השופט נ' סולברג:
ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 3031/06 (השופטים י' אלרון, ר' סוקול ו-כ' סעב) בגדרם הורשעה המערערת ברצח ובהצתה. המערערת נדונה למאסר עולם בגין הרצח, ול-5 שנות מאסר בגין ההצתה, מתוכן 3 שנים במצטבר למאסר העולם והשאר בחופף. כמו כן הוטל על המערערת לשלם פיצויים בגין נזקי ההצתה, בסך של 25,000 ש"ח.
עיקרי כתב האישום
1. המערערת הואשמה ברצח ובהצתה. על-פי כתב האישום, הגיעה המערערת ביום 10.1.2006 לדירתה של גב' רוטשטיין, אישה מבוגרת כבת 84 (להלן: המנוחה), אשר העסיקה את המערערת בעבר בעבודות משק בית. במהלך שהותה בדירה התעורר בין המנוחה ובין המערערת ויכוח שבעקבותיו החליטה המערערת להמית את המנוחה. לצורך ביצוע המעשה ניגשה המערערת לחדר השירות שבדירה, נטלה חוט פשתן וכרכה אותו בחוזקה סביב צווארה של המנוחה. המנוחה נחנקה למוות. לאחר מות המנוחה, גרמה המערערת לאי-סדר בדירה, נטלה עמה פריטים שהיו שייכים למנוחה וכמו כן שילחה אש במספר מוקדים בדירה, במטרה לטשטש את עקבותיה ולהסוות את מעשיה כך שיראה כאילו מצאה המנוחה את מותה תוך כדי ביצוע שוד.
2. במהלך חקירותיה במשטרה הודתה תחילה המערערת בביצוע המעשים המתוארים, אולם בהמשך חזרה בה וטענה כי הודאתה לא הייתה הודאת אמת, וכי לא ניתנה באופן חופשי ומרצון. לטענתה, על-פי תכנון מוקדם, ועל-פי קשר שקשרה עם אדם בשם עבאס זידאן (להלן: זידאן), התכוונו השניים לשדוד את המנוחה. לדברי המערערת, ביום 10.1.2006 הגיעה יחד עם זידאן לדירת המנוחה, והמערערת עלתה לדירה בגפה. לאחר שהות קצרה בדירה, יצאה ממנה המערערת, והשאירה את הדלת פתוחה. לדבריה, נכנס אז זידאן לדירת המנוחה, והמערערת המתינה לו מחוץ לדירה. בשלב מסוים, ולאחר שהבחינה כי זידאן מתעכב בבית המנוחה, עלתה לדירה בשנית ואז הבחינה במנוחה כשהיא שוכבת על הרצפה ללא רוח חיים. לטענתה, זידאן גנב מהמנוחה כסף ורכוש, גרם להצתת אש בתוך הדירה ושניהם עזבו את הזירה.
עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי
3. בעקבות חזרת המערערת מהודאתה והעלאת גרסתה החלופית התקיים משפט זוטא. בית המשפט המחוזי בחן האם הודאת המערערת שבראשונה ניתנה מרצון טוב ובאופן חופשי. בהסתמך על קלטות החקירה, קבע בית המשפט כי לא נמצא פסול בנסיבות מסירת ההודאה על- ידי המערערת. בית המשפט הוסיף כי חקירת המערערת נערכה אל מול חוקר אחד אשר דיבר אליה בטון שקט ואבהי, וכי לא הופעל עליה כל לחץ בעת גביית הודעתה. בית המשפט דחה את גרסתה החלופית של המערערת, קבע כי אין תשתית ראייתית התומכת בגרסה זו, וקבע כי יש לאמץ את גרסתה הראשונית שבה הודתה בביצוע המעשים, ולבכר אותה על פני גרסאותיה המאוחרות.
