השופטת ד' ברק-ארז:
1. אשתו וילדיו של אדם מעידים על מסכת חיים שלמה שהייתה רצופה באלימות שלו כלפיהם, ובכלל זה אלימות מינית קשה שעליה העידה האשה ואפיינה את יחסיהם של בני הזוג לאורך שנות נישואיהם. תלונה שהגישה למשטרה אחת הבנות, בעקבות אירוע אלים נוסף, הובילה לחקירה שבה נחשפה מסכת החיים הקשה בבית המשפחה ולהגשת כתב אישום. האם די בעדויות שניתנו בשלב זה כדי להרשיע את הנאשם בעבירות שהתרחשו לאורך השנים בזמנים שברובם אינם ידועים? ומה ראוי שיהיה עונשו, בהתחשב במכלול נסיבות המקרה? אלה השאלות שהוצגו לנו במסגרת הערעור שבפנינו.
הרקע העובדתי וכתב האישום
2. ביום 20.4.2010 הגישה ר', בתו הבכורה של המערער, תלונה נגדו במשטרה בעקבות אירוע אלים שהתרחש באותו יום בבית המשפחה ובמסגרתו ניסה המערער לתקוף אותה ואף תקף את שני אחיה. בעקבות התלונה זומנו לחקירה המתלוננת, אשתו של המערער, ושלושת ילדיהם האחרים. במסגרת החקירה מסרו כלל בני המשפחה פרטים שגוללו מסכת שלמה של התעללות בהם - ובכללה אלימות פיזית שכוונה כלפי הילדים ואלימות פיזית ומינית כלפי המתלוננת.
3. החקירה הובילה להגשת כתב אישום נגד המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 39458-04-10, השופטים ג' נויטל, מ' יפרח ו-ג' רביד).
4. על-פי כתב האישום, המערער שנשוי למתלוננת מאז שנת 1985 ולהם ארבעה ילדים, נהג לתקוף באופן שיטתי אותה ואת ילדיהם. על-פי הנטען בכתב האישום, מעשיו אלה של המערער נמשכו החל משנת 1990 ועד חודש אפריל 2010 עת נעצר בעקבות הגשת התלונה נגדו. כתב האישום הגביל עצמו למעשים שיוחסו למערער החל משנת 2000 בלבד, מטעמי התיישנות, אך התייחס, ברקע הדברים, להתנהלות בבית המשפחה גם בשנים שקדמו לכך.
5. בכל הנוגע לילדים, נטען בכתב האישום כי המערער נהג להכותם, לקללם ולהשפילם. כתב האישום התייחס רק לאירועים ספציפיים שהתרחשו בבית המשפחה, בשנים 2007, 2009 ו-2010 וכללו אירועים של תקיפה ומכות באגרופים.
6. בכל הנוגע למתלוננת נטען בכתב האישום כי המערער, במספר הזדמנויות בתקופה האמורה, כפה עליה קיום יחסי מין עמו בניגוד להסכמתה החופשית - ובכלל זה היה מכה אותה אם הייתה מסרבת לקיים איתו יחסי מין. כמו כן, נטען כי המערער כפה עליה עצמו גם בדרך של ביצוע מעשי סדום, ואמר לה שהוא יכול לעשות בה כרצונו, מאחר שהיא אשתו.
העדויות בבית משפט קמא
7. המתלוננת העידה במשפטו של המערער, ופרסה בפני בית המשפט בכנות ובפירוט את מסכת חייה הקשה עם המערער. לדבריה, לאחר שנישאה לו ב"שידוך" הוא התגלה כאדם נוקשה, עצבני ואלים, והמצב אף החריף כאשר ילדיהם גדלו והפכו עצמאיים. עדותה בכל הנוגע לעבירות המין שיוחסו למערער הייתה מפורשת וברורה. היא העידה במפורש כי "הנאשם נהג לאנוס אותי בכוח" וש"הוא היה אומר שיש לו זכות לעשות הכל כי אני אשתו ואני לא יכולה להתנגד".
8. ילדיהם של המערער והמתלוננת התייחסו בעדויותיהם בעיקר למערכת היחסים שלהם עם אביהם ולאופן שבו תקף אותם. מטבע הדברים, הם לא יכלו להעיד על אירועים שהתרחשו בחדר השינה של הוריהם. עם זאת, עדויותיהם כללו התייחסויות שהיה בהן כדי לחזק את עדותה את המתלוננת. כך למשל, הבת כ' העידה כי באחד הימים התעוררה משינה למשמע צעקה של אמה. היא ניגשה לחדר השינה וניסתה לפתוח את הדלת אך זו הייתה נעולה. אביה צעק לה מבפנים שתלך. לאחר זמן ראתה את אמה רצה לשירותים ונראה היה שהיא מקיאה או יורקת דם מפיה. הבת ר' העידה ששמעה את אמה אומרת שאינה רוצה ואינה יכולה יותר ואף שמעה פעם אחת בלילה איומים שנשמעו מחדר השינה של הוריה ואת אמה בוכה.
9. המערער עצמו העיד גם כן במשפטו, והכחיש את המעשים שיוחסו לו.
פסק דינו של בית המשפט קמא
10. בית המשפט קמא קיבל את עדויותיהם של עדי התביעה כמהימנות, ולעומת זאת, לא נתן אמון בעדותו של המערער. בית המשפט קמא כתב בעניין זה ש"דבריה של המתלוננת היו מדודים ולא ניכרה בהם הפרזה, השחרה או רצון להיפרע מהנאשם" (פיסקה 9.1 להכרעת הדין). לעומת זאת, קבע בית המשפט קמא כי הגרסה שמסר המערער הייתה "מיתממת, לא הגיונית ולא עקבית" (פיסקה 11 להכרעת הדין). במהלך עדותו המערער הכחיש שכפה עצמו על המתלוננת, ויחד עם זאת ציין שכאשר ביצע במתלוננת מעשה סדום "היא הייתה מבקשת ממני לעשות את זה לאט כי זה כאב לה", ובחקירה הנגדית ציין "רוב המקרים היה בהסכמה" (פיסקה 11.6 להכרעת הדין).
11. על סמך הערכה זו של העדויות הרשיע בית המשפט קמא את המערער במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום - אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי מקרים); מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (ריבוי מקרים); מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; תקיפת בת זוג הגורמת חבלה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין; תקיפה סתם של בת זוג לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; תקיפת קטין על-ידי אחראי לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין; תקיפת בן משפחה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין (ריבוי מקרים); תקיפה הגורמת חבלה לפי סעיף 380 לחוק העונשין ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.
12. בית המשפט קמא גזר על המערער את העונשים הבאים: עונש מאסר בפועל של עשר שנים (בניכוי תקופת מעצרו); עונש מאסר על תנאי של שנתיים בתנאי שלא יעבור עבירות לפי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין המוגדרות כפשע, לרבות ניסיון, בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; עונש מאסר על תנאי של שנה בתנאי שלא יעבור עבירה של אלימות פיזית מכל סוג שהוא כלפי בת זוג או בן משפחה, לרבות ניסיון, בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; חיוב המערער בתשלום פיצוי למתלוננת בסך של 30,000 שקל.
13. בגזירת הדין הדגיש בית המשפט קמא את ריבוי המעשים שבהם הורשע המערער, כמו גם את חומרתם, ובכלל זה הפגיעה הנפשית שנלוותה אליהם. כמו כן, נתן בית המשפט קמא משקל לכך שהמערער לא הודה במעשיו ולא הביע חרטה, ואף הורשע לאחר ניהול הליך הוכחות שבמסגרתו נאלצו להעיד הן אשתו והן ארבעת ילדיו. בית המשפט קמא התייחס גם לפנייתה של המתלוננת, שביקשה להקל עם המערער תוך הבעת נכונות לשקול את האפשרות לחדש את חייה המשותפים עם המערער. עם זאת, הוא לא ראה בה את חזות הכול וייחס לה משקל חלקי בלבד, במיוחד לנוכח חוסר החרטה של המערער, עמדתם השונה של ילדיהם של בני הזוג והחשש כי הפנייה הושפעה מלחצים שהופעלו על המתלוננת בידי המערער ומשפחתו. לבסוף, הוסיף בית המשפט קמא כי הגם שאין להתעלם מעברו הפלילי הנקי של המערער, יש לנסיבה זו משמעות מוגבלת בהתחשב ב"פרופיל" הטיפוסי של מי שמואשמים בביצוע עבירות במשפחה, כמו גם לנוכח אופיים המתמשך של המעשים, שאך לא נחשפו מחוץ לבית המשפחה.
הערעור
14. הערעור שבפנינו כוון הן כנגד הרשעתו של המערער והן כנגד גזר הדין שהושת עליו.