השופטת ע' ארבל:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת דפנה אבניאלי) בת"פ 8047/09 מיום 23.11.11, שהרשיע את המערער בעבירות של נשיאת נשק, איומים והחזקת רכוש חשוד כגנוב. מוקד הערעור בשאלה אם ניתן להרשיע נאשם על יסוד ראיית דנ"א בלבד.
כתב האישום
1. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 2.12.06 בסמוך לשעה 4:20, נשא עימו המערער רימון יד אשר נגנב מכוחות הביטחון, בדרכו לדירת משפחת ביטון שבאשדוד. בהגיעו לדירה, הדביק המערער את הרימון באמצעות סרט הדבקה (סלוטייפ) עבה לקרטון ואת הקרטון הדביק לדלת הדירה, כאשר לנצרת הרימון קשר חוט. בת המשפחה, רעות ביטון, אשר ישנה בדירה באותה שעה, התעוררה למשמע רעשים מכיוון דלת הכניסה ופתחה את הדלת. משנפתחה הדלת, נמלט המערער מהמקום והותיר את הרימון מודבק לדלת הדירה. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירות של נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), איומים לפי סעיף 192 לחוק והחזקת רכוש חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. הרשעת המערער התבססה על ראיות דנ"א שנמצאו על גבי סרט הסלוטייפ, שבאמצעותו חובר הרימון לקרטון והקרטון הודבק לדלת הדירה. בית המשפט המחוזי קיבל במלואם את הממצאים שבחוות-הדעת שהוגשו מטעם מומחית התביעה, רפ"ק שלומית אברהם, מהמעבדה הביולוגית במטה הארצי במשטרה (להלן: המומחית או מומחית התביעה). מחוות-הדעת עלה כי הפרופיל הגנטי שהופק משני חלקים נפרדים של סרט הסלוטייפ (1א' ו-1ג'), מפיסת כפפה (1ה') ומשערה (18ד') שנמצאו אף הן בתוך סרט הסלוטייפ, תואם לפרופיל הגנטי של המערער בשכיחות העולה על אחד ליותר ממיליארד אנשים.
3. בית המשפט דחה את טענות ההגנה נגד ממצאים אלה. כך למשל, נטען כי התוצאה שהתקבלה באזור 1א' בסרט הסלוטייפ אינה חד-משמעית משום שבאחד האתרים הודגם אלל זר שמקורו אינו במערער. בית המשפט ציין כי טענת הסנגור לא גובתה בכל אסמכתה מקצועית ואימץ את עמדתה של מומחית התביעה כי מדובר בתוצאה חד-משמעית ובפרופיל גנטי שיכול להיחשב כפרופיל "נקי" לצורך החישוב הסטטיסטי.
4. עוד דחה בית המשפט טענות שהועלו נגד מקצועיותה של מומחית התביעה. נטען, בין היתר, כי החישוב הסטטיסטי אינו בתחום מומחיותה ולכן לחוות-דעתה, הכוללת התייחסות לרכיבים סטטיסטיים, אין למעשה כל משמעות. בית המשפט קבע כי עדותו של פרופ' עוזי מוטרו מהאוניברסיטה העברית, שהנחה את המומחית בחישוביה הסטטיסטיים, משלימה את חוות-דעתה של מומחית התביעה ומקנה לה את חזקת התקינות, שאותה ניסה הסנגור לקעקע. עוד צוין בהקשר זה כיהמערער בחר שלא להביא מומחים מטעמו, אשר ינסו לסתור את הסבריו הסטטיסטיים של פרופ' מוטרו, כמו-גם את חוות-דעתה הביולוגית של מומחית התביעה.
5. בית המשפט דחה גם טענות באשר להליך איסוף הראיות בקובעו כי לא נפל כל פגם בשרשרת הראיות ובדרך איסופן, החל מהורדת לוח הקרטון עם הרימון המודבק מדלת הדירה, המשך בהעברת המוצג לגורמים המתאימים וכלה בבחינתו במעבדות השונות במשטרה. בפרט, נדחתה טענת המערער כי חתיכת הכפפה שעליה נמצא דנ"א של המערער, נדבקה לסרט הסלוטייפ בשלב כלשהו של העברת המוצג מזירת האירוע למעבדה הביולוגית. בית המשפט קבע כי אמנם לא ניתן להבחין בכפפה בתמונות שצולמו בזירת האירוע, אולם סביר שפיסת הכפפה נמצאה בין שכבותיו הרבות של סרט הסלוטייפ באופן שלא ניתן היה להבחין בה אף במבט קרוב, והיא נחשפה רק לאחר פתיחת הסרט. לחילופין, יתכן כי נדבקה לחלק האחורי של המוצג, ששימש להדבקת הרימון ללוח הקרטון, ומשכך לא הבחינו בה השוטרים בזירה. בית המשפט הוסיף כי בשל החשש שהכפפה נקרעה מכפפתו של איש משטרה, נלקחו דגימות דנ"א משוטרים שהיו בזירה. מהראיות עלה כי אלה לא תאמו את הפרופיל הגנטי שהופק מפיסת הכפפה.
