ע"פ
בית המשפט המחוזי תל אביב יפו
|
16810-02-10
22/11/2010
|
בפני השופט:
1. כב' הנשיאה דבורה ברלינר - אב"ד
2. ג'ורג' קרא
3. תחיה שפירא
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד שרית טובין
|
הנתבע:
דוד אהרן שטינברגר
עו"ד יגאל טמיר
|
| פסק-דין |
השופט ג'ורג' קרא
:
כללי
1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כב' השופט מ' דרורי) בתיק ת"ד 12360/05, בו זוכה המשיב מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
"החוק") ביחד עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן:
"הפקודה").
השתלשלות ההליך:
2. ביום 5.9.2007 זיכה בית-משפט קמא את המשיב מהעבירה המיוחסת לו. המאשימה ערערה לבית-משפט על זיכויו של המשיב ובין השאר, על ההחלטה לדחות את העדתו של עד הזמה מטעמה (ראה ע"פ 3180-02-08, מחוזי מחוז מרכז). בתום הדיון בערעור, הורה בית המשפט, ביום 14.5.2008, מבלי לקבוע ממצאים, להחזיר את התיק לבית-משפט קמא כדי שישמע את עד ההזמה מטעם המאשימה וישלים את פסק-דינו תוך התייחסות לעדות זו.
ביום 19.7.2009 נשמעה עדותו של עד ההזמה רב פקד רומן ברונשטיין.
3. ביום 5.1.2010, כשנה וחצי, לאחר מתן הכרעת הדין הראשונה, ניתנה הכרעת הדין המשלימה, במסגרתה הגיע בית-משפט קמא למסקנה, כי "
אין מקום לשינוי הכרעת הדין המקורית" ושב והורה על זיכויו של המשיב בציינו, כי הכרעת הדין הראשונה "
הינה חלק בלתי-נפרד מהכרעת-דין זו" (להלן:
"הכרעת הדין המשלימה").
להלן תמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור
4. ביום
24.6.2005 בשעה 03:32 לפנות בוקר או בסמוך לכך, נהג המשיב ברכב מסוג GMC (להלן:
"
GMC"
) בכביש 2 לכיוון תל-אביב, בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבים. בסמוך למחלף רבין (שמריהו) התנגש המשיב בעוצמה בקטנוע אשר היה מוטל על הכביש ובמנוחה שהיתה לידו. כתוצאה מההתנגשות נהדפה המנוחה למרחק של כ- 37 מטר ומותה נקבע במקום (להלן:
"התאונה").
3. כשלושה חודשים לאחר התאונה הוגש כתב האישום, בו הואשם המשיב בגרימת מותה ברשלנות של המנוחה. רשלנותו של המשיב, על-פי כתב האישום התבטאה באלה:
א. בכך שנהג בחוסר זהירות וברשלנות, ובחוסר תשומת לב למתרחש בדרך;
ב. בכך שנסע במהירות גבוהה מן המהירות המותרת, באופן שנמנעה ממנו שליטה מוחלטת ברכב ובכלל זה עצירת הרכב או סטייה מנתיבו על-מנת למנוע את התאונה;
ג. בכך שלא הבחין במועד בקטנוע ובמנוחה שנמצאו בנתיב האמצעי, נתיב נסיעתו, הגם שתנאי מזג האוויר והראות היו נאים וכן שדה הראייה בכיוון נסיעתו היה פתוח לפחות ל- 142 מטר ומואר היטב.
המערער הודה בקרות התאונה ובתוצאותיה אולם, כפר באחריותו להתרחשותה.
בית-משפט קמא זיכה, כאמור, את המשיב מהעבירה המיוחסת לו.
4. על קיומה או היעדרה של רשלנות, באופן נהיגתו של המשיב שגרמה לתאונה, ובכלל זה, האם התאונה היתה נמנעת או בלתי-נמנעת נסב ערעור זה.
בעניין זה טענה המערערת, כי המשיב התרשל בכך שלא הבחין בקטנוע מבעוד מועד, על-אף שצריך היה, שכן שדה הראייה בכיוון נסיעתו היה פתוח לפחות ל- 142 מ' ומואר היטב, ויכול היה למנוע את התאונה. לטענת המשיב, הוא יכול היה להבחין בקטנוע רק ממרחק 122 מטר, או-אז גם אם תתקבל עמדת המערערת לגבי זמן התגובה, הרי שהתאונה היתה בלתי-נמנעת.
מספר עובדות רלוונטיות נוספות: