לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, אשר ניתן ביום 25.11.13, על ידי כבוד השופט ד"ר זאיד פלאח, בת"פ 44403-03-13.
המערער הורשע לאחר ניהול משפטו, בשלוש עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין").
בכתב האישום נטען כי ביום 13.3.13, סמוך לשעה 15:15, נכנס המערער למרפאתו של ד"ר גוברין (להלן: "
המתלונן"), ואיים על הפקידה בפגיעה שלא כדין בגופו של המתלונן ובחייהן של הפקידות העובדות אצלו, באופן שאמר לפקידה:
"אני ארצח אותכם, אני ארצח את ד"ר גוברין, אני אשתה לו את הדם מהלב...".
עוד איים המערער בפגיעה שלא כדין ברכושו של המתלונן. בהמשך, ומשעוכב המערער בתחנת משטרת חיפה והובא בפני קצין תורן, על מנת להשמיע דבריו טרם ההחלטה בדבר מעצרו, איים המערער בפני הקצין בפגיעה שלא כדין בחייו ובגופו של המתלונן, באופן שאמר:
"אני אתלה את ד"ר גוברין... אני אעשה לו קבר בשטח שלי...".
עוד נטען בכתב האישום כי עובר לכך, ביום 8.3.13, סמוך לשעה 17:00 איים המערער על המתלונן, בפגיעה שלא כדין בגופו ובחייו, בעת שזה ישב במונית, בפנייתו אליו:
"אני אהרוס אותך, אני ארצח אותך, אראה לך, אני שונא אותך".
בית משפט השלום הנכבד לאחר ששמע את העדים, הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והטיל עליו 21 חודשי מאסר בפועל שמניינם החל מיום מעצרו 13.3.13 וכן 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.
מכאן הערעור שלפנינו.
ב"כ המערער ציין כי מדובר בעבירת התנהגות. עוד ציין כי מדובר בשלושה אירועים שונים המהווים השתלשלות של אותו אירוע עצמו. הוא הפנה לנסיבותיו האישיות של המערער וציין כי מדובר במבוגר בן 68, חולה, שנקלע למצב קשה מאוד, כאשר נותק הביוב של דירתו בעטיו של המתלונן - השכן שסירב לחבר את ביתו למערכת הביוב ולאפשר לו חיים תקינים ורק כשכלו כל הקיצים, התפרץ המערער לעבר המתלונן ואמר לו דברים בעדנא דריתחה.
עוד ציין כי שני שוטרים וקצין משטרה שהגיעו למקום על פי הזמנת המתלונן בדקו את האירוע (שהיה במונית), שלחו את המערער לדירתו ואת המתלונן לביתו וגנזו את התלונה כי לא מצאו בה עבירה של ממש. לכן טען ב"כ המערער כי לא הוכח היסוד העובדתי בעבירת האיומים וכי מדובר רק בהתפרצות זעם.
לעניין העונש טען ב"כ המערער כי מדובר במי שמעורער בנפשו ומהבדיקה שבוצעה לו ביום הגשת התלונה ברמב"ם ע"י פסיכיאטר, נקבע כי המערער אינו מודע למעשיו. כאן המקום לציין כי המערער
לא טען שאינו מסוגל לעמוד לדין או שאינו יכול לגבש כוונה פלילית כנדרש על פי החוק, הן בבימ"ש השלום - ראו פרוטוקול הדיון שם בעמ' 32 ש. 22 - והן בפנינו - ראו עמ' 2 ש. 21. עוד טען ב"כ המערער כי מן הראוי היה לשלוח את המערער לקבלת תסקיר של קצין מבחן לשם התייחסות לפן השיקומי.
מנגד סברה ב"כ המשיבה כי צדק בימ"ש השלום הנכבד שהרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וכי העונש שנגזר עליו הינו עונש ראוי ואין מקום להתערב בו. היא ציינה כי בימ"ש זה קיבל הדגמה חיה, כשהמערער אזוק ואינו יכול לפגוע באף אחד, עד כמה הוא מפחיד, רק בקללות וצעקות, בלי איומים. עוד ציינה כי המערער, כשהוא נכנס למקום כלשהו, הוא מתחיל לצעוק ולקלל ואין לומר שמדובר רק בהתפרצות זעם.
ב"כ המשיבה ציינה כי אין להקל ראש בעבירת האיומים וכי מעברו של המערער ניכר, כי מדובר באדם שלא רק מאיים אלא גם עושה שלל עבירות, בין היתר היזק לרכוש במזיד. עוד טענה ב"כ המשיבה כי נוכח התנהגותו החוזרת על עצמה ועברו הפלילי, אפשר להתרשם שמדובר באדם מסוכן.
כאן המקום לציין כי במהלך הדיון בעניינו של המערער בפני בימ"ש זה, השמיע המערער צעקות, הפריע לדיון על אף פניות האב"ד ולא נענה לבקשות לשמור על השקט ולאפשר ניהול ההליך בדרך המקובלת. המערער המשיך בצעקותיו והתפרץ לדברי התובעת ולכן הוצא מהאולם והוחזר לתא המעצר.
לאחר שעיינו בפסק דינו של בימ"ש השלום הנכבד ובהודעת הערעור, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולקבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין בכך שעונש המאסר בפועל יופחת ל- 15 חודשים (חלף 21 חודשים), כמפורט להלן.
הכרעת דינו של בית משפט השלום הנכבד מבוססת רובה ככולה על ממצאי מהימנות אשר הביאו את הערכאה הדיונית להעדיף את גרסת המתלונן על פני גרסתו של המערער, זאת לאחר שבית משפט השלום הנכבד התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שבאו לפניו.
כידוע, הלכה היא, כי:
"...על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים...
לצד ההלכה האמורה נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית:
הראשון
, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור ...;
השני
, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון ...;
והשלישי
, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית ...או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל:
ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט
(4) 119, 124 (2004);
ע"פ 3352/06
בוזגלו נ' מדינת ישראל
(12.6.08);
ע"פ 7150/06
פלוני נ' מדינת ישראל
(26.6.08)].