השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן) מיום 17.2.13 בת"פ 4149-02-12, שבגדרו הוטלו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, בעבירה שהיא פשע. הפרשה עניינה סחיטה באיומים, פריצה וגניבה ועוד.
רקע והליכים
ב. המערער, בן 18 ושלושה חודשים בעת ביצוע העבירה (בכתב האישום צוין כי הוא יליד 1993; שוב יש להעיר כי בודאי במקרה של קטינים ובגירים צעירים ראוי ויש חשיבות לציין בכתב האישום את תאריך הלידה המדויק ואותו למדנו כאן מגליון הרישום הפלילי, קרי 16.11.93), הורשע במסגרת הסדר טיעון מיום 20.9.12, על פי הודייתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן. העבירות בהן הורשע היו קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, סחיטה באיומים (לפי סעיף 428 רישא לחוק), כניסה והתפרצות למקום מגורים (לפי סעיף 406(ב) לחוק), גניבה (לפי סעיף 384 לחוק) והפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(א) לחוק).
ג. ראשיתה של הפרשה בקשרי היכרות בין המערער ונאשם נוסף (ישראל בן רפאל, להלן נאשם 2) לבין המתלונן (אוראל אביקזר, להלן המתלונן). עובר לאירועים המתוארים בכתב האישום המתוקן, מסר המתלונן במשטרה עדות כנגד אביחי מהרט (להלן אביחי), אשר היה חברם המשותף של הנאשמים והמתלונן. כתוצאה ממסירת העדות נגזר על אביחי עונש מאסר בפועל. ביום 25.1.12 איים המערער על המתלונן כי עליו לשלם 20,000 שקלים בגין עדותו כנגד אביחי, ואם לא ישלם את ה"כופר", יבולע לו. הואיל ולמתלונן לא היו הכספים הנדרשים, קשר עם המערער לבצע פריצה אל בית הורי המתלונן - לא פחות - כדי להשיג את הכסף הנדרש. ביום 27.1.12 נפגשו המערער, נאשם 2 והמתלונן בביתו של נאשם 2 לשם תכנון הפריצה. המתלונן סיפר לנאשמים היכן ממוקמים התכשיטים, וביקש מהם לקחת "רק מה שצריך". המערער סיפר למתלונן כי הכסף דרוש לו לצורך קניית טרקטורון, והבטיח למתלונן שאיש לא יגע בו לרעה בהתקבל הכסף, וכי המתלונן יהפוך לשותף בטרקטורון. בתכנית שבין הנאשמים למתלונן סוכם, כי המתלונן יוציא את דודו מבית ההורים, במועד המתוכנן, וישאיר מפתח בעבור המערער על מפתן בית השכנים הממוקם ממול לבית. עוד נקבע, כי המערער יתצפת על הבית וייכנס אליו רק כאשר יהיה ריק מאדם. בשלב מסוים, חזר בו נאשם 2 מהשתתפותו, נוכח חששו מנוכחות משטרתית באזור. ביום הפריצה. על פי התכנית, כאשר עזב המתלונן את בית ההורים עם דודו, נכנס המערער באמצעות המפתח, ונטל תכשיטי זהב של אם המתלונן בשווי שאינו ידוע. את המעשים נשוא כתב האישום ביצע המערער תוך הפרת תנאי ערובה שנקבעו לו על-ידי בית המשפט המחוזי בתיק אחר ביום 9.5.11, ותוקנו ביום 12.9.11 (מ"ת 31325-04-11). הסדר הטיעון בעניינו של המערער לא כלל הסכמה לעונש; לגבי נאשם 2 הוסכם על עונש מאסר על תנאי, תוך חיוב בפיצוי כספי להורי המתלונן.
ד. בתסקיר שירות המבחן לגבי המתלונן, שהוגש לבית המשפט קמא, צוין כי המערער סיים 10 שנות לימוד, אובחן כלוקה בהפרעת קשב וריכוז וטופל. כן צוין, כי המערער הופנה ללימודים במסגרת קידום נוער, אך התקשה להקפיד על נוכחות ופרש, וכן לא צלח שילובו במסגרת של הכנה לצה"ל ובסופו של יום לא גויס בגין מעורבותו בפלילים. מאמצי שירות המבחן לגייסו לטיפול במסגרות שיקומיות כשלו. שירות המבחן לנוער התרשם כי אצל המערער יש פער גדול בין המוטיבציה לשינוי ולשיקום לבין התנהלותו בפועל; הוא חש קשיים בהסתגלות למסגרות, ואלה הולידו הצטרפותו לחברת שוליים וחשיפתו לתכנים עבריינים. שירות המבחן התרשם, כי עקב המעצר, הפך המערער ער יותר למחירים הכרוכים בהתנהגות עבריינית. המערער הודה והביע חרטה על המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אך שירות המבחן התרשם כי לו נורמות עברייניות והוא מתקשה בהצבת גבולות. השירות המליץ על הטלת עונש מוחשי בגין חומרת העבירה ואופייה, אולם תוך שילובו במערך טיפולי במסגרת שירות בתי הסוהר.