4. לאחר מכן נפנה בית המשפט לבחון את האישומים לגופם. בהכרעת הדין תיאר בית המשפט את מהלך החקירה המשטרתית שבה נאספו ראיות פורנזיות, ובכללן דגימות DNA של המערערת. דגימות אלה, כך צויין, תאמו את הממצאים שנמצאו בדירת המנוחה וכמו כן תאמו את הפרופיל הגנטי שנמצא על קצה חוט הפשתן שנכרך סביב צווארה של המנוחה. בית המשפט סקר את הודאותיה השונות של המערערת, אשר ניתנו לפני גורמים שונים במהלך חקירתה. בין היתר, תואר כי מיד עם מעצרה אמרה המערערת לקצין המשטרה כי היא יודעת "שהיא הולכת לכלא לכל החיים". בהמשך הודתה המערערת בביצוע הרצח לפני החוקר המשטרתי שחקר אותה. נוסף על כך, שיחזרה המערערת את השתלשלות האירועים, תוך שהיא נוהגת בשקט ובאיפוק ותוך כדי מסירת פרטים מוכמנים נוספים הנוגעים לאירוע, שאף החוקרים לא ידעו על קיומם. עוד צויין כי המערערת הודתה בביצוע המעשים גם לפני הפסיכיאטר והצוות הרפואי בבית החולים "שער מנשה", ולפני שוטר נוסף אשר השגיח עליה בעת אשפוזה. בית המשפט מצא כי מצירוף הודאותיה הרבות של המערערת בביצוע המעשה, יחד עם הראיות הפורנזיות והמידעים המוכמנים שעלו מדבריה, יש לקשור אותה באופן חד-משמעי לביצוע העבירה.
5. בית המשפט הוסיף וקבע כי כל יסודות עבירת הרצח התגבשו אצל המערערת. בית המשפט ציין כי מהשתלשלות האירועים עולה כי בלב המערערת גמלה ההחלטה להמית את המנוחה, והיא אף הכינה עצמה לקראת ביצוע המעשה. המערערת, כך צויין, מתוך כוונה להוציא לפועל את מעשיה, קמה ממקומה, הלכה לחדר סמוך על מנת להביא כלי שישמש אותה במעשה הרצח. בהמשך ניגשה המערערת לעבר המנוחה והידקה חוט פשתן בחוזקה סביב צווארה עד לחניקתה. בית המשפט הוסיף כי באירוע דנן לא התקיים יסוד הקינטור, לא מהפן האובייקטיבי, לא מהפן הסובייקטיבי. לא נמצאו כל תימוכין לכך שהויכוח בין המנוחה והמערערת, שכמותו כבר התנהלו בעבר, עלה לכדי הקנטה מצדה של המנוחה, או שגרם לסערת רוחות קשה שהובילה את המערערת לביצוע המעשה. בית המשפט ציין כי המערערת פעלה בקור רוח, ביישוב הדעת, ומתוך מטרה להמית את מעסיקתה לשעבר. לדאבון הלב הצליחה המערערת לבצע את המעשה. נוסף על כך הורשעה המערערת, בהתאם להודאתה, בעבירת הצתה, בגין הצתת דירתה של המנוחה, לאחר רציחתה.
עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי
6. כאמור לעיל, על המערערת נגזר עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח ו-5 שנות מאסר בגין עבירת ההצתה. בית המשפט קבע כי אין מקום להחיל על המערערת את הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין לגבי ענישה מופחתת, משום שדרישות הסעיף לא התקיימו. לא התקיימה אצל המערערת הדרישה של הפרעה נפשית ניכרת. בגזר הדין צויין כי הגם שלמערערת יש הפרעת אישיות, הדבר אינו עולה לכדי הפרעה נפשית המצדיקה את החלת הסעיף. בית המשפט העדיף את חוות הדעת מטעם המדינה אשר קבעה כי למערערת ישנה הפרעת אישיות מסוג גבולי, על פני חוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעם המערערת שעל-פיה יש לה הפרעת אישיות קשה. בית המשפט מצא בנוסף כי גם הדרישה השנייה המצויינת בסעיף, קרי, שההפרעה הגבילה במידה ניכרת את היכולת להבין את המעשים או להימנע מעשייתם, לא התקיימה בעניין דנן. בית המשפט ציין כי גם אם נתקפה המערערת, כפי שטענה, ב"מסך שחור" או ב"עיוורון רגעי", הרי שמצב זה חלף עוד בטרם הרצח. אופן הכנת כלי ההריגה ופעולותיה של המערערת לאחר מות המנוחה מלמדים כי פעלה מתוך מודעות מלאה למעשיה. על כן, מצא בית המשפט כי אין מקום להקל בעונשה של המערערת בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין והטיל עליה את העונש המנדטורי הקבוע בחוק לעבירת הרצח, מאסר עולם. נוסף על כך הטיל בית המשפט על המערערת 5 שנות מאסר בגין מעשה ההצתה. העונש, כך נקבע, ירוצה בחלקו באופן מצטבר למאסר העולם ובחלקו ירוצה בחופף. כמו כן הוטל על המערערת לשלם 25,000 ש"ח כפיצויים ליורשי המנוחה על הנזקים שגרמה לדירה בהצתתה.
המערערת ערערה לפנינו הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין.
עיקרי הטענות בערעור
7. בערעורה זנחה המערערת את טענתה, אשר נטענה ונדונה במסגרת משפט הזוטא, כי הודייתה במשטרה אינה קבילה וכי זידאן הוא אשר ביצע את מעשה הרצח. בערעורה התמקדה המערערת בעובדת הרשעתה לגופה. אלו הן, בקליפת האגוז, עיקרי טענותיה: ראשית, בא כוחה של המערערת טען כי מונה לטפל בתיק רק לאחר הכרעת הדין. לדבריו, ארעו כשלים מקצועיים בניהול התיק לפני בית המשפט המחוזי, ואלו מצדיקים את החזרת הדיון אליו לצורך ביצוע חקירה נגדית של עדי התביעה. שנית, טענה המערערת כי לא הוכחו יסודות עבירת הרצח מעבר לכל ספק סביר, וכי יש להמיר את הרשעתה בעבירת הרצח בעבירת הריגה. לדבריה, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי התגבשו אצל המערערת באופן חד-משמעי יסודות הכוונה להמית, ההכנה, והעדר הקינטור. לטענתה, לא הוכח כי התגבשה בליבה ההחלטה להמית את המנוחה ולא הוכח קיומו של רצון מבעוד מועד להוביל לתוצאת ההמתה. המערערת הוסיפה וטענה כי המעשה נעשה ללא כל תכנון או הכנה מוקדמים, ברגע של איבוד דעת ומבלי שהסתייעה בכלי תקיפה ממשי. לדבריה, היא הייתה מצויה בסערת רוחות לאחר ויכוח בינה לבין המנוחה והיא נכנסה למצב של "עיוורון רגעי" בשעה שביצעה את המעשה. לטענתה, לא הייתה לה כל שאיפה או צפיות לתוצאה הקטלנית. יתירה מכך, לטענתה, גם רכיב ההכנה לביצוע העבירה לא התקיים בעניין דנן. לטענתה, כל מהלך האירוע ארך שניות בודדות, ובמהלכו לא התבצע כל יסוד פיסי חיצוני מובהק המלמד על הכנה לקראת מעשה של רצח. עצם ליפוף החוט אינו מהווה הכנה מראש לביצוע המעשה. גם לגבי העדר הקינטור, ביקשה המערערת להשיג על פסיקת בית המשפט המחוזי. לטענתה, שגה בית המשפט בקביעתו כי לא התקיים קינטור כמובנו לפי סעיף 301 לחוק העונשין. לדברי המערערת, עובר למעשה הרצח התפתח ויכוח סוער בינה ובין המנוחה בנוגע לשכר עבודה שלטענת המערערת לא שולם לה. המערערת ציינה כי בנסיבות הויכוח הקשה שבין השתיים, נאמרו אמרות קשות שהעליבו אותה, פגעו בה, וגרמו לה להתפרצות של כעס עד כדי אבדן שליטה עצמית. לטענת המערערת, בין השתיים נוצרה התגרות אשר גררה לחצים נפשיים אצלה, לחצים אשר כל אדם סביר היה חש בהם, והם אשר הובילו אותה לביצוע המעשה.
