השופט ס' ג'ובראן:
לפנינו ערעורים על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 18-08 (כבוד השופטים נ' מוניץ, ש' אטרש וע' עיילבוני) מיום 20.10.2010, ולחילופין ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2011.
השתלשלות ההליכים עד כה
כתב האישום
1. נגד המערער בע"פ 3061/11 (להלן: המערער 1 או שלומי), המערער בע"פ 3034/11 (להלן: המערער 2 או דוד) והמערער בע"פ 3062/11 (להלן: המערער 3 או אבי) הוגש כתב אישום המייחס להם, שתי עבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיפים 305 ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1) ו-(2), וסעיף 29 לחוק העונשין; עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק; עבירות בנשק לפי סעיפים 144(א) רישא ו-(ב) סיפא לחוק העונשין, ועבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. כמו כן, כתב האישום מייחס למערערים 1 ו-2 עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
על פי המתואר בכתב האישום, במסגרת האישום הראשון - המערערים 1 ו-2 הינם חברים ובעלי עסקים משותפים. בין היתר, הפעילו השניים בית קפה, אשר שימש כמועדון למשחקי קלפים, בשכונת אחווה בטבריה (להלן: המועדון). המערער 3, הינו אחיו של המערער 1. למערערים 1 ו-2 הייתה שותפות עסקית בחלק ממשחקי הקלפים במועדון עם בני דודתם יניב וכפיר דדון (להלן: יניב ו-כפיר). נטען, כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לחלוקת הכספים מרווחי המועדון. לכן, ביום 1.6.2008 ביקשו יניב וכפיר לשוחח עם המערערים 1 ו-2. לצורך כך, בשיחת טלפון שקיימו יניב וכפיר עם המערער 1 הוא הזמינם להגיע למועדון, באומרו כי הוא והמערער 2 נמצאים במקום. באותו היום, בשעה 16:00 לערך, הגיעו יניב וכפיר למועדון.
עם הגעתם של כפיר ויניב למועדון, ניגשו המערערים 1 ו-3 לכפיר, כשהמערער 1 מטיח בו דברים בתוקפנות. כפיר ביקש מהמערער 1 לשוחח עם המערער 2, אשר ישב במרפסת, אך המערערים 1 ו- 3 חסמו את דרכו. במקביל לכך, פנה יניב לעבר המערער 2 וקרא לעברו "על מה אתם כועסים". אז, משך המערער 3 את יניב לאחור, תוך שהוא מרחיקו מהמערער 2, וכשהמערער 1 דוחפו. לפתע, משכו המערערים 1 ו-3 את כפיר הצידה, ויניב החל להתקדם לעבר המערער 2. נטען כי המערערים 1 ו- 3 פעלו באופן זה על מנת לבודד את כפיר מיניב, וכדי שהללו יוכלו לפגוע בכפיר, בזמן שתשומת ליבו של יניב מופנית למקום אחר, ובכך למנוע את התערבותו המיידית. אז, קם המערער 2 מכיסאו ועשה תנועה מאיימת בידו הימנית, הדומה לתנועה של מי שמתעתד לשלוף אקדח ממכנסיו.
בשלב זה, הוציאו המערערים 1 ו-3 אקדח מרכבו של המערער 3. המערער 1 נטל את האקדח וירה מספר יריות לעבר כפיר, והמשיך לירות לעברו גם כשהוא נפל ארצה. באותה העת, עמד יניב בגבו לאירוע, כשהסתובב יניב לכיוונו של המערער 1 וראה את מעשיו, החל לצעוק לעברו. המערער 1 הסתובב ליניב, כיוון אליו את האקדח וירה לעברו מספר כדורים. אולם, יניב הספיק להרים כסא ולהתגונן בעזרתו מפני הכדורים. עוד נטען, כי המערער 1 חדל מהירי רק כאשר יניב הפיל עצמו ארצה, והשים פני מת. מיד לאחר מכן, נמלטו המערערים מהמועדון. כתוצאה מהירי נפצע כפיר באורח אנוש. בהמשך, אובחנו אצלו פגיעות רבות - איבוד דם, פגיעה בלבלב ובתריסריון, פגיעות שונות וקשות בכלי דם ופגיעות בשרירים. כפיר נזקק למספר ניתוחים והתערבויות רפואיות שונות, ובמשך תקופה של כחודש הוא היה נתון בסכנת חיים. יניב, נפצע קל מרסיס שפגע ברגלו.
2. האישום השניבכתב האישום, מיוחס למערער 2. בו נטען כי מיד לאחר האירוע המתואר לעיל, הגיע המערער 2 לביתו בטבריה, הורה לאשתו לארוז תיק ובו חפצים אישיים, מכיוון שהם צרכים לעזוב באופן מיידי את טבריה. אשתו עשתה כן, והם עזבו את הבית בחופזה. כשיצאו, השליך המערער 2 את החולצה שלבש בעת האירוע לפח האשפה שברחוב. בהמשך, הם נסעו לבית קרובי משפחה בקרית שמונה, ולא יצאו את פתח הבית עד ליום 5.6.2008, שאז הם נסעו על מנת להגיע לבית הוריו של המערער 2 בחולון. נטען, כי המערער 2 עשה כל זאת בכוונה להכשיל חקירה פלילית.
3. האישום השלישיבכתב האישום, מיוחס למערער 1, בו נטען כי בסמוך לאירוע המתואר לעיל, הוא עזב את טבריה למקום שאינו ידוע למשיבה ונמלט ממשטרת ישראל, עד ליום 3.7.2008, אז נעצר במושב שדה דוד. נטען, כי לאורך כל תקופה זו ידע המערער 1 כי הוא דרוש לחקירה לגבי האירוע, ואף ידע כי הוצא נגדו צו מעצר, ולמרות זאת לא הסגיר עצמו למשטרה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. ביום 20.10.2010 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתה הרשיע בית המשפט את המערערים, בביצוע בצוותא של עבירת ניסיון לרצח של כפיר, לפי סעיף 305 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין וזיכה אותם מביצוע בצוותא של עבירת ניסיון לרצוח את יניב. כמו כן, הורשעו המערערים בביצוע בצוותא של עבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-(2), בצירוף עם סעיף 29 לחוק העונשין; בעבירת תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382 לחוק העונשין; בעבירות נשק לפי סעיף 144(א) רישא ו-(ב) סיפא לחוק העונשין, ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין. המערערים 1 ו-2 אף הורשעו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
בסיס מרכזי לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי שימשה עדותו של יניב, אשר בה נתן בית המשפט אמון באופן גורף. בית המשפט קבע כי עדותו של יניב הייתה מהימנה, כנה ואמיתית, בה העיד יניב בדייקנות על אשר חווה וראה, והבחין בין התרחשויות להן היה עד לבין אלו אשר אודותן שמע מכפיר. כן, מצא בית המשפט חיזוקים לגרסתו של יניב בעדותה של אמם של יניב וכפיר - ג'קלין דדון (להלן: ג'קלין); בגרסתו המוקלטת של כפיר אשר הוקלט על ידי ג'קלין ללא ידיעתו של כפיר; כמו גם תימוכין בעדויות המערערים ובמארג הראיות כולו. באשר לאי הדיוקים אשר נפלו בעדותו של יניב קבע בית המשפט המחוזי "ברור כי איננו יכול לזכור את מהלך האירוע בכל שנייה ושנייה ואין לדרוש מבן אנוש ובוודאי שלא ממי אשר חווה אירוע כה מתוח וטראומתי ... יניב סיפר את אשר חווה בפועל בדבקות מקסימאלית למהלך האירועים".
כאמור, בית המשפט מצא חיזוקים לגרסת ליניב בראיות שנמצאו בזירה עצמה. בין היתר בפגיעה ברצפה שנראתה כפגיעת קליע; שישה תרמילי כדור נוקרים; שני שרידי קליע בסמוך למועדון, ושריד קליע אחד בצידו המזרחי, ופגיעות הקליעים בכיסאות, בשולחן ובעציץ. בית המשפט קבע כי ממצאים אלו תומכים בגרסת יניב לפיה המערער 1 ירה למספר כיוונים ולא רק לעבר כפיר.
באשר לעדותה של ג'קלין, קבע בית המשפט כי הינה כנה, ברורה וקוהרנטית. ג'קלין בעדותה סיפרה כי שמעה על פציעתו של כפיר לראשונה כשיניב התקשר ו"צרח" כי ירו בכפיר, ולשאלתה מי ירה, הוא ענה "שלומי". כמו כן, סיפרה ג'קלין כי היא סבורה שנודעה לה על שיתוף הפעולה של יניב עם המשטרה מיניב, והוסיפה כי היא דרבנה את אותו לעשות כן. באשר להקלטתו של כפיר, העידה ג'קלין כי היא זו שבקשה להקליטו, ופנתה למשטרה בעניין זה. כאמור, בית המשפט נתן אמון מלא בעדותה בעניין ההקלטה.
