1. לפנינו שני ערעורים, ערעור המאשימה וערעור הנאשם, על פסק דין שניתן ע"י בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ברקלי), ביום 9.5.11 (ת"פ 6499/08).
2. נגד הנאשם, ארז ברוכי, הוגש כתב אישום המייחס לו תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי ס' 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם, אשר שימש כפקח ברשות הטבע והגנים, סייר ברכב, ביום 21.10.07, יחד עם שניים אחרים. באותה עת חלף על דרכו המתלונן כשהוא רכוב על חמור, ומלווה בעדר גמלים. הנאשם חסם עם רכבו את המתלונן וחמורו, ואמר לו כי הוא נכנס לשמורת טבע. משהשיב לו המתלונן, יצא הנאשם מן הרכב ותקף את המתלונן. הנאשם אחז בצווארו של המתלונן והפילו מן החמור ארצה. עוד לקח מן המתלונן את מקלו אשר שימש אותו לדרבון החמור, והכה באמצעותו את המתלונן בכל חלקי גופו. הנאשם בעט במתלונן, ובהמשך אחז בחזהו ונגח בעוצמה באפו. מעוצמת הנגיחה נפל המתלונן ארצה. כתוצאה מתקיפתו, כך נטען, נגרמו למתלונן דימום בפה ובאף, תזוזה בעצם האף וכאבים בגב.
3. בתשובתו לאישום טען הנאשם כי המתלונן נכנס לשמורת טבע עם עדר גמלים, בניגוד לחוק. הנאשם יצא אליו מן הרכב, והמתלונן צעק לעברו ונופף כלפיו במקל מרעה שהיה בידו. הנאשם ניסה לחלץ את המקל מידו של המתלונן, באמצעותו ניסה המתלונן להתקיפו, ותוך כדי ניסיון החילוץ, נפל המתלונן מחמורו. לאחר שחילץ את המקל, הכה הנאשם את המתלונן שתי מכות חלשות בפלג גופו התחתון על מנת לנטרלו. בתגובה חיפש המתלונן אבן על מנת להכות את הנאשם, תוך שהוא מגדף בערבית ותנועותיו מאיימות, אז נגח הנאשם בפניו על מנת לנטרלו.
פסק הדין של בית משפט קמא
4. בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדויות, ביניהן עדות המתלונן ועדות שני מלוויו של הנאשם, שנסעו עמו ברכב (חברו לעבודה, יותם דהאן, והקבלן נעום בדארין), הרשיע את הנאשם בתקיפה, עבירה לפי ס' 379 לחוק העונשין. בהכרעת דין קצרה קבע בית המשפט כי הוכח בפניו, במידת הוודאות הדרושה במשפט הפלילי, כי הנאשם חסם במכוניתו את מסלול רכיבתו של המתלונן, וניגש אל המתלונן שרכב על חמורו ומקל בידו. הנאשם והמתלונן החליפו דברים ובשלב מסוים הוציא הנאשם את המקל מידיו של המתלונן והכה בו. המתלונן נפל מן החמור, וכאשר קם וצעד לעברו של הנאשם, נגח הנאשם בפניו. מר נעום בדארין (להלן - הקבלן) אשר נסע עם הנאשם, יצא מן הרכב ומשך את הנאשם מן המתלונן כדי להפסיק את מעשה האלימות, אולם הנאשם המשיך ובעט במתלונן גם בעת שהקבלן משך אותו מהמתלונן. על יסוד הממצאים שקבע, המשיך בית המשפט ובחן, האם עומדת לנאשם הגנת הצידוק או ההגנה העצמית להן טען. בענין זה קבע בית המשפט כי אחד מתפקידיו של הנאשם היה למנוע מרועים להיכנס לשמורה ולשם כך רשאי היה להפעיל כוח סביר. המתלונן נכנס לשמורה שלא כדין, ולכן