השופט משה יועד הכהן
הערעור וגזר הדין קמא
1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' שלו-גרטל) בת"פ 3829/07 מיום 16.1.11. בגזר הדין נמנע בית המשפט קמא מהרשעתו של המשיב, אשר הודה בהחזקת סכין שהייתה חלק מאבזם החגורה אותו לבש, למטרה לא כשרה, ביום 12.2.07. בגזר הדין הוטל על המשיב עונש של שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, בהיקף של 180 שעות.
2. ביסוד הודייתו של המשיב, הסדר טיעון מיום 4.5.10, בגדרו הסכימו הצדדים כי ייקבע שהמשיב ביצע את המיוחס לו בכתב האישום, המערערת תטען להרשעתו ותעתור לעונש של מאסר על תנאי וקנס ואילו ב"כ המשיב יהיה חופשי בטיעוניו לעונש. כמו-כן הוסכם, כי לבית המשפט יוגש, לצורך פרשת גזר הדין, תסקיר מאת שירות המבחן. שירות המבחן, בתסקירו מיום 8.12.10, סקר את רקעו המשפחתי והאישי של המשיב ואת איפיוניו האישיותיים והתרשם מהיותו בחור צעיר, נעדר עבר פלילי ובעל יכולות לתפקוד תקין וניהול אורח חיים נורמטיבי וחיובי. לפיכך, המליץ, להימנע מהרשעתו ולהטיל עליו עונש של של"צ בהיקף של 180 שעות.
3. בית המשפט קמא, בגזר דינו, אימץ את ההמלצה, בין היתר, בשל העובדה שהעבירה בוצעה על גבול הקטינות וכן משום שנסיבות החזקת הסכין בחגורה, שנקנתה כך שהסכין הינו חלק מהאבזם, יכולות להתפרש כהעדר כוונה פלילית, או כטעות בשיקול הדעת ובהבנת החוק. כמו-כן, הובאו בחשבון העובדות שהמשיב חסך מזמנו של בית המשפט, הביע חרטה כנה, ומבין כיום את המעשה הפלילי שבהחזקת סכין סתם, ללא מטרה כשרה. בית המשפט קמא סבר, כי מדובר במעידה חד פעמית וכי הנזק שעלול להיגרם למשיב מהרשעתו עולה על הנזק העשוי להיגרם לאינטרס הציבורי במידה ולא יורשע.
טענות הצדדים בערעור
4. המערערת, בערעורה, ביקשה תחילה כי נתערב בגזר הדין, נרשיע את המשיב ונוסיף לגזר הדין עונש של מאסר על תנאי בגין העבירה בה הורשע. בהמשך, לאחר שהובהר כי המערערת לא ביקשה לעכב את ביצוע עונש השל"צ ולפיכך, עד למועד הדיון בערעור המשיב ביצע אותו במלואו, שינתה המערערת את עמדתה והודיעה, בישיבה מיום 18.5.11, כי היא מסתפקת בהרשעתו של המשיב, ללא הטלת עונש נוסף.
5. בשל הפן העקרוני שייחסו שני הצדדים לנושא הערעור, התקיימו בעניין באופן חריג חמש ישיבות (6.9.11, 13.7.11, 18.5.11, 12.4.11, 11.4.11) והוגשו מספר כתבי טענות.
6. בערעורה שבכתב וכן בטענותיה בעל-פה, מיקדה המערערת את ערעורה באי הרשעתו של המשיב. לטענתה, על רקע חומרתה של עבירת החזקת הסכין, שעונש המקסימום לגביה עומד כיום על 5 שנות מאסר ולנוכח זמינותה של הסכין, המגבירה את הסיכון להפיכת כל תקרית שגרתית לאירוע קטלני, ראוי להרשיע את מי שמודה בהחזקתה. לטענתה, גם פסיקת בית המשפט העליון וגם פסקי דין בערעור שיצאו מלפני מותב זה, בשבתו כערכאת ערעור, שבהם התערבנו בהחלטות של בית משפט השלום שלא להרשיע נאשמים בעבירות של החזקת סכין, מצדיקים כי נתערב גם במקרה זה.
