בעירית ירושלים באזור רמת שלמה והר חוצבים. תפקידו של המערער כלל, בין היתר, איתור עבירות בניה, תיעודן ודיווח לרשויות התביעה בעירייה. נגד המערער הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים, כמפורט להלן:
3.
על פי הנטען באישום הראשון, במהלך חודש מרץ 2004, ביצע שמואל ישראלי עבירת בניה בכך שפתח פתחים לחלל תת קרקעי בשטח הצמוד לדירתו ברמת שלמה, ללא קבלת היתר או רישיון עירייה. המערער הבחין בעבירת הבניה, ובהמשך הגיע לביתו של ישראלי והודיעו כי הוא פותח נגדו תיק, וכי בשל כך יהיה עליו לשלם קנס בגובה 180,000 ש"ח, ולהרוס את הבניה שביצע. ישראלי שאל את המערער מה ניתן לעשות כדי למזער את הנזק, ובתגובה ביקש המערער לשוחח עמו במקום פרטי יותר. המערער וישראלי עברו אל מחסן הדירה, שם אמר המערער לישראלי "אם תיתן לי 5,000 דולר תוכל להמשיך ולבנות וליהנות ממה שבנית". ישראלי ניסה להתמקח על גובה התשלום, אולם המערער השיבו כי זהו הסכום ו"כך כולם משלמים בכל השכונות". המערער דחה את הפצרותיו של ישראלי להקטין את הסכום, והבטיחו כי אם ישלם יהיה "מחוסן לתמיד" בעניין עבירת הבניה. המערער הורה לישראלי להכין את הכסף תוך שבוע, ואיים שאם לא יעשה כן יפתח נגדו תיק בעירייה. ביום 21.4.04 הגיע המערער לביתו של ישראלי וקיבל ממנו סכום של 5,400 ש"ח. המערער איים על ישראלי שאם יתרת הסכום בסך 3,800 דולר לא תשולם תוך שבוע, יבוטל ההסכם ביניהם, והוא יחזיר לו את כספו ויפתח נגדו תיק בעירייה. לאחר הדברים האלה, ולפי כתב האישום, ניסה המערער פעמים רבות לקבל את יתרת התשלום. המערער הגיע לביתו של ישראלי וניסה להיפגש עמו, שוחח עמו ועם אשתו, ודרש בכל פעם לקבל את יתרת התשלום, שאם לא כן יפתח נגדו תיק. ביום 4.5.04 הגיע המערער לביתו של ישראלי ונטל מישראלי סכום השווה ל-1,300 דולר. המערער שב ודרש את יתרת הכסף, באמרו כי אם לא יקבלו "הכל בטל וישראלי יהיה אבוד".
4
. על פי הנטען באישום השני, במהלך חודש מאי 2004, ביצע בן ציון פרידמן בביתו ברמת שלמה, עבודת בניה הכוללת סגירת מרפסת ללא קבלת היתר או רישיון עירייה. המערער אשר הבחין בעבודות, הפסיק את העבודות והורה לפועלים לעזוב את המקום. באותו היום, בשעות אחה"צ, ביקש פרידמן להיפגש עם המערער מחוץ למשרדו, והשניים סיכמו להיפגש באותו היום בתחנת דלק בהר חוצבים. השניים אכן נפגשו ושוחחו על עבודות הבניה כשהם יושבים ברכב המערער. המערער אמר לפרידמן כי יוכל לעזור לו תמורת תשלום, וכן הוסיף ואמר כי בדרך כלל הוא לוקח 4,000 דולר, אך במקרה הזה, מכיוון שמדובר בעבירת בניה לה שותפים שני שכנים, ייקח 3,000 דולר מכל אחד. פרידמן הסכים לשלם את הסכום שנדרש, וביקש שהות לאסוף את הכסף. המערער סירב לכך ודרש כי כל הסכום יועבר למחרת היום. באותו מעמד מסר פרידמן למערער סך 500 דולר בשקלים, וסוכם כי יעביר לו את היתרה למחרת. בפגישה שנערכה למחרת היום, מסר פרידמן למערער 2,000 דולר בשקלים, ולאחר הפצרות, נאות המערער להפחית את סכום היתרה ל-1,500 דולר. בהמשך, ניסה המערער, לאורך מספר שבועות, לקבל את יתרת התשלום, ופרידמן התחמק מדרישותיו בתירוצים שונים.
5. המשיבה ייחסה למערער, בגין כל אחד מן האישומים, עבירה של לקיחת שוחד וכן מרמה והפרת אמונים.
6. בתשובתו לאישום, ואף בעדותו בבית המשפט, כפר המערער באופן גורף במיוחס לו והכחיש כי קיבל ממי מן המתלוננים סכום כסף תמורת הטבה כלשהיא. המערער אף הכחיש כל היכרות עם המתלוננים.
הכרעת הדין של בית משפט קמא
7. בית משפט קמא, לאחר שבחן את הראיות, הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. הכרעת דינו של בית משפט קמא הושתתה, בעיקרה, על עדותם של ישראלי ופרידמן, עמם חתמה המשיבה על הסכם עד מדינה, אשר העידו כי שילמו למערער כספים על מנת שיעלים עין מעבירות הבניה שביצעו. בהסכם עד מדינה שנחתם עם ישראלי הוסכם, כי ישראלי לא יועמד לדין בגין עבירות הבניה ועבירת שוחד. כן הוסכם כי עירית ירושלים לא תתנגד למתן היתר בניה או לבקשה לשינוי תב"ע, אם יוגשו בקשות כאלה, ואף תמליץ לאשרן, אף שמדיניות העיריה היא שבמסגרת בקשה לשינוי תכנית יש לקחת בחשבון כי במקום בוצעה עבירת בניה (ת/3). בהסכם שנחתם עם פרידמן הוסכם, כי פרידמן לא יועמד לדין בגין עבירות הבניה ובגין עבירת השוחד (ת/6). בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין כי בהיות עדים אלה עדי מדינה, אשר קיבלו טובות הנאה כנגד עדותם, יש לבחון את עדותם במשנה זהירות.
8. באשר לאישום הראשון, ראה בית משפט קמא לבכר את גרסתו של ישראלי, לה מצא תמיכות חיצוניות רבות, על פני גרסת המערער. בית המשפט בחן את גרסתו של ישראלי ומצא כי נפלו בה סתירות רבות בשורה של עניינים. בית המשפט הוסיף ומצא כי "כל פעלו של ישראלי נעשה לטובתו האישית בלבד, והוא מוכן לעשות הכול למען מטרותיו, אף אם לשם כך עליו להסגיר את שותפו לעבירה". עוד קבע כי ישראלי היה נחוש להשלים את הבניה, לאחר שהשקיע בה כסף רב, ולשם כך היה גם מוכן להתלונן נגד המערער. חרף האמור לעיל, מצא בית המשפט כי אין באלה "כדי לפגום באופן ממשי במשקלה ובאמינותה של עדותו" (בס' 8 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי מעדותו של ישראלי עולים אותות האמת, וחרף הסתירות והפגמים, ניתן לזהות בהם את "גרעין" הסיפור, ולפיו שילם ישראלי למערער סכומי כסף במטרה להכשיר את הבניה שביצע. חיזוק לאמינותו של ישראלי נמצא גם בהסכמת ישראלי להסרת חסיון עו"ד-לקוח ומתן אפשרות לב"כ הנאשם-המערער לעיין בחומר שהיה בידי עורך הדין שלו.
9. בית משפט קמא הוסיף ומצא שורה של ראיות המשתלבות בעדותו של ישראלי ותומכות בה: קלטת שיחה מיום 5.5.04 בין ישראלי לבין המערער, שהוקלטה ע"י ישראלי, במהלכה מעביר ישראלי כסף למערער, והמערער אומר לישראלי כי "זה הסכום אין מה לעשות...ואתה שבוע הבא חייב לגמור את זה, את הכל..." וכן "גם אני יכול להיכנס לבית סוהר על דבר כזה, אז עושים בשבילך מאמצים כי אתה צריך לעשות מאמץ גם כן" (ת/4); רישום מיום 5.5.04, מועד השיחה, בתיקו של ישראלי במחשב העירייה ולפיו "מצב בניה: טרם הוחל בבנייה. אין עבירה" עליו חתום המערער (ת/11), העומד בסתירה לעבודות הבניה הנרחבות שבוצעו באותה עת ע"י ישראלי; פלט שיחות יוצאות מן הטלפון הנייד של המערער לפרידמן (ת/19), אף שהמערער טען כי אינו מכיר את פרידמן; מסמכי חשבון בנק של אשת המערער (בו הופקדה גם משכורתו של המערער) המלמד על הפקדת מזומנים בחשבון בסכומים שונים במועדים סמוכים למועדים הנקובים בכתב האישום (ת/1), הפקדות שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת; צילום מפנקס הטלפונים של ישראלי בו מופיעים שמו של המערער, "גבי דנון בעיריה", ומספרי הטלפון שלו (ת/5); עדות המפקחת רימה ברזילי לפיה משגילתה את תוספת הבניה בביתו של ישראלי, טען ישראלי כי "כבר מטפלים בו" ולאחר מכן טען שהתיק שלו סגור. כשבדקה במשרד גילתה כי על פי רישומי המחשב, המערער ביקר במקום, ציין שמדובר בעבודות ביוב שהסתיימו וסגר את התלונה; עדות אופיר מאי, הממונה על המחלקה לפיקוח על הבניה בעירית ירושלים לפיה כאשר ירד לשטח, בעקבות ממצאיה של רימה, פגש את ישראלי אשר מסר לו כי שילם כסף רב עבור הבניה וכי נסחט "עד לשד עצמותיו". עוד העיד כי הסיכוי שעבודות בניה כאלה ייעלמו מעיניו של המפקח הוא קלוש.
10. מול עדויות אלה, מצא בית המשפט את עדותו של המערער, לפיה "לא היו דברים מעולם", מתחמקת ובלתי מהימנה. בית המשפט קבע כי "לא נתתי אמון בנאשם ובעדותו, והכחשתו הגורפת, מבלי שנמצאה לה כל ראיה מאמתת, ומבלי שהיה בה כדי ליתן הסבר כלשהו לראיות שנאספו כנגד הנאשם, מעוררת תמיהה ומעידה על חוסר מהימנותו של הנאשם" (ס' 10 להכרעת הדין).
11. באשר לאישום השני, בית המשפט מצא את גרסתו של פרידמן "נטולת סתירות ואי דיוקים". בית המשפט קבע כי עדותו של פרידמן היתה "רהוטה, עניינית ואמינה. פרידמן לא ניסה להמעיט מחלקו בפרשה ואמר את הדברים ללא כחל ושרק, אף במקרה בו הציגו אותו באור שלילי. פרידמן הותיר רושם אמין ושוכנעתי כי דיבר אמת" (ס' 15 להכרעת הדין). בית המשפט מצא תמיכה לעדות פרידמן בפלט שיחות הטלפון ת/19, ממנו עולה כי המערער התקשר לפרידמן פעמים רבות, בעדותו של אופיר מאי על ליקויים שמצא בעבודת צוות הפקחים ברמת שלמה באותה תקופה, ובאי העלאת גרסת המערער בעימות שנערך בינו ובין פרידמן, ובו פרידמן זיהה את המערער ופירט את גרסתו המפלילה (ת/15). בית המשפט אף קבע כי עדויותיהם של פרידמן וישראלי תומכות ומחזקות זו את זו. כנגד עדות "מהימנה ונתמכת זו" של פרידמן, מצא בית המשפט כי אין ליתן אמון בעדות המערער (בס' 18 להכרעת הדין).
12. על יסוד עדויות עדי המדינה, והתמיכות להן, קבע בית משפט קמא כי המשיבה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את המעשים המיוחסים למערער בשני האישומים והרשיע את המערער בכל העבירות המיוחסות לו.
טענות המערער
13. בכל המתייחס להכרעת הדין, טוען המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר ביסס את הכרעת דינו באישום הראשון על עדותו של ישראלי. המערער טוען כי לנוכח הפגמים החמורים שנפלו בעדותו של ישראלי, יש לפסול את עדותו מכל מכל. לענין זה מונה המערער, בין היתר, את ההטבות שהוענקו לישראלי כנגד מתן עדותו, היוצרות תמריץ להפללתו של המערער, ואת הסתירות הקשות, לטענתו, העולות מעדותו של ישראלי בשורה ארוכה של עניינים. נטען גם למחדלים ראייתיים באי הבאתם לעדות של אשתו של ישראלי, או עדים אחרים לפגישותיו של ישראלי עם המערער. המערער מוסיף וטוען נגד קבילות פלט השיחות היוצאות מהטלפון הנייד של המערער (ת/19), תוך שנטען שלא הוכח שפלט זה הוא בגדר "רשומה מוסדית" כהגדרתה בס' 36 לפקודת הראיות. נטען גם להעדר אמינותו של הפלט נוכח הצגת חשבונית, המתייחסת לתאריכים זהים, שאינה זהה לפלט השיחות. כן נטען נגד קבילותה ומשקלה של קלטת השיחה שהוקלטה ע"י העד ישראלי, לגביה נטען כי איננה מהימנה, ואף לא הוכח כי קולו של המערער הוא זה הנשמע בקלטת. נטען עוד נגד קבילותם ומשקלם של מסמכי חשבון הבנק של המערער. בענין זה נטען כי אין קשר בין הסכומים שהופקדו בחשבון ובין הסכומים שנטען שנתקבלו מעדי המדינה ומועדי קבלתם. המערער הוסיף וטען כי משהכחיש כל היכרות עם עדי המדינה, היה על המשיבה לערוך מסדר זיהוי. כן טען שטעה בית משפט קמא בהרשיעו את המערער בעבירת שוחד ובמרמה והפרת אמונים בגין אותה מסכת עובדתית, וכי מדובר ב"הרשעה כפולה".
הכרעת הדין - דיון
14. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו בהרחבה את טענות הצדדים, מסקנתנו היא כי אין עילה להתערב בהכרעת-דינו של בית-משפט השלום. הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו ע"י בית משפט קמא. כידוע, הכלל הוא שערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, במיוחד מקום בו אלה מושתתים על התרשמותו הישירה של בית המשפט מן העדים שבאו לפניו. המקרה שלפנינו איננו מצדיק סטייה מכלל זה. בית-משפט השלום התרשם ישירות מעדות המערער, כמו גם מעדות עדי המדינה. כמצוין לעיל, נמצאה עדותם של עדי המדינה מהימנה על בית-משפט השלום, ואף זכתה לתימוכין בשורה של ראיות. לעומת זאת, עדותו של המערער לא זכתה לאמון. במצב דברים זה - אין עילה להתערב בממצאי העובדה שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום.
15. המערער מצביע על פגמים שנפלו בעדותו של ישראלי. אכן, בית משפט קמא עמד בהכרעת הדין בהרחבה על הסתירות הרבות שנפלו בעדותו של ישראלי. כן עמד על מניעיו של ישראלי להשלים את הבניה הבלתי חוקית שביצע. אולם כפי שנפסק לא אחת אין באלה כדי לפסול מראש את עדותו של ישראלי: