השופט א' קיסרי
:
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט מ. אלטר, סגן הנשיא) בת"פ 15013-10-09 שלפיו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של תקיפת שוטר - עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ("
חוק העונשין") ובעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו - עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין. על המערער הושת עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.
כתב האישום וההליכים בבית משפט קמא
כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין והעלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 25.11.07 בשעה 19:00 ביקשו השוטרים אלכס זוהר ("
זוהר"), רון הראל ("
הראל"), בועז צורף ("
צורף") ואיגי חנניה ("
חנניה") לערוך חיפוש ברכב שבו נסע המערער בנהריה. המערער התנגד והתפרע, ובעט ברגלו של צורף. עוד נטען כי המערער העליב את השוטרים ואיים עליהם.
בתשובתו לאישום הכחיש המערער את המעשים שיוחסו לו וטען כי לשוטרים לא הייתה סמכות לערוך חיפוש ברכבו, וכי השוטרים הם שתקפו אותו והוא התגונן מפניהם. לטענתו, לאחר שהגיע עם אחותו ברכבה לבית אימם, ולאחר שהחנה ועזב את הרכב, הוא שב אליו כדי ליטול ממנו דבר. זמן מה לאחר מכן, בעודו במכונית, ירדו שני אנשים בלבוש אזרחי מרכב אזרחי שעצר בסמוך אליו, הוציאו אותו מן הרכב בכוח ובאלימות, הצמידו אותו בפניו לקרקע וגרמו לו בכך חבלה ודימום בפניו, תוך שהוא מנסה להיחלץ מאחיזתם. בהמשך הובל לתחנת המשטרה שם נחקר בעבירות דנן.
יצוין כי בהחלטה מיום 15.2.10 קבע בית משפט קמא כי האישום בעבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין ימחק.
מטעם המשיבה העידו בפני בית משפט קמא השוטרים חנניה, זוהר, וצורף; רס"מ יורם דנינו ("
דנינו") שהוא שוטר ביחידת ימ"ר גליל ושערך דו"ח פעולה (ת/4); ורס"מ אלי יהורם, חוקר בתחנת משטרת נהריה אשר גבה את ההודעה מהמערער (ת/1).
מטעם ההגנה העיד המערער בעצמו; אימו, שמחה ניסים; וכן מישל ברשישת ומלכה ריקיטה שהיו עדים לאירוע.
ביום 8.3.11 ניתנה הכרעת הדין ובה זוכה המערער מעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין והורשע בביצוען של עבירות לפי סעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין.
בית משפט קמא תיאר את השתלשלות העניינים: ביום האירוע, בשעות הערב, בוצעה תצפית לעבר תחנת סמים בשכונת טרומפלדור בנהריה, ורכב פיאט בצבע לבן הגיע למקום. מהרכב יצא אדם שנפגש עם אדם אחר, וכעבור זמן קצר חזר לרכבו ונסע מהמקום. בגלל חשד לרכישת סמים, עקב צוות בלשים, שכלל את דנינו ואת הראל, אחר הרכב, ומשהבחינו ברכב מסוג פיאט חונה סמוך לחנויות ברחוב טרומפלדור הם ניגשו אליו, על מנת לערוך חיפוש ברכב ועל גופו של היושב בו. אז התפתח אירוע אלים בין המערער, שישב ברכב, לבין השוטרים, ולמקום הוזעק צוות שוטרים נוסף, שכלל את זוהר, חנניה וצורף, שסייעו לדנינו ולהראל להשתלט על המערער, והוא הובל בהמשך לתחנת המשטרה בנהריה. צוין כי השוטרים לא לבשו מדים.
בית משפט קמא חילק את האירועים לשלושה שלבים: השלב הראשון - שלב מעצרו של המערער בזירת האירוע; השלב השני, שלב הסעתו לתחנת המשטרה וההתרחשויות בתוך ניידת המשטרה; והשלב השלישי, שלב ההגעה לתחנת המשטרה.
באשר לשלב הראשון קבע בית משפט קמא כי התגלו סתירות מהותיות בעדויות השוטרים, שדי בהן כדי לעורר ספק באשר לאופן התרחשותו. בית המשפט קבע כי ייתכן שהראל ודנינו, שלא הזדהו כשוטרים, פתחו את דלת הרכב והוציאו את המערער מתוכו כדי למנוע ממנו להעלים את הסמים שבהם החזיק, על פי חשדם. הוא קבע כי אין חולק שבשלב הזה החל המערער להתפרע, אולם קיים ספק אם המערער היה מודע לכך שמדובר בשוטרים. יחד עם זאת, נקבע כי המערער המשיך להתפרע ולהשתולל גם לאחר שכבר ידע שמדובר בשוטרים, ולכן הכוח שהפעילו השוטרים כדי להשתלט עליו היה סביר.
אשר לשלב השני, בית משפט קמא מצא כי עדויות השוטרים צורף וחנניה, שלפיהן במהלך הנסיעה המערער התפרע ובין היתר בעט ברגלו של צורף, מהימנות. בית משפט קמא קבע כי בשלב זה המערער היה מודע לכך שמדובר בשוטרים.
גם באשר לשלב השלישי אימץ בית משפט קמא את עדויות השוטרים צורף וחנניה, שלפיהן לאחר שהמערער הורד מהרכב בתחנת המשטרה הוא המשיך להתפרע, לבעוט ולאיים.
בית משפט קמא קבע כי קיים ספק אם באמירות המיוחסות למערער יש משום איום לפגוע בשוטרים. בית המשפט דחה את טענות המערער לקיומה של הגנה מן הצדק וכן לקיומה של הגנה עצמית מדומה וזאת לאור התנהגות המערער גם לאחר שכבר ידע כי מדובר בשוטרים.
סיכומו של דבר, בית משפט קמא קבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שבמהלך האירוע, לפחות בשלב הסעתו של המערער לתחנת המשטרה ובשלב הורדתו מרכב המשטרה בתחנת המשטרה, ביצע המערער עבירות לפי סעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין, אולם נקבע כי קיים ספק אם ביצע עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
תמצית טענות הצדדים
לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בכך שהרשיע אותו בעובדות שלא נטענו בכתב האישום, שלפיהן המערער השתולל ותקף שוטרים בניידת בשעה שהובל לתחנת המשטרה ואף בתחנת המשטרה עצמה, שכן כתב האישום כלל לא עסק באירועים אלה. לטענתו, אמנם על פי סעיף 184 לחסד"פ רשאי בית משפט להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, גם אם אלו לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, אלא שלמערער לא ניתנה הזדמנות כזו. המערער טוען כי לא נחקר על אירועים שהתרחשו בתוך הניידת או בתחנת המשטרה, וגם בחקירתו הנגדית לא נשאל אודותיהם. לטענתו, חקירת עדי התביעה התמקדה רובה ככולה באירועים שמאז הוצאת המערער מהרכב ועד לשלב כבילתו והובלתו לניידת. גם התביעה בסיכומיה לא ביקשה את בית המשפט להרשיע את המערער בגין עובדות החורגות מעובדות כתב האישום, וממילא בית משפט קמא לא ציין בהכרעת דינו את סעיף 184 לחסד"פ ולא דן כלל בשאלת הגנתו של המערער בעניין.
המערער הוסיף וטען כי בית משפט קמא טעה כאשר ביסס את הרשעתו על עדויות השוטרים, למרות סתירות מהותיות שהתגלו בגרסאותיהם ביחס לשלב הראשון בהשתלשלות האירועים. הוא לא נימק מה הוביל אותו לאמץ חלק מדברי השוטרים ביחס לאירועים שבשלב השני והשלישי, הגם שדחה את גרסתם ביחס לחלקו הראשון של האירוע.