השופט נ' הנדל:
1. מונח לפני ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.4.2011 (ת"פ 192/09, כב' השופט י' אברהם) במסגרתו הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בית המשפט השית על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, מאסר על תנאי בן 8 חודשים וכן קנס בסך 3,000 ש"ח.
הרקע העובדתי
2. על פי עובדות כתב האישום: המערער ודודו - הוא המתלונן - מתגוררים בשכנות בבית דירות משותף בכפר גוש חלב. ביום 7.11.2009 הגיע המתלונן לביתו וראה כי המערער הניח ארגזי קרמיקה על המדרגות המשותפות, באופן החוסם את המעבר. בעקבות בקשת המתלונן כי המערער יפנה את הארגזים, התפתח ויכוח ביניהם, ויכוח בו נטלו חלק אף אשת המערער ואמו. אגב כך, נטל המערער חתיכת קרמיקה והכה באמצעותה בגבו של המתלונן, אשר נפל על הרצפה בשל עצמת המכה. בעודו שרוע על הרצפה, היכה בו המערער ובעט ברגלו ובצווארו. כתוצאה ממעשים אלה נשברה אחת מצלעותיו של המתלונן וכן נגרם לו קרע בטחול. על יסוד עובדות אלו הורשע המערער בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
הדיון וההכרעה בבית המשפט המחוזי
3. לפני בית המשפט המחוזי עמדו, באורח כללי, שתי גרסאות מנוגדות. לפי גרסת התביעה, המתלונן עצמו, לרבות עדים נוספים בהם אשתו, בנו ואחיו חזו במערער נוטל חתיכת קרמיקה, מכה במתלונן ודוקר אותו. מכך עולה המסקנה כי המתלונן הותקף מטווח אפס, וגרסת ההגנה לפיה החבלה החמורה נגרמה בשל אריח קרמיקה שזרקה אמו של המערער ופגעה במתלונן - אין לה על מה שתסמוך. עדי התביעה הציגו תמונה לפיה עמדה האם במרחק מה מהאירוע, ולכן לא הייתה כל אפשרות שהיא אשר גרמה לשבר בצלע ולקריעת הטחול.
על פי גרסת ההגנה, המערער לא הכחיש את מעורבותו באירוע, אך כפר בטענה לפיה הוא האחראי לחבלה החמורה שנגרמה למתלונן. נטען כי אמו של המערער ואשתו היו מעורבות באופן פעיל בויכוח, וכי הייתה זו האם שזרקה לעבר המתלונן מרצפת, אשר גרמה לפגיעה החמורה. הוסף כי עדויות התביעה היו מגמתיות, וכולן בקול אחד ניסו להרחיק את אמו של המערער ממקום האירוע, ובכך לאיין את אחריותה המשפטית ולהוביל להרשעת המערער.
בבואו להכריע בתיק קבע בית המשפט המחוזי כי הסיטואציה המצטיירת מסיכומי ההגנה אינה עולה כלל מהעדויות בתיק. ביחס לעדויות שנשמעו בהליך ציין בית המשפט כי "הנני מודע להיות עדויותיהם של כלל העדים (למעט השוטרים) בתיק מגמתיות, סותרות האחת את השנייה וכן ממזערות חלקים של מי מהמעורבים למען ההליך המשפטי. כל אחד מן העדים נוטה לכיוונו של קרוב משפחתו". בית המשפט ציין שעדויות התביעה הגיוניות יותר מעדויות ההגנה, וכי אין זה סביר שאמו של המערער, שעמדה בריחוק מהמתלונן כאשר ביניהם עוד מספר אנשים, היא זו שגרמה לפגיעה החמורה כל כך. סוג פציעות שכזה, קבע בית המשפט, יכול להיגרם כתוצאה ממכה ישירה, קרובה ומדויקת, ולא בזריקה מרחוק. עוד נקבע כי גרסת המערער המפלילה את אמו הינה תולדה של העדויות בתיק, שכן חלק מהעדים אכן העידו כי ראו את האם זורקת מרצפות לעבר איזור התגרה. אשר על כן, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את הנאשם, ולגזור את דינו כאמור לעיל.