7. ב"כ המשיב, בישיבה הראשונה מיום 11.4.11, ביקש לדחות את הערעור. בין היתר, טען, כי עצם הגשת הערעור מהווה פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיב. זאת משום שלנוכח נוסחו של הסדר הטיעון, הייתה המערערת מודעת לאפשרות שתיתכן אי הרשעה. לטענתו, גם אם אין בהתערבות המבוקשת ע"י המערערת חריגה מן ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בענישה הנמצאת בגדר טווח עונשים מוסכם הנקבע במסגרת הסדר טיעון, יש במהלכה זה, משום פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיב, שסבר כי כל עוד תהיה הענישה בעניינו במסגרת הטווח, תסתפק בכך המערערת ולא תגיש ערעור. עוד טען ב"כ המשיב, כי הסכין שבהחזקתה הורשע המשיב, היא סכין מיוחדת המצויה בתוך אבזם של חגורה. סכין זו נמכרה, לטענתו, בעיר העתיקה לכל דורש ורשויות האכיפה לא עשו דבר להפסקת המכירה. עוד לטענתו, המשיב סבר שאין בהחזקת הסכין משום עבירה פלילית. אולם, על אף שאין הוא טוען היום לפטור מאחריות פלילית, הרי אין דומה מקרהו לזה של אדם אחר בעל עבר פלילי המסתובב עם סכין לצורך הגנה עצמית ונקמה באחרים. עוד ציין ב"כ המשיב את גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה, מתחת לגיל 19, נתון המצדיק אף הוא מתן משקל יתר להמלצת שירות המבחן. ב"כ המשיב גם הציג שלושה פסקי דין של בית משפט השלום שבהם, לדבריו, מדובר היה בסכין בתוך אבזם מאותו סוג ובית משפט השלום נמנע מהרשעה.
8. ב"כ המערערת ביקשה אפשרות לבדוק את פסקי הדין שאליהם התייחס ב"כ המשיב, ולבקשתה, נדחה הדיון ליום 12.4.11. באותו מועד, הודיעה ב"כ המערערת, כי טרם הספיקה לבדוק את הנתונים ולבקשתה נדחה הדיון להמשך ליום 18.5.11. בישיבה מיום 18.5.11, הגיבה ב"כ המערערת לחלק מהנתונים שהציג ב"כ המשיב, בישיבה הקודמת. באשר לת"פ 37910-06-10 הסבירה כי מדובר היה באבזם שונה מזה שהחזיק המשיב. בת"פ 1781/09 שבו היה מדובר באבזם זהה, הוגש ערעור אשר נקבע לדיון במהלך שביתת הפרקליטים, ולפיכך נמחק. עוד ציינה ב"כ המערערת, שני תיקים נוספים: ת"פ 29200/07 ות"פ 5879/07, שלגביהם לא הוגש ערעור, ככל הנראה בשל אי העברתם על ידי מחלק התביעות המשטרתי לפרקליטות. ב"כ המערערת חזרה והבהירה כי עמדת התביעה בעבירות של החזקת סכין הינה לדרוש את הרשעת הנאשם, גם כאשר אין לו עבר פלילי וגם במקרים שבהם מדובר בסכין שהיא חלק מאבזם של חגורה. לדבריה, כל התיקים מהסוג האמור, המגיעים לפרקליטות, ממחלקי התביעות, עם המלצת ערעור, מובילים להגשת ערעורים על אי הרשעה וכן להתנגדות לערעורים של נאשמים בעבירות מסוג זה על הרשעתם.
9. במסגרת אותו דיון, הגיש ב"כ המשיב אסופת פסיקה, שנעשתה על ידי הסנגוריה הציבורית הארצית ועניינה הימנעות מהרשעה בעבירות של החזקת אגרופן, סכין ונשק. אסופה זו כללה שני פסקי דין של בית משפט העליון שתוצאתם הימנעות מהרשעת נאשם בעבירה של החזקת אגרופן והימנעות מהרשעת נאשם אחר בעבירה של החזקת רימון, סכינים ואלה. בנוסף, כללה האסופה חמישה פסקי דין של בתי משפט מחוזיים בנוגע לעבירות של החזקת סכין, החזקת רובה אויר, החזקת תת מקלע וכדורי תחמושת והחזקת מחסנית וכדורים, כאשר בכולם נדחה ערעור המדינה על הימנעות מהרשעה והתקבל ערעורו של הנאשם על הרשעתו. במסגרת האסופה, נכללו גם 44 פסקי דין של בתי משפט שלום ממחוזות שונים בארץ, בין השנים 2003-2011, שבגדרם נמנע בית המשפט מהרשעת נאשמים בהחזקת סכין ובהחזקת אגרופן, כאשר על פי הנאמר באסופה, לא הוגשו ערעורים של הפרקליטות על פסק דין אלה. באותו דיון, הורינו לב"כ המערערת להגיב בכתב על הפסיקה שצרף ב"כ המשיב ודחינו את הערעור למועד נוסף.
10. בהודעה כתובה, שהומצאה על ידי המערערת ביום 12.7.11, השיבה המערערת כי דווקא הטבלה שהוכנה על ידי הסנגוריה הציבורית, אשר לה נגישות לפסיקה מכל הארץ, מלמדת כי מספר התיקים שהסתיימו באי הרשעה, בשש השנים האחרונות, הוא קומץ מזערי מכלל התיקים שבהם הוגשו כתבי אישום בעבירה מסוג זה. להמחשת עמדתה, הגישה המערערת סטטיסטיקה משטרתית בתיקי בגירים שלהם יוחסה עבירה של החזקת סכין בלבד, כאשר במהלך שנת 2009 הסתיימו 1,236 תיקים בהרשעה, לעומת 87 תיקים שהסתיימו ללא הרשעה ואילו במהלך 2010 הסתיימו 1,330 תיקים בהרשעה לעומת 77 תיקים ללא הרשעה. עוד צירפה המערערת רשימה של פסקי דין הן של בית המשפט העליון במסגרת רשות ערעור פלילי והן של בתי משפט המחוזיים, בשבתם כערכאת ערעור, שבהם התקבל ערעור המדינה על אי הרשעת נאשמים ונדחו בקשות רשות ערעור מטעם נאשמים שהורשעו בעבירה זו. המערערת טענה בהודעתה, כי אכן קיימות חריגות לכלל בדבר הרשעה גם בתיקי החזקת סכין, על אף מדיניות המערערת לעמוד על ההרשעה באותם תיקים. לטענתה, זוהי תוצאה טבעית של טווח שיקול הדעת השיפוטי. לעמדתה, אין די בהצבעה על שוני בין מותבים שונים של בית המשפט בערכאות שונות ובמחוזות שונים, או אף על מקרים חריגים בהם הסכימה המאשימה להסתפק באי הרשעה, כדי להקים נגד המערערת טענה של הגנה מן הצדק מסוג אכיפה בררנית. לטענת המערערת, על מנת להוכיח אכיפה בררנית, על טוען הטענה להראות, כי יסודה בטעמים מפלים וכי אכיפה חלקית המבוססת על נימוק ענייני, אינה באה בגדר אכיפה בררנית. לעמדת המערערת, גם כאשר מדובר בהגשת כתב אישום, על הטוען לאכיפה בררנית, להוכיח כי בתיק הקונקרטי פעלה המדינה בניגוד למדיניותה, ולא די בהוכחת חוסר אחידות או יישום חלקי של מדיניות המאשימה במקרים כאלה ואחרים. מקל וחומר, טוענת המערערת, בשלב הערעור, גם אם תימצא שורת פסקי דין שהסתיימו באי הרשעה שבהם המערערת החליטה שלא למצות את הליכי הערעור, אין בכך משום הפלייה פסולה כלפי המשיב.
11. המערערת הוסיפה וטענה, כי לא היה ראוי להטיל עליה את הנטל לבדוק רשימה פרטנית של תיקי בית משפט השלום שבהם לא הוגש ערעור על ידי המדינה. במיוחד, כאשר מדובר בעבירה נפוצה ויום יומית ולהסביר באופן פרטני כל החלטה והחלטה. זהו לשיטתה, נטל שאיננו מידתי ואיננו סביר ויכביד מאוד על עבודת התביעה הכללית. המערערת הדגישה, כי מדיניות התביעה בנוגע לעבירות של החזקת סכין, מגובשת בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.1109 משנת 2007, המנחה את גורמי התביעה לתת משקל מועט יחסית, גם לגיל צעיר, להעדר הרשעות קודמות ואף להיות החשוד קטין וקובעת, כי אלה לא יהוו נסיבות חריגות שיביאו להימנעות מאכיפת העבירה.
12. בהודעה כתובה שהוגשה מטעם ב"כ המשיב ביום 13.7.11, במענה להודעת ב"כ המערערת, חזר ב"כ המשיב על הטענה, כי על אף שהמערערת לא הייתה מנועה מלהגיש ערעור על העונש, הרי עדיין מדובר בהסדר טיעון התחום בטווח הענישה ונושא לפיכך בחובו הסכמתם של הצדדים לגבי סבירותו של כל עונש שיוטל ומצוי במסגרת הטווח. לפיכך, מידת התערבותו של בית המשפט שלערעור ב"הסדר טווח", על אף שהסמכות לכך נתונה ברמה העקרונית לבית המשפט, אמורה להיות מצומצמת ביותר ולהתחשב באינטרס ההסתמכות של הנאשם. עוד טען ב"כ המשיב במסגרת ההודעה, כי לא ניתנו תשובות מספקות על ידי המערערת לפסקי הדין שהוצגו על ידו והסתיימו ללא הרשעה ולא הוגש בהם ערעור. ב"כ המשיב גם טען כי הימנעות המערערת מבקשת עיכוב ביצוע בתיק דנן, יש בה כדי לחזק את טענתו שאין להתערב בקביעת בית המשפט קמא. עוד טען, כי לכלל בדבר הרשעת נאשם, שהודה בעבירה שיוחסה לו, חייבים להיות חריגים הנובעים מעקרון הענישה האינדיבידואלית וכי במקרהו של המשיב על נסיבותיו המיוחדות נתקיים חריג זה.
13. בדיון המסכם בעל-פה, מיום 6.9.11, שבו ייצגה את המערערת עו"ד נורית ליטמן, ממונה בכירה בפרקליטות מחוז ירושלים (וכיום פרקליטת המחוז), חזרה ב"כ המערערת על העמדה, לפיה די היה בהצגת הנתונים הסטטיסטיים ע"י המערערת, מהם עולה כי מתקיים פער משמעותי ביותר בין תיקים המסתיימים עם הרשעה וללא הרשעה באותה עבירה, כדי להדוף טענה של אכיפה בררנית. עוד לדבריה, די בכך שהמאשימה מצביעה על קיומה של מדיניות ברורה לדרוש הרשעה בעבירות של החזקת סכין, כדי להדוף את אותה טענה. עוד טענה עו"ד ליטמן, כי על אף העובדה שהוצגו על ידי ב"כ המשיב שלושה תיקים, בעלי נסיבות דומות, שהייתה בהם אי הרשעה ולא הוגש לגביהם ערעור אין בכך כדי ללמד על אכיפה בררנית ודי בהצהרת הפרקליטות, כי היא מיישמת מדיניות רוחבית של ערעור על אי הרשעה בעבירות של החזקת סכין, בעקבות המלצה של מחלק התביעות, כדי להביא לדחיית הטענה. עוד הזהירה מפני הנטל הבלתי סביר שיוטל על המדינה, אם תצטרך לבדוק בכל מקרה ומקרה דוגמאות של תיקים שיציג ב"כ הנאשם, שבהם הייתה אי הרשעה, לצורך הוכחת טענה של אכיפה בררנית, מקום שקיימת מדיניות ברורה, כתובה וחד משמעית של הפרקליטות, לערער על אי הרשעה בעבירות מאותו סוג.
14. לטענת ב"כ המשיב, בטיעונו המשלים, באותו דיון, הנתונים הסטטיסטיים שהציגה ב"כ המערערת לפיהם רובם המכריע של התיקים בעבירות של החזקת סכין, הסתיימו בהרשעה, אינם מספיקים. זאת באשר יתכן, כי חלק מאותם מורשעים היו בעלי עבר פלילי או שנלוו לעבירת החזקת הסכין עבירות נוספות. לדבריו, התחייב חיתוך מדויק יותר של נתונים תוך התייחסות למקרים של נאשמים בשכבת הגיל של המערער וללא עבר פלילי ואז, לטענתו, מספרם של התיקים שהסתיימו באי הרשעה היה בוודאי נמוך יותר.
הטענות המשלימות לעניין "הסדר הטווח"
15. במקביל לערעור זה, נדון לפנינו ביום 30.10.11 גם ע"פ 36080-07-11
מדינת ישראל נ'
עיסאם אלקסאסי, שגם בו הייתה העבירה נשוא הערעור, עבירה של החזקת סכין. גם שם נעשה הסדר טיעון, שבו הותירו הצדדים את שאלת ההרשעה או אי ההרשעה לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר החליט שלא להרשיע את הנאשם והמדינה ערערה על כך. גם שם, הועלה טיעון מפורט מפי הסנגוריה הציבורית בסוגיית "הסדר הטווח" והוגש סיכום טענות מפורט בכתב ביום 1.1.12, שבו נטען, כי בנסיבות האמורות מנועה המדינה מלערער על עונש המצוי בגדרו של "הסדר טווח". גם המערערת הייתה אמורה להגיש באותו תיק טיעונים משלימים באותה סוגיה. אולם, לאור החלטתה, בסופו של יום, לאחר הגשת טיעוני הסנגוריה, לחזור בה מן הערעור, המצאת הטיעונים מטעמה התייתרה. משכך, הורינו למערערת להגיש לנו בתיק זה סיכום טענות באותה נקודה, אשר הוגש על ידה ביום 15.2.12. איפשרנו לב"כ המשיב להגיב לאותה תגובה, ואף הוא המציא לנו תגובה מפורטת, ביום 12.3.12.