8. המערערת השיגה גם על גזר הדין שהוטל עליה. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא החיל לגביה את הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין המאפשר להקל בענישה במצבים שבהם קיימת הפרעה נפשית חמורה המגבילה את יכולת מבצע העבירה במידה ניכרת להבין את טיב מעשיו או להימנע מעשיית המעשה. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בשעה שדחה את האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעמה והעדיף את חוות הדעת שהוגשה מטעם המדינה. לדבריה, חוות הדעת מלמדת באופן ברור כי המערערת סובלת מהפרעת אישיות קשה ומרמת ארגון נמוכה הגובלת בהפרעה פסיכוטית. לטענתה, מצבה הנפשי המעורער, ההפרעה האישיותית ממנה היא סובלת וכן נסיבות חייה הקשות, מצדיקים את החלת סעיף 300א(א) לגביה. טענה נוספת שהעלתה המערערת בהקשר לגזר דינה נוגעת לעובדה שחלק מעונשה בגין עבירת ההצתה הוטל במצטבר למאסר העולם ולא בחופף אליו. לטענתה, מן הראוי היה להטיל את העונש כולו בחופף. לדידה, לא מדובר בעבירות עצמאיות ונפרדות אלא בעבירה אחת המשלבת בתוכה מספר היבטים. על כן ביקשה המערערת כי נורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, או לחלופין כי נורה על קבלת הערעור, ועל הפחתה מעונש המאסר שהוטל עליה.
עיקרי טענות המשיבה
9. המשיבה תמכה את יתדותיה בנימוקי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. לדבריה, אין כל פגם בהכרעת הדין ובגזר הדין, ואין מקום להתערב בקביעותיו. המשיבה טענה כי יסודות עבירת הרצח הוכחו כולן. השתלשלות האירועים מובילה למסקנה ברורה וחד-משמעית כי התגבשו אצל המערערת ההחלטה והרצון להמית את המנוחה, תוך שהיא צפתה שמעשיה אכן יובילו לתוצאה האמורה. המשיבה פירטה את סדר ההתרחשויות, ולפיהן ניגשה אל חדר השירות בדירת המנוחה, נטלה חוט פשתן, כרכה אותו והידקה אותו בחזקה סביב צווארה של המנוחה. המשיבה הוסיפה כי גם פעולותיה של המערערת לאחר מעשה הרצח, ובהן יצירת אי-סדר בדירה, נטילת הפריטים והצתת האש, מלמדות כי לא רצתה לסייע למנוחה וכי ביקשה למנוע כל אפשרות כי תינצל. המשיבה הוסיפה כי לא נפל כל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי כי מעשה ההמתה נעשה בהעדר כל קינטור. לדבריה, הויכוח, ככל שהיה, בין המערערת ובין המנוחה, היה ויכוח מילולי גרידא, שכמותו אף ארעו בעבר, ולא הגיע לידי מצב של התגרות. נוסף על כך, טענה המשיבה, כי אין לקבל את טענת "העיוורון הזמני" שהעלתה המערערת. המשיבה סבורה כי אף אם נתקפה המערערת במצב של "עיוורון זמני" בשלב כלשהו, הרי שזה חלף עוד בטרם גרמה למותה של המנוחה. המערערת הייתה מודעת לכל פרטי המעשה בשעה שביצעה אותו וידעה לשחזרו במדויק בעת השחזור המשטרתי. לפיכך, ביקשה המשיבה להותיר את הרשעת המערערת על כנה.
10. לעניין גזר הדין ציינה המשיבה כי אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המערערת. המשיבה טענה כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את התקיימות תנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין. חוות הדעת הפסיכיאטרית שנעשתה למערערת העלתה כי היא בעלת הפרעת אישיות בלתי יציבה מבחינה רגשית מסוג גבולי. מכך, לטענת המשיבה, לא ניתן ללמוד כי המשיבה סובלת ממחלה נפשית אשר גורמת לה לביצוע מעשים בלתי נשלטים. המשיבה הוסיפה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא להעדיף את חוות הדעת מטעם המשיבה, אשר נערכה כאשר המערערת שהתה בתנאי אשפוז, ויתרה מכך, אף ההגנה לא חלקה על הממצאים שצויינו בחוות הדעת האמורה. עוד הוסיפה המשיבה לעניין גזר הדין, כי שתי העבירות שבהן הורשעה המערערת - עבירת ההצתה ועבירת הרצח - הן עבירות נפרדות אשר בוצעו בטווחי זמן שונים. שתיהן עבירות אכזריות ומהחמורות בדין הפלילי. לדברי המשיבה, המערערת פעלה מתוך שיקול דעת קר ואכזרי ועל כן מוצדק היה להטיל בגין עבירות אלה, את העונש באופן מצטבר, ולו במידה חלקית. לדברי המשיבה, הענישה הולמת את חומרת המעשים ואין מקום להתערב בגזר הדין.
דיון והכרעה