טענות הצדדים
4. לטענת המערער שגה בית משפט קמא משקבע כי מכלול הראיות בתיק מחייב מסקנה אחת לפיה ביצע המערער את המיוחס לו. המערער דבק בגרסתו לפיה חלקו באירוע שונה מהתיאור שבכתב האישום, וכי המכות שגרמו לחבלה החמורה נגרמו בשל אריחי הקרמיקה שזרקה אמו לעבר המתלונן. הוסף כי לא היה מקום לקבוע כי זריקת מרצפת קרמיקה ממרחק של כ-5 מטרים אינה יכולה להוביל לחבלה שנגרמה למתלונן, וכי בית המשפט המחוזי הסיק מסקנה זו מבלי שהסתמך על חוות דעת מומחה רפואית או אחרת. נטען כי מעדויות יתר עדי התביעה עולה שאמו של המערער זרקה אריחי קרמיקה אשר פגעו במתלונן. הודגש שמצויים אנו בתיק פלילי, ומשכך חובת התביעה להוכיח אשמה מעבר לכל ספק סביר ולא ברמת הסתברות, ועל כן יש לזכות את המערער.
המדינה סומכת ידיה על הכרעת בית המשפט ומבקשת כי הערעור יידחה. נטען כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על התרשמותו, וכי יש בעדויות התביעה כדי להוכיח את אשמתו של המערער. צוין כי על אף הקושי העולה מראיות התביעה - אלה עקביות ומצביעות על קרבתו הפיזית של המערער למתלונן בעת האירוע, לעומת המרחק בו עמדה אמו של המערער. הודגש כי אף המערער ואמו אישרו גרסה זו. נטען כי הגרסא לפיה הייתה זו האם שתקפה את המתלונן, לא נטענה על ידי המערער לאורך רוב רובו של ההליך, וכי האם העלתה גרסה זו כדי לעורר ספק שיוביל לזיכוי בנה.
דיון
5. כלל הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר, שייתכן והוא הבולט והחשוב מבין כללי המשפט בתחום הפלילי, זכה לעיגון משפטי עלי ספר עם חקיקת החלק המקדמי לחוק העונשין, תשל"ז-1977. סעיף 34כב(א) לחוק העונשין קובע:
"לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר".
תיקון זה בעל חשיבות לא רק בסקירה ההיסטורית הכללית, אלא מטעם נוסף. התיקון נעשה בשנת תשנ"ד, שנתיים לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת תשנ"ב. התפתחות משפטית זו מבססת את המסקנה שהכלל נגזר מכבוד האדם וחירותו. בל נשכח כי בגדר המשפט הפלילי, ורק בו, החברה ממצה את כוחה כלפי היחיד בכך שהיא מכתימה אותו בהרשעה, תוך הקניית זכות להענישו. הגדרה זו מציבה את ההליך הפלילי בנקודה שונה ממקבילו האזרחי. בעוד האחרון עניינו בהערכה הסתברותית בדבר נכונותן של טענות, הרי שההליך הפלילי מציב רף גבוה בהרבה - הוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר - לא יותר, אך ודאי לא פחות. בשל כך יש לזכור, כי בהינתן שתי גרסות עובדתיות הסותרות אחת את רעותה בהליך הפלילי, אל לו לבית המשפט להסתפק בבחינה הסתברותית בדבר הגרסה הנראית לו אמינה יותר. בל נשכח כי בדיני נפשות עסקינן, וכי ה"סנקציה" הצפויה למתדיין האזרחי, שונה תכלית השינוי מזו הצפויה לנאשם הפלילי. ודוק, קיומן של שתי גרסאות עובדתיות שונות ודאי אינו מצביע לבדו כי יש ספק סביר. ואולם, משהועדפה גרסת המדינה במשפט הפלילי, חובה כי לא יוותר ספק סביר בדבר נכונותה של גרסה זו:
"במשפט הפלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר ... על פי תפיסותינו המשפטיות והחברתיות איננו שוקלים הרשעה בדין או זיכוי רק על פי מאזן הסתברויות לטובת צד אחד. המשמעויות של הרשעה בדין הפלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים יחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה.
אין הרשעה בדין אלא אם הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים..." (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 644 (1993)).
וכן יפים דבריו של השופט א' א' לוי בע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב(13.9.2005):
"בהרשעתו של נאשם רק משום שגרסת התביעה נראית סבירה יותר, טמונה סכנה של בלבול היוצרות וגלישה לנטלי ההוכחה הנהוגים במשפט האזרחי, שם די בנטייה של מאזן ההסתברות לטובת מי מבין הצדדים כדי שהדין יוכרע לטובתו. לא זה המצב בהליך הפלילי, אשר השלכותיו על חייו של הפרט קשה ומרחיקת לכת, ובהתאם, נקבע בצדו נטל הוכחה מחמיר יותר. תפקידנו כשופטים הוא לשוב ולשנן עיקרי-יסוד מנחים אלה שבנטלי הוכחה, תפקיד שאינו מתמצה באמירות עיוניות כי אם ביישומן של אלה בחיי המעשה".