6. גם הסבריו של המערער להימצאות הדנ"א שלו בזירה נדחו. המערער הכחיש במשטרה ובבית המשפט כל קשר לפרשה, טען שאינו מכיר את בעל הדירה שעל דלתה הודבק הרימון והעלה אפשרויות שונות כגון שמאן-דהוא נטל את סרט הסלוטייפ מדלפק הפיצוציה שבה עבד בשעתו או מרכבו הפרטי. סברות אלה נדחו על-ידי בית המשפט בנימוק שהן היפותטיות ומרחיקות לכת ואין בהן כדי לעורר ספק באשמתו של המערער. זאת, בשים לב למהותו של גליל סלוטייפ כמוצר פשוט וזול, שאין זה סביר כי אדם ייטול מאדם אחר לשימוש חוזר.
7. הניסיון לטעון להגנה מן הצדק אף הוא העלה חרס בידי ההגנה. הסנגור טען כי הגנתו של המערער נפגעה מאחר שהלה נדרש ליתן הסברים בחלוף תקופה ארוכה ממועד האירוע. בית המשפט קבע כי בזמן שחלף לא שקטה המשטרה על שמריה וניסתה בדרכים העומדות לרשותה לחקור כל חשוד אפשרי בפרשה. לפיכך מימד הזמן אינו פועל לטובת המערער ואין הוא חוסה תחת דוקטרינת ההגנה מן הצדק.
8. סופו של דבר, הממצאים הפורנזיים הקושרים את המערער למעשה העבירה לצד הסבריו הדחוקים להימצאותם בזירה, הביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי המערער נשא את הרימון והדביקו לדלת דירתה של משפחת ביטון; כי הדבקת הרימון נעשתה במטרה לאיים על בני הבית; וכי חייב היה להתגבש בלבו של המערער חשד כי הרימון גנוב, שכן רימון רסס אינו מוצר שניתן לרכוש באופן חוקי ומוסדר. על יסוד האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
9. בגזר הדין, עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות וסקר בהרחבה את מגמות הענישה בעבירות נשק. צוין כי רק בנס לא הושלמה המשימה העבריינית והרימון לא התפוצץ. בית המשפט הוסיף כי אף על פי שזכותו של המערער לנהל את המשפט עד תומו ולדבוק בטענתו כי לא ביצע את המיוחס לו, יש בכך כדי ללמד כי המערער לא הפנים את החומרה שבמעשיו. לצד זאת, ציין כי לא נעלמו מעיניו המקרים שבהם לא מוצה הדין עם נאשמים, שהורשעו בעבירות דומות ואשר נדונו לעונשי מאסר קלים יותר. על רקע זה, גזר בית המשפט את דינו של המערער לעונש של 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצויה של רעות ביטון בסך 2,500 ש"ח.
טענות המערער
10. המערער טוען למחדלים שונים בטיפול בשרשרת המוצג וכן תוקף הוא את ממצאי חוות-דעתה של מומחית התביעה. טענתו המרכזית בהקשר זה היא כי לא הוכח שפיסת הכפפה, שעליה נמצאו עקבות הדנ"א שלו, מקורה במוצג. הטענה מבוססת על כך שאנשי מז"פ שצילמו, פירקו וארזו את המוצג, לא הבחינו בכפפה בזירת העבירה. משכך, סבור המערער כי לא היה מקום לייחס לראיה זו כל משקל. טענה נוספת היא כי השערה שעליה נמצא דנ"א של המערער הועברה לבדיקה במעבדה רק לאחר מעצרו, כשנתיים לאחר האירוע. זאת, בעוד שהמשיבה הציגה לבית המשפט המחוזי מצג כאילו הדנ"א שנמצא על השערה, סרט הסלוטייפ והכפפה אותר ונבדק באותו המועד. באשר לממצאי חוות-הדעת נטען כי הממצאים אינם חד-משמעיים וכי בחלק מהדגימות נמצאו שרידי דנ"א שאינם של המערער, באופן שמסגיר מעורבות של אחרים במעשה העבירה. מטעמים אלה גורס המערער כי חוות-הדעת של המשיבה עומדות על כרעי תרנגולת ואינן יכולות לשמש בסיס להרשעתו.
11. המערער מוסיף וטוען כי לא ניתן לבסס הרשעה על יסוד ראיית דנ"א בלבד, כאשר אין כל ראיה התומכת בהרשעה להוציא ראיה זו. לטענתו, עד היום נדרשו בתי משפט לראיות נוספות הקושרות את הנאשם לביצוע העבירה מלבד ממצאי דנ"א.
12. עוד הוא טוען כי בפיו הסבר סביר למציאת הדנ"א שלו על ממצאי הזירה, המעורר ספק סביר באשמתו. הוא עומד על כך שיתכן כי גליל הסלוטייפ נלקח מדלפק הפיצוציה שבה עבד בזמנו או שמישהו נטל את הגליל מרכבו. כן הדגיש כי גליל סלוטייפ הוא חפץ נייד שיכול לעבור בקלות מיד ליד. בנוסף מצביע המערער על חשודים אפשריים בביצוע העבירה, ובכללם נושים של בעל הדירה שאף הועמדו לדין בגין איומים שהשמיעו כלפיו.
13. לבסוף, טוען המערער כי עומדת לו טענת הגנה מן הצדק נוכח חלוף הