1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים), מיום 23.9.2007, בתיק ת/10319/07.
2. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה של עקיפה שלא כדין, בניגוד לתקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בית המשפט גזר על המערער 21 ימי פסילה בפועל מהחזיק ברישיון נהיגה, פסילה על תנאי של חודשיים למשך שנתיים וקנס - 400 ש"ח.
3. הערעור מכוון נגד הכרעת הדין בלבד.
הדיון בבית המשפט קמא
4. בהודעתו מיום 15.5.2007, כשבוע אחרי האירוע, מסר המערער כי הוא עקף משאית אחת וסיים את העקיפה תוך חציית קו-קטעים, ולפני שהגיע לקו-רצוף.
5. רס"ר אורן ברון, שרשם את דו"ח העבירה, העיד בבית המשפט קמא. עדותו התבססה על הרישום בדו"ח, ובעדותו לא זכר דבר מעבר לרישום האמור (פרוטוקול 23.9.07, עמוד 1, שורות 13-14). לידו ברכב השיטור ישב סמל מזרחי, אך זה לא ערך כל תרשומת, ואך רשם את מספר לוחית הזיהוי של הרכב שבו נהג המערער, ואת שעת האירוע.
6. לעניין העבירה שיוחסה למערער, העיד רס"ר ברון, כי אין הוא חולק על כך שהעקיפה החלה בקו-קטעים, הגם שאין הוא יכול לזכור "כמה קוים" לפני הקו הרצוף (עמוד 2, שורה 9). אין הוא זוכר את מרחק העקיפה במטרים, וכי הוא לא ערך תרשים שיתאר את העקיפה.
העד אינו מאשר את גרסת המערער, שהעקיפה הסתיימה בקטע האחרון של קו הקטעים, והוא חוזר ומאשר: "הוא יצא לעקיפה בקו קטעים וסיים את העקיפה בקו רצוף" (שם, שורה 23).
לשאלת בית המשפט לעניין האפשרות שהמשאית הנעקפת, שהיא רכב ארוך, הסתירה את שדה הראיה, וכיצד העד יכול להבחין בקו הרצוף, משיב העד: "היה לי שדה ראיה והיה לי אפשרות [כך בפרוטוקול] לראות את הקו, לא נצמדתי לתחת של המשאית. הייתי במרחק מהמשאית. תוך כדי מרחק ראיתי שהוא חוצה בקו הפרדה רצוף". העד מוסיף כי "הרכב שבו נהג המערער היה עם כל 4 גלגליו בקו הפרדה רצוף, את המרחק לא יכול להגיד לך, לא רשמתי" (שם, שורות 26-32).
7. העד ברון מוסיף, כי אילו לא שמר על "קשר-עין", ואם לא היה שומר על מרחק-ראיה, אפשר שלא היה רושם את דו"ח העבירה. אולם, במקרה זה השוטר מעיד, כי ראה את "כל העקיפה שלו". בהמשך מוסיף העד, כי עד אחרי העקיפה והפניה לא היה לו קשר עין עם הרכב של המערער, אך הוא ראה אותו בפניה.
כאשר הסניגור מפנה אותו לרישום בדו"ח העבירה (במזכר) שלפיו היה לו קשר עין עם הרכב מרגע העקיפה, משיב העד: "לפי מה שהעדתי פה אני מסכים שזה לא מדויק" (עמוד 3, שורה 19).
8. בעדותו חזר הנאשם על גרסתו, שלפיה הוא סיים את העקיפה בסוף קו הקטעים ולא בקו הרצוף, וכי מרחק העקיפה היה קצר "והמשאית נסעה לאט יחסית".
הכרעת הדין
9. בית המשפט קמא קובע בממצאים העובדתיים, כי לא הייתה מחלוקת לעניין זהות הרכב העוקף שהוא הרכב שבו נהג המערער, או לעניין עקיפת המשאית. המערער החל את העקיפה כשהוא חוצה קו-קטעים, והמחלוקת היא אם סיימה בסוף קו הקטעים או תוך חציית קו-רצוף. לפי גרסת המערער, הוא סיים את העקיפה שניים עד שלושה קטעים לפני תחילת הקו הרצוף, בעוד שלפי גרסת רס"ר ברון העקיפה הסתיימה "לאחר הקו הרצוף".
10. בית המשפט קמא התייחס בהכרעת הדין לטענות הסניגור בעניין הקושי הראייתי שבאי- רישום תרשומת ולעניין הקושי לראות את הקו הרצוף בנסיבות של עקיפת המשאית.
11. בית המשפט קובע בהכרעת הדין, כי העדר תרשומת של השוטר מזרחי אינו פוסל את העדות, הגם שעדיף היה שיירשם זכרון דברים (של מי שראה את האירוע, אם בכלל).
בית המשפט קמא קובע, כי גם אם השוטר התקשה לראות את הקו הרצוף, הרי הוא "העיד בבירור שראה את הקו הלבן ואת פניית הנאשם... ועובדה היא אכן שצדק בכל מה שראה והמחלוקת היא רק על אותו מס' מועט של מטרים לפני או אחרי הפיכת הקו ללבן".
12. בית המשפט מסתמך על ניסיון החיים וניסיונו השיפוטי וקובע, כי פעמים רבות משוכנעים נוהגי הרכב שנהגו כדין ועקפו בקו-קטעים או חצו צומת מרומזר באור ירוק, אך בפועל לא כך עשו.
הערעור