בעניין זה נקבע כי ג'קלין הגיעה למקום המפגש עם השוטרים יחד עם יניב. שם, חנו שתי ניידות משטרה. אז, מסרה ג'קלין את תיקה לידי אחד השוטרים, ובזמן בו המתינה לקבלת תיקה עם מכשיר ההקלטה, היא תודרכה על ידי השוטר אייל הררי. מכשיר ההקלטה הוכנס לתיקה, וכשהוחזר לה התיק, הסיע אותה יניב לביתה, שם היא דובבה את כפיר לספר אודות התרחשות אירוע הירי במועדון, וכל זאת כאשר כפיר אינו יודע כי הוא מוקלט על ידה. חשיפת דבר ההקלטה לכפיר ארע, כאשר ג'קלין שמעה מאחותה כי היא יודעת שבידי המשטרה מצויה הקלטה של כפיר. אז, החליטה ג'קלין לספר בעצמה לכפיר כי הקליטה אותו. בתגובה, עזב כפיר את הבית ואף ניתק עמה קשר לתקופה מסוימת. כמו כן, בעניין ההקלטה הובאו עדויותיהם של השוטרים שתדרכו את ג'קלין באשר לאופן ביצוע ההקלטה, ועדותו של השוטר שביצע את הבדיקות הטכניות הקשורות בהקלטה ובהפעלתה. בית המשפט קבע כי ההקלטה הייתה רצופה וללא שיבושים או הפסקות במהלכה, וכן היא לא בוימה, אלא הייתה ספונטנית ואותנטית.
בקלטת, תיאר כפיר את השתלשלות המעשים במועדון באופן המשתלב עם עדותו של יניב, לפיו המערערים 1 ו- 3 דחפו אותו, הוציאו נשק מרכבו של המערער 3, המערער 1 החל לירות בו והמשיך לעשות כן גם לאחר שהוא נפל לרצפה. בבית המשפט חזר בו כפיר מדבריו בקלטת, טען שאינו זוכר אותם, שאינם אמת, הם לא אירעו מעולם ושהם נאמרו תחת השפעת הכדורים אותם הוא נוטל. בית המשפט הכריז על כפיר כעד עוין, וקיבל את הודעתו כפי שזו הוקלטה על ידי ג'קלין מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) והעדיפה על פני גרסתו שנתנה בבית המשפט. בית המשפט קבע כי גרסתו של כפיר כפי שזו ניתנה בבית המשפט אינה אמינה, בה הוא לא דיבר אמת, ולא חשש לספר בדיות בבית המשפט ונהג על פי קודים עבריינים.
באשר לסכין שנמצאה בזירת האירוע קבע בית המשפט כי פעולות החקירה שבוצעו בנוגע לסכין היו מספקות (נבדקו ט.א., סימני דם ומיקום הסכין בזירה), ולא מגמתיות כטענת המערערים. בית המשפט קיבל את עדותו של יניב כי לא הייתה מעורבת כל סכין באירוע, ונוכח העדרם של ממצאים פורנזיים קבע בית המשפט כי הסכין היא בגדר ראייה אובייקטיבית אשר באין בכוחה להשפיע על שאלת ההרשעה.
בית המשפט ניתח באריכות ובהרחבה את גרסאותיהם של שלושת המערערים וקבע כי אין לתת בהם כל אמון. בית המשפט ציין כי שלושת המערערים הודו בבית המשפט כי הגרסאות אותן מסרו במשטרה ובבית המשפט עד תחילת מועד שמיעת הראיות, היו שקריות, וכי לא ניתן הסבר סביר ומתקבל על ידם לכבישת עדויותיהם. כן קבע בית המשפט כי יש בשקריהם אלו של המערערים לחזק את ראיות התביעה. בית המשפט הדגיש כי שקריהם אלו של המערערים לא היו בגדר הסבר, אלא היוו שיטה שכל מטרתה הייתה להרחיק עצמם מהעבירות אשר יוחסו להם.