ה. כעולה מגזר דינו של בית המשפט קמא, עמד בא כוח המדינה שם על חומרת האירוע ופגיעתו בשלטון החוק. המערער איים על אדם וסחט אותו על רקע עדות שמסר למשטרה, מעשה מסוג המאיים על יכולות מערכת האכיפה להביא עדים לבית המשפט, ועל עשיית הצדק. בנוסף הוטעמו הפרת תנאי הערובה, עברו הפלילי של המערער, כשלונם של נסיונות הטיפול, והמלצת שירות המבחן להשית על המערער עונש מוחשי. המדינה עתרה להטלת עונש מאסר ארוך שירוצה במצטבר למאסר בן 6 החודשים שהושת על המערער (ביום 3.7.12, ת"פ 31310-04-11), ושנשא בתקופת מעצרו בהליכים בתיק נשוא ענייננו. כן ביקש בא כוח המדינה להטיל על המערער מאסר על תנאי ופיצוי משמעותי למתלונן.
ו. בא כוח המערער בבית המשפט קמא עמד על גילו הצעיר של הנאשם, וכן ציין, כי שולחו קיבל אחריות על מעשיו והביע חרטה בגינם. נטען כי הוא לא הניא את המתלונן מעדות, וכי עבירת ההתפרצות בוצעה בהסכמת המתלונן ומשכך לא התקיימה הסכנה המיוחסת בדרך כלל לעבירה זו, של התפרצות כוחנית לבית. עוד צוין, כי המערער חזר בתשובה והודגש רצונו לשוב לילך בדרך הישר. בא כוח המערער ביקש להתחשב בתקופת המעצר הארוכה בה היה נתון המערער ולתת משקל לסיכויי השיקום, ומשכך להטיל עליו עונש מתון ולהימנע מהשתת קנס ופיצויים. בנוסף, נתבקש כי תקופת המאסר תימנה מיום מעצרו ולא תתוסף למאסר שכבר נשא. בא כוח המערער עמד על כך שהמערער ריצה 6 חודשי מאסר בגין ת"פ 31310-04-11 תוך כדי המעצר בגין העבירות בתיק דנן; כנאמר, העבירות בת"פ 31310-04-11 נעברו על ידי המערער בעודו קטין, וחומרת העונש שנגזרה עליו שם הושפעה ישירות מהמעצר בתיק דנן.
גזר דינו של בית המשפט קמא
ז. בגזר הדין ייחס בית המשפט קמא משקל לחומרתה של עבירת הסחיטה באיומים ככלל ולנסיבותיה החמורות בפרשה זו בפרט. הוטעם כי חששם של עדים כי יבולע להם בגין עדותם יביא להימנעות ממסירת מידע, ופגיעה חמורה כאפשרות לנהל הליכים פליליים. בית המשפט עמד הן על תפיסתו העבריינית של המערער, והן על דבקותו בתכניתו העבריינית לאורך תקופה עד לביצועה הלכה למעשה. הוטעם כי, לרוב קרבנות סחיטה נמנעים מתלונה ומדיווח על העבירה, ומשכך "יש לנצל את המקרים המגיעים לבית המשפט להשתת עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע את הרבים ולשידור מסר לקורבנות, לפיו אם יתנגדו לסחיטה המופעלת כלפיהם ויפנו לגורמים המתאימים, יד החוק תשיג את העבריינים ותכבד עליהם" (שורות 22-19 לגזר הדין). בית המשפט ציין את מדיניות הענישה החמורה הנוהגת ביחס לעבירת הסחיטה, אשר נועדה להרתיע את המבקשים לפגוע בעדים, ולאותת לעדים כי לא יאונה להם רע בגין שיתוף פעולה עם המשטרה ובתי המשפט. בית המשפט קמא עמד גם על הרשעותיו המרובות של המערער - חרף גילו הצעיר - בגין עבירות רבות ומגוונות, וכן על כך שהעבירות בתיק הנדון נעברו תוך שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי ובהיותו משוחרר בערובה בתיק המתנהל נגדו. כשיקולים לקולת העונש הובאו גילו של המערער, הודייתו, העובדה שחסך זמן שיפוטי, חרטתו וגילוי המוטיבציה מצידו לעבור הליך טיפולי.
ח. בית המשפט גזר על המערער 30 חדשי מאסר בפועל מיום 28.1.12, תוך ניכוי התקופה בה שהה במעצר בתיק דנן. בית המשפט קבע, כי התקופה ששהה המערער במאסר בגין תיק 31310-04-11 לא תנוכה מתקופת המאסר בתיק דנן. בנוסף הושתו על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה שהיא פשע. לא הושת על המערער פיצוי כספי.
הערעור
ט. בערעור נטען, כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא יישם את הוראות תיקון 113 לחוק העונשין מתשע"ב-2012, וכי אילו בנה בית המשפט קמא את גזר הדין כנדרש בהוראות התיקון, היה נמנע גזר הדין השגוי - כנטען - בחומרתו. נאמר, כי בית המשפט פעל בניגוד להוראות בדין בדבר חובת ההנמקה, שכן לא קבע את מתחם העונש ההולם כנדרש בסעיף 40יד(1) לתיקון 113, ומתחם זה צריך היה להיקבע על הצד הנמוך נוכח גילו הצעיר של המערער ומידת אשמו. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כשלא קבע את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם העונש ההולם כנדרש בהוראות סעיף 40 יד(2).
י. הוטעם, שסעיף 40ג(א) דורש כי "בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט". כנטען, בית המשפט קמא לא עמד נכונה על הערכים המוגנים בעבירת הסחיטה באיומים, בהדגישו את טוהר ההליכים השיפוטיים, שאיננו הערך המוגן העומד במרכז העבירות בהן הורשע המערער. שיקולים הרתעתיים מן הסוג עליהם עמד בית המשפט קמא עניינם, כך נאמר, בשלב בו עוסק בית המשפט בקביעת העונש בתוך מתחם העונש ההולם, ולא בעת קביעתו של מתחם הענישה ההולם גופו. עוד נטען כי, מידת הפגיעה בערכים המוגנים בעבירות בהן הורשע המערער לא היתה מן הגבוהות, וכי רמת הענישה הנהוגה במקרים של אירוע חד-פעמי של סחיטה באיומים היא בין שנת מאסר לשנתיים. בנוסף, היה על בית המשפט לשקול לפי סעיף 40ט(6) את גילו הצעיר של המערער כחלק מן הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; המערער משתייך לקבוצה אשר כונתה בפסיקה "בגירים צעירים", ואשר הוראות החוק החלות לגבי קטינים מקרינות עליה. שיקול זה היה אמור, לשיטת המערער, להשפיע לקולה בעת קביעת מתחם הענישה. עוד נטען כי, לא היה מקום לסטות ממתחם הענישה, שכן לא התקיימו שיקולי הגנה על הציבור שיצדיקו סטיה לחומרה או שיקולי שיקום מובהקים שיצדיקו סטייה לקולה, וכי היה מקום להציב את עונש המערער בחלק התחתון של מתחם הענישה.
הדיון
יא. לקראת הדיון עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן, לפיו בתקופה מסוימת שהה המערער במאסרו באגף רגיל ושולב בתעסוקה, אך לאחר שתי עבירות משמעת הוחזר לאגף "משתלבים"; הוא פנה לאחרונה וביקש להשתלב בטיפול בפרויקט למניעת אלימות.
יב. בדיון בפנינו חזר בא כוח המערער, שטען כל הניתן, על טענתו כי התעלמות בית המשפט קמא מחובתו הפרוצדורלית לפעול על פי הוראות תיקון 113 השפיעה על התוצאה העונשית, ומשכך מצדיקה התערבות. עוד הדגיש בא כוח המערער את הפסיקה העדכנית בעניינם של "בגירים צעירים", שלפיה זהו שיקול לקולה בענישה וכן את רצונו של המערער להשתלב בתכנית טיפולית-שיקומית. באת כוח המשיבה, טענה מנגד, כי העונש שנגזר על ידי בית המשפט קמא ראוי לאור חומרת הנסיבות, וכי אין תחולה להלכת "הבגיר הצעיר" בעניין הנידון נוכח מכלול הרשעותיו של המערער החל מגיל 14 ונסיונות הטיפול בו, אשר כשלו פעם אחר פעם. לשיטתה, חרף העדר הבנייתו של גזר הדין כנדרש מהוראות תיקון 113, נשקלו כל השיקולים הנחוצים על-ידי בית המשפט קמא. עוד נאמר, כי ההודיה באה רק לאחר עדות המתלונן.
הכרעה
יג. לאחר העיון לא ראינו מקום להיעתר לערעור, כפי שיפורט להלן.