מוסמך היה הנאשם למנוע כניסתו. בית המשפט הוסיף ובחן האם הכוח שהפעיל הנאשם היה "מוצדק וסביר בנסיבות הענין". לענין זה, הניח בית המשפט לזכותו של הנאשם כי המתלונן התקיפו במילים בוטות ושהוא חש מאוים על ידי המתלונן. חרף זאת קבע, כי לא מצא הצדקה להתנהגותו של הנאשם לאחר שהוסר מעליו האיום. בית המשפט קבע כי לא היתה לנאשם כל סיבה להכות את המתלונן במקל לאחר שזה הוצא מידי המתלונן, וודאי שלא היה רשאי לבעוט במתלונן כאשר הקבלן ניסה להפריד ביניהם. בית המשפט הוסיף וקבע, בהתבססו על עדותו של העד יותם דהאן, חברו לעבודה של הנאשם, כי גם אם האירוע החל באיומי המתלונן "מהר מאוד התהפך המצב וידו של הנאשם הייתה על העליונה". עוד קבע: "אני מקבל שהפעלת הכוח כדי להוציא את המקל מידי המתלונן היתה מוצדקת, אני יכול להסכים מחמת הספק שגם הנגיחה הייתה מוצדקת, בהנחה שהנאשם חשש שמא המתלונן יטיל עליו אבן - אבל לבעיטות שבעט הנאשם ולמכות שלאחר הוצאת המקל מהמתלונן אין שום הסבר, לרבות הגנה עצמית. אלה כנראה ניתנו מעבר למידתיות" (בע' 4 להכרעת הדין). באשר לחבלה הנטענת, קבע בית משפט כי נותר בלבו ספק אם נגרמה למתלונן "חבלה חמורה", וזאת מכמה נימוקים: התעודה הרפואית שהוגשה אינה ערוכה כדין, כותב התעודה, ככל שהוא רופא, לא נמנה ברשימת העדים ולא ניתן היה לחקרו, ולא הוגשו צילומים של פני המתלונן סמוך לאירוע. לסיכום קבע, כי הוכח במידה הדרושה במשפט פלילי שהנאשם השתמש בכוח יתר כלפי המתלונן, ולכן הרשיעו בתקיפה לפי ס' 379 לחוק.
5. לאחר שניתנה הכרעת הדין, ביקש הנאשם כי הרשעתו תבוטל, ולפיכך הורה בית המשפט על הזמנת תסקיר שירות מבחן, אשר יתייחס לסוגיית הרשעתו של הנאשם. בתסקיר שהוגש, המליץ שירות המבחן "לשקול סיום ההליך" ללא הרשעת הנאשם, זאת נוכח אורח חייו הנורמטיבי של הנאשם, לאור העובדה כי זוהי לו עבירה ראשונה, ולאור אישור שהמציא, לפיו יפוטר מעבודתו אם יורשע. עוד המליץ שירות המבחן על הטלת צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות.
6. בהחלטתו מיום 9.5.11 הורה בית המשפט על ביטול הרשעתו של הנאשם. בית המשפט התייחס לחומרה שבמעשיו של הנאשם, כמו גם לחובתו של עובד ציבור להשתמש בסמכותו בצורה נבונה, מושכלת ומדודה. יחד עם זאת ציין, כי התרשמותו מן הנאשם חיובית, כי המעשה נשוא האישום אינו מאפיין את אורח חייו, וכי דברי הנאשם כי למד לקח וכן חרטתו - משכנעים. בית המשפט הוסיף וציין כי האישור שהמציא הנאשם לפיו אם יורשע, יפוטר מעבודתו, שכנעו כי אין להותיר את ההרשעה על כנה, שכן "מעידה חד פעמית בממדים של תקיפה סתם אחרי שנות עשיה רבות אינה מצדיקה אובדן מקור פרנסה", וכי "הרשעת הנאשם תגרום לו לעוול שיעמוד בלי יחס לחומרת מעשיו" (בס' 11 להחלטה). לאור האמור, הוטל על הנאשם של"צ בהיקף של 200 שעות, וכן פיצוי למתלונן בסך 2,000 ש"ח.
טענות הצדדים
7. הן המאשימה והן הנאשם מערערים על פסק הדין. בערעורה טוענת המאשימה כי שגה בית משפט קמא בהרשיעו את הנאשם בעבירה של תקיפה סתם ולא בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. המאשימה טוענת כי שגה בית המשפט עת בחן בהכרעת הדין האם גרם הנאשם למתלונן חבלה חמורה, שעה שכתב האישום ייחס לנאשם חבלה של ממש. עוד היא טוענת כי כל עדי הראיה העידו כי המתלונן דימם בפניו, ודי בכך כדי לקבוע כי הנאשם גרם למתלונן חבלה של ממש. עוד בערעורה, מוסיפה המאשימה וטוענת, כי לא היה מקום לקבוע "מחמת הספק" כי הנגיחה בראשו של המתלונן היתה מוצדקת. משהוסר האיום של נפנוף המקל, לא היתה כל הצדקה לכל מעשי האלימות המאוחרים יותר. עוד היא טוענת כי לא היה מקום לקבל את טענת ההגנה של הנאשם מתוך "הנחה" שהנאשם חשש כי המתלונן יטיל עליו אבן. המאשימה טוענת כי הנחתו זו של בית משפט קמא שגויה, גם נוכח גרסתו "המתפתחת" של הנאשם עצמו בענין זה. המאשימה מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט עת ביטל את הרשעת הנאשם. לענין זה היא טוענת כי אף שמדובר בעבירה ראשונה ויחידה של הנאשם, הרי חומרתה הרבה ונסיבות ביצועה, מטים את הכף לחובת הנאשם. חומרה מיוחדת טמונה בעובדה שהנאשם ביצע את העבירה תוך ניצול מעמדו כפקח ברשות הטבע והגנים, וכסמכות האמורה לייצג את החוק. גם הכחשת העבירה, תוך נטילת אחריות חלקית, מטים את הכף לכיוון הרשעתו של הנאשם. המאשימה טוענת כי האינטרס הציבורי מחייב החמרה עם עובדי ציבור, בעלי סמכות, הנוקטים אלימות ללא כל הצדקה, ושיקולי מעסיקתו של הנאשם באשר לעתידו כעובד, אינם תחליף לשיקולי הענישה שיש לשקול, ואינם מהווים שיקול יחיד בסוגיית הרשעתו של הנאשם.
8. הנאשם טוען בערעורו כי היה על בית המשפט לזכותו כליל מן העבירה שיוחסה לו, ולחלופין, היה עליו להטיל עליו של"צ בהיקף עליו המליץ שירות המבחן (140 שעות). הנאשם טוען כי לא היה מקום להסתמך על גרסאותיהם של המתלונן ושל הקבלן, שהיו גרסאות כבושות, "עשויות" ומתואמות, בין היתר, נוכח סתירות מהותיות שנתגלעו בינן לבין עצמן ובינן לבין עדויות אחרות. הנאשם סוקר בטיעוניו בהרחבה את הסתירות בעדויותיהם של השניים, בכל שלב ושלב של האירועים, סתירות המלמדות, לטענתו, על חוסר מהימנותם. זאת, לעומת העד יותם דהאן שהוא עד "אובייקטיבי ומהימן" (בע' 4 לנימוקי הערעור). הנאשם טוען נגד "הפיצול המלאכותי" שערך בית משפט קמא בין חלקי האירוע וסבור כי עומדות לנאשם הגנות ההגנה העצמית, הצורך והצידוק ביחס לאירוע כולו. הנאשם מוסיף וטוען באשר לנגיחת המתלונן, כי עומדת לו הגנת "הגנה עצמית מדומה", שכן אף שהמתלונן לא הרים אבן, פעל הנאשם מתוך אמונה מוטעית כי המתלונן הרים אבן כדי להתקיפו. הנאשם טוען לחלופין כי היה מקום להטיל עליו של"צ בהיקף עליו המליץ שירות המבחן, ההולם את כלל השיקולים הרלבנטיים בעניינו של הנאשם, לרבות חלוף הזמן מעת האירוע, והעובדה כי הנאשם מושעה מעבודתו מזה שלוש שנים.
דיון הכרעה
9. לאחר שעיינו במכלול החומר שלפנינו ושמענו בהרחבה את טענות הצדדים, מסקנתנו היא כי יש לקבל את ערעורה של המדינה ולדחות את ערעורו של הנאשם. כך הדבר שכן בנסיבות המקרה לא ניתן לקבל את טענת הנאשם להגנה עצמית, לצידוק או צורך, וכי התשתית הראייתית שלפנינו, יש בה כדי לבסס את הרשעת הנאשם בחבלה של ממש. נסביר:
10. הטענה ל"הגנה עצמית", המהווה סייג לפליליות המעשה, מעוגנת בס' 34י לחוק העונשין:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל מתוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".
הגנת הצורך קבועה בס' 34יא לחוק העונשין:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".
הגנת הצידוק, הנסמכת על הפעלת סמכות כדין, מעוגנת בס' 34יג לחוק העונשין:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה:
(1) הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו.."