1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד) בת.פ. 5894-08-10.
בהכרעת הדין מיום 2.5.11 הרשיע בית משפט קמא את המערער בתקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274 לחוק העונשין; ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק האמור.
בגזר הדין מיום 31.5.11 הטיל בית משפט קמא על המערער עונש של 26 חודשי מאסר לריצוי בפועל, והפעיל במצטבר עונש מאסר על תנאי לתקופה של 60 ימים, שהיה תלוי ועומד נגד המערער. יוצא, שעל המערער הוטל עונש של 28 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו - 31.7.10. בנוסף, הטיל בית משפט קמא על המערער עונש של 8 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא, כל עבירת אלימות במשפחה, ו/או כל עבירה כלפי שוטר.
הערעור מופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין.
2. הרשעתו של המערער בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הייתה בשל מעשה תקיפה שנקבע כי ביצע כלפי אשתו (להלן:
"המתלוננת"). הרשעתו של המערער בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ואיומים הייתה בשל מעשים שנקבע כי ביצע כלפי שוטר שהוזעק למקום על ידי שכן.
תחילה נדון בטענות הסנגור כלפי קביעותיו של בית משפט קמא בעניין תקיפת המתלוננת. לאחר מכן נדון בטענות הסנגור כלפי קביעותיו של בית המשפט בעניין העבירות שבוצעו כלפי השוטר, ולבסוף נדון בטענות הסנגור כנגד גזר הדין.
הרשעתו של המערער בתקיפת המתלוננת
3. בכתב האישום שהוגש נגד המערער, ייחסה המשיבה למערער שלושה מעשי עבירה נגד המתלוננת:
א. "בשעה 18:00 או בסמוך לכך, בהיותו שתוי, השליך הנאשם כלי עבודה לעבר המתלוננת, אך הכלי לא פגע בה." (סעיף 3 לכתב האישום).
ב. "בסביבות השעה 20:00, זמן קצר לאחר שהמתלוננת חזרה לביתה, הנאשם, שכעס על שהמתלוננת יצאה מהבית ללא אישורו, השליך עליה נעל שפגעה בפניה... כתוצאה מן התקיפה נגרם למתלוננת סימן אדום מעל עינה השמאלית." (סעיפים 4-5 לכתב האישום).
ג. באותו היום בסביבות השעה 22:00, בחצר הבית, השליך הנאשם פח אשפה מלא לעבר המתלוננת. הפח פגע במתלוננת בפלג גופה העליון והאשפה התפזרה. המתלוננת אספה את האשפה אל תוך הפח ורוקנה את הפח אל תוך מכולת הזבל." (סעיף 6 לכתב האישום).
4. אף שמדובר בשלושה מעשים אשר כל אחד מהם מהווה מעשה עבירה העומד בפני עצמו, ייחסה המשיבה למערער עבירה אחת בלבד - עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עניינה של עבירה זו בתקיפה הגורמת חבלה של ממש (סעיף 380 לחוק העונשין) שבוצעה כלפי בן זוג (סעיף 382(ג) לחוק).
5. בהכרעת דינו המפורטת, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו. הבסיס להרשעה היה קביעתו של בית משפט קמא, כי המערער זרק לעבר המתלוננת פח אשפה, אשר פגע במתלוננת וגרם לסימן אדום מעל לעינה השמאלית.
6. אין חולק על כך, שבית משפט קמא לא קיבל את הטענה אותה העלתה המשיבה בכתב האישום ולפיה, החבלה מעל לעינה השמאלית של המתלוננת נגרמה כתוצאה מכך שהמערער השליך לעברה נעל. בית משפט קמא קבע, כי המערער כלל לא זרק נעל לעבר המתלוננת, אלא המתלוננת נחבלה כתוצאה מכך שהמערער השליך לעברה פח אשפה (עמודים 12-13 להכרעת הדין). המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היא, כי על מנת להסביר את סימן החבלה מעל לעינה השמאלית של המתלוננת, בדה המערער גרסה כוזבת ולפיה הוא השליך נעל לעבר חתול, אך הנעל פגעה בטעות במתלוננת. בית משפט קמא גם קבע, כי יתכן שגרסה זו תואמה בין המערער למתלוננת, וכך קרה ששניהם סיפרו למשטרה את הגרסה האמורה, וזאת בניגוד ליתר העדים שנכחו במקום, אשר לא ראו כי המערער השליך נעל כלל.
7. בערעור שלפנינו מעלה ב"כ המערער שתי טענות עיקריות ביחס לקביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה: הטענה האחת היא, שקביעותיו של בית משפט קמא חורגות מהטענות אותן העלתה נגדו המשיבה בכתב האישום ובמהלך הדיון כולו, וכי לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפני הגרסה אותה אימץ בית משפט קמא לראשונה במסגרת הכרעת הדין. הטענה השנייה היא, שלגופו של עניין טעה בית משפט קמא בקביעתו כי הפח פגע במתלוננת וחבל בה, שכן חומר הראיות אינו תומך במסקנה זו, ואין להוציא מכלל אפשרות שהמתלוננת נחבלה באופן אחר ובנסיבות אחרות.
8. במהלך הדיון לפנינו הסכימה ב"כ המשיבה, כי לא ניתן לבסס את ההרשעה על יסוד הקביעה, כי המתלוננת נחבלה כתוצאה מכך שפח האשפה, אותו השליך לעברה המערער, פגע במתלוננת. ואולם, ב"כ המשיבה ביקשה לחזור לגרסת כתב האישום ולקבוע, כי המערער השליך לעבר האישה נעל, וזו פגעה בה וגרמה לה לחבלה (פרוטוקול עמ' 6 שורות 10-11).
9. אין בידינו לקבל טענה זו שכן, כפי שבית משפט קמא ציין בצדק, איש מבין העדים לא העיד על זריקת נעל לעבר המתלוננת.
10. אכן, המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה האישה נחבלה כתוצאה מפגיעת פח האשפה בה, אינה בלתי אפשרית. דא עקא, שקביעתו של בית המשפט בעניין זה אינה הולכת בתלם שהותווה על ידי המשיבה בכתב האישום שהוגש על ידה, ובמהלך הדיון כולו. מכאן, שמקובלת עלינו טענת ב"כ המערער, שלא ניתנה לו ההזדמנות סבירה להתגונן ולמקד את חקירותיו וטיעוניו בגרסה העובדתית שאומצה בסופו של דבר על ידי בית משפט קמא בהכרעת הדין. יתר על כן, איש מן העדים שהעיד על זריקת הפח לעבר המתלוננת, לא ראה כי הפח פגע בה (סעיף 26 להכרעת הדין). בנסיבות אלה סבורים אנו, כי הרשעתו של המערער בעבירה בה הורשע, אינה יכולה לעמוד.
11. ואולם בצד קביעתנו כי לא ניתן להרשיע את המערער על יסוד הקביעה שפח האשפה אותו זרק פגע במתלוננת וחבל בה, לא ראינו עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא ולפיה המערער זרק את פח האשפה לעבר המתלוננת, מתוך כוונה לפגוע בה. בנסיבות אלה, חלף הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, מצאנו להרשיעו בעבירה של נסיון תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.