המערער הורשע בבימ"ש קמא לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות שיוחסו לו בכתב האישום: התפרצות וכן היזק לרכוש.
עפ"י הנטען בכתב האישום, בתאריך 15.1.08 בשעות הצהריים, התפרץ המערער לביתו של המתלונן בתיק זה, אייל בר (להלן: "
המתלונן"), בכך שפתח את שער הבית ונכנס לתוכו בכוונה לבצע בו גניבה.
המערער, כך עפ"י הנטען, הזיק לעציץ שעמד בכניסה וכן פתח ארון בחדר השינה והוציא את המגירות שבו, אולם הופתע ע"י הבעלים ולכן ברח מהבית.
הראיות שהיו בפני בימ"ש קמא נשענו רובן ככולן על עדותו של המתלונן. לטענת המתלונן, הוא יצא באותו בוקר את הבית בסביבות השעה 11.20 וחזר כעשרים דקות לאחר מכן. הוא ראה עם חזרתו כי הבית נפרץ משום שהוויטרינה שהיתה סגורה, נפתחה. הוויטרינה היתה סגורה עם סוגר בצאתו מן הבית, וכאמור היתה פתוחה עם חזרתו הביתה. גם הזכוכית היתה פתוחה ולדברי המתלונן: "
ופה אין ספק שהוא פתח".
המתלונן גם הבחין בשינויים בתוך הבית שהתבטאו בפתיחת דלת הארון והמגירות וכן הנזק לעציץ שנמצא בכניסה (מדובר בבית צמוד קרקע).
לטענת המתלונן, מיד כאשר הבחין בפריצה לדירה, הפנה את המבט לחצר הקדמית, או אז ראה "
בחור חולף מהמרפסת שצמודה לסלון לכיוון שער הכניסה". הוא חזר אחורנית ונעמד מול אותו בחור ושאל אותו מה הוא עושה "
אצלי בשטח". אותו אדם ענה לו מה שענה, אמר שעף לו כדור לשטח והוא טיפס ונכנס לחפש אותו. לשאלת המתלונן היכן הכדור, השיב אותו אדם בחצי חיוך "
לא מצאתי אותו".
המתלונן הלך לביתו, נטל מצלמה דיגיטלית, חזר והלך לאותו כיוון אליו הלך האדם שהיה בחצרו ואשר עימו ניהל את הדו שיח כמצוטט לעיל, וצילם אותו.
בדיעבד אין מחלוקת על שני נתונים, האחד כי האדם המצולם הוא המערער שבפנינו, והנתון השני כי התמונה צולמה ברח' הגדודים, הסמוך למקום מגוריו של המתלונן.
המערער הכחיש מכל וכל כי פרץ לביתו של המתלונן. לדבריו, היה בדרכו לביתו של חברו. התמונות שצולמו, שכאמור אין מחלוקת כי הם תמונותיו, צולמו בעודו בדרכו אל בית החבר ברח' תחכמוני, בדרך לשם הוא עובר ברח' מוהליבר ומכאן המגע שלו עם המתלונן.
בימ"ש קמא (כב' השופט צ' קאפח), נתן אמון בגירסת המתלונן ועל סמך גירסה זו קבע כי המערער אכן פרץ לביתו של זה האחרון.
ביהמ"ש ציין כי הוא ער לכך שמדובר בעדות יחידה מטעם המתלונן. עדיין סבר כי העדות מוצקה דיה כדי להשתית עליה ממצאים ברמה של מעבר לספק סביר. בלשונו של בימ"ש קמא: "
הזיהוי של הנאשם בפי המתלונן הינו חד משמעי. אינני בוחן כליות ולב אך המתלונן הותיר רושם חיובי ביותר". בהמשך פירט בימ"ש קמא גם את האדנים עליו נשען הזיהוי של המערער ע"י המתלונן.
עוד קבע בימ"ש קמא כי עדותו של המערער היתה רצופת סתירות, הוא הסתבך בדבריו באשר למקום בו שהה לפני כן והסתבך בדבריו ביחס לחברו שאליו הלך. סה"כ התרשמותו של ביהמ"ש היתה כי עדות המערער "
אינה עולה בקנה אחד עם הגיון הדברים".
בהסתמך על האמון שנתן במתלונן ומדחיית גירסת המערער, הורשע כאמור המערער בעבירות המיוחסות לו.
ביהמ"ש דחה גם את הטענה החלופית של המערער כי לכל היותר מדובר בעבירה של השגת גבול. לענין זה ציין בימ"ש קמא את הוויטרינה שהיתה סגורה עם צאתו של המתלונן, ונמצאה פתוחה עם שובו.
על הכרעת הדין כאמור, הערעור בפנינו.
טענתו המרכזית של הסניגור הינה כי אין מדובר בממצאי מהימנות אלא בקביעה הגיונית של בימ"ש קמא ולא מעבר לכך. משום שמדובר בהגיון ולא בממצאי מהימנות, מצויה ערכאת הערעור באותו מקום שבו היה בימ"ש קמא, ומשום כך היא יכולה להתערב בממצאי העובדה שנקבעו בבימ"ש קמא.
לגופו של ענין, לטענת הסניגור, המתלונן ככל הנראה טעה בזיהויו של המערער. הוא אכן צילם את המערער אולם לא זה האיש שבו הבחין בחצר ביתו.
לטענת הסניגור, חלף פרק זמן של כ- 20 רגע ויותר בין המפגש בין המתלונן לפורץ לבין הצילום ובפרק זמן זה יכול שזכרונו של המתלונן בגד בו והוא זיהה את המערער תוך שהוא חפץ להאמין שהוא אכן מזהה את האדם הנכון, הגם שבפועל המערער מעולם לא היה בביתו.
בחנו את טיעוני הסניגור ואיננו סבורים שיש מקום להתערב בממצאיו של בימ"ש קמא. בניגוד לטענת הסניגור, דעתנו היא כי מדובר בתיק הנשען רובו ככולו על ממצאי מהימנות. אין צורך להזכיר את האיפוק בו נוהגת ערכאת הערעור בהתערבות בממצאי מהימנות.