ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ) מיום 7.1.13 בת"פ 1206/07.
כללי
1. המערער, יליד 1980, הורשע בשתי עבירות של איומים, שביצע ביחס לשתי מתלוננות, עם כל אחת מהן ניהל מערכת יחסים נפרדת. האיומים הושמעו על רקע פנייתן של שתי המתלוננות יחדיו לאשתו של המערער דאז במטרה ליידעה על יחסיו איתן. על המערער הושתו 6 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי והופעל בחופף מאסר על תנאי בן 7 חודשים, שהוטל על המערער בתיק אחר. הערעור מופנה כנגד ההרשעה וכנגד גזר הדין.
הערעור
2. המערער טוען כי יש לזכותו מהרשעתו באישום הראשון, משום שזו הושתתה על עדות יחידה של המתלוננת שני אטיאס, שאישרה בבית המשפט את עדותה במשטרה מבלי שזכרה, כך נטען, בעדותה פרטים אודות האיומים נשוא האישום, ומשום שהמשיבה נמנעה מלחקור את המערער אודות אישום זה ואף זנחה אותו בסיכומיה.
3. בנוגע עם גזר הדין, טוען המערער כי יש לגזור עליו, לכל היותר, עונש של של"ץ והתחייבות להימנע מביצוע עבירה ככל שידרש. לשיטתו, השתת עונש מאסר בפועל בנסיבות הענין אינה מוצדקת. דבריו נאמרו בלהט הרגע, ועל רקע רצונו למנוע גרימת עוגמת נפש לאשתו דאז, שהיתה, לטענתו, במצב נפשי קשה ביותר עקב פרידתם, ומדגיש כי לא נלוו להם מעשים. כמו כן, לשיטתו, יש להתחשב בחלוף הזמן של כשש שנים ממועד ביצוע העבירות ועד למועד מתן גזר הדין, ואשר במהלכן לא ביצע המערער עבירות נוספות. בכלל זה, יש להביא בחשבון, כך נטען, כי הכרעת הדין נקבעה למועד שחל כ - 14 חודשים לאחר שהוגשו סיכומי ההגנה. כמו כן, הודגש כי המאסר על תנאי שהופעל, הוטל בשנת 2004 בגין עבירה שבוצעה בשנת 1999. בנוסף, נטען כי בעברו הפלילי של המערער יש אמנם 3 הרשעות קודמות, אך אלו הרשעות בעבירות מסוג עוון, שהאחרונה בהן בוצעה בשנת 2001, ולא הוטל בגינן עונש מאסר.
ב"כ המשיבה טענה כי הבסיס להרשעה הינו מתן אמון בעדות ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בכך. לגבי העונש טענה כי המערער הורשע בשתי עבירות ולפיכך מאסר על תנאי שתלוי ועומד נגדו הינו חב הפעלה. לטענתה, לאור מהות העבירות ובהתחשב בעברו הפלילי של המערער, אין הצדקה להמנע מהרשעה כדי לאפשר הארכת המאסר על תנאי.
דיון
4. דין הערעור, על כל חלקיו, להדחות.
לעניין הערעור על ההרשעה -
בית משפט קמא ביסס את הרשעתו של המערער באישום הראשון על עדותה של המתלוננת שני אטיאס, אותה מצא מהימנה. אמנם, העדה התקשתה להיזכר באירוע האיומים שבאישום הראשון, אך אישרה את דבריה במשטרה לאחר שרוענן זכרונה וסיפרה בפירוט בחקירתה הנגדית על מערכת היחסים עם המערער. כמו כן, תיאורה המפורט אודות האירוע שבאישום השני, בו הופנו האיומים כלפי המתלוננת השניה, קרן, ניתן על רקע השפעתו הניכרת של אירוע זה על המתלוננת שני, שנכחה בו. האירוע שבאישום השני היה טעון יותר מזה שבאישום הראשון ובמהלכו רדף המערער ברכבו אחרי הרכב בו נסעו שתי המתלוננות יחדיו. מכל מקום, אין ללמוד מכך כי אין לסמוך ממצא על עדותה בנוגע עם האישום הראשון. כמו כן, בדין קבע בית משפט קמא כי ניסיונות ההתקשרות, שנעשו מצד המתלוננת שני אל המערער לאחר שאיים עליה, באו כתגובה אנושית ולגיטימית להפתעתה הרבה לנוכח גילוי המידע כי המערער נשוי ורצונה לקבל מהמערער הסבר, ואין בהם כדי להעיד על כך שהמערער לא איים עליה. יוסף, כי אין יסוד לטענת המערער, לפיה המשיבה זנחה בסיכומיה את האישום הראשון, שכן ב"כ המאשימה התייחסה לעדותה של המתלוננת שני בנוגע עם האיומים שבאישום הראשון, הגם שמרבית סיכומיה התייחסו לאישום השני.
אשר לעונש שנגזר על המערער -
לחובתו של המערער ניצבת העובדה כי הוא הורשע בשתי עבירות איומים שבוצעו בשני אירועים שונים ונפרדים. לשון האיומים מלמדת על אלימות מילולית חמורה. באישום הראשון אמר המערער למתלוננת שני כי יפגע בה ובילדיה וכי היא לא תראה אור יום מהם ומהוריה, והוסיף כי הוא ידאג למרר לה את החיים וכי היא לא תשכח אותו כל החיים ומהיום תכיר רק את הצד הרע שבו. באישום השני איים המערער על המתלוננת קרן בטלפון באומרו כי ירצח אותה. כמו כן, בגדרי האישום השני, המערער הגיע ברכב למקום בו היו שתי המתלוננת, אסף את אשתו דאז ובתו, הושיב את בתו על ברכיו ונהג בפראות תוך שהוא רודף אחרי רכבן של המתלוננות וגורם להן לעלות על שטח הפרדה. במעשיו אלה ביקש המערער לשוות משנה תוקף לאיומיו המילוליים ולהטיל אימה על המתלוננות. כמו כן, לחובתו של המערער עומד עברו הפלילי ובו שלוש הרשעות קודמות, שהאחרונה בהן היא בעבירות אלימות, ובכלל זה עבירת איומים, אותה ביצע המערער כנגד אישה אחרת עימה היה במערכת יחסים, ואשר עונש המאסר על תנאי בן 7 החודשים שניתן בגינה הינו חב הפעלה בתיק דנן. עברו הפלילי מלמד כי הוא נוקט שוב ושוב בשפת האלימות המילולית כלפי נשים עימן ניהל מערכות יחסים. זאת ועוד, מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער עולה כי המערער אינו משתף פעולה עם הרשויות, ולא ביצע את צווי השל"ץ שהוטלו עליו בשנת 2008 בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, ואשר לבסוף הומרו בשנת 2010 בעבודות שירות. על רקע זה ועל רקע אישיותו של המערער, הביע שירות המבחן ספק ביחס למסוגלותו של המערער להתמיד ולעמוד במחויבות ונמנע מהמלצה על הטלת של"ץ ועל צו מבחן.
אמנם קיימים גם שיקולים לקולא, ובהם העובדה שמדובר בעבירה משנת 2006 ומאז לא עבר המערער עבירות נוספות, העובדה שהמערער נישא בשנית ולו שתי בנות, הבכורה הנה כבת 10 שנים ומצויה במשמורתו הקבועה מזה כחמש שנים, בשל מצבה הנפשי והתפקודי של האם, גרושתו של המערער, והשניה פעוטה כבת שנה מנישואיו השניים. המערער הינו מפרנס יחיד למשפחתו והביע חרטה על מעשיו. יחד עם זאת, בית המשפט כבר התחשב בנסיבות המקלות, עת הפעיל את המאסר על תנאי כולו בחופף למאסר החדש, ואין מקום להקלה מעבר לכך.
אשר על כן הערעור נדחה.
המערער יתייצב לריצוי מאסרו ביום 2.6.2013 עד השעה 10:00 בבית המעצר "ניצן" ברמלה.
ניתן היום, כ"א באייר התשע"ג, 1 במאי 2013, במעמד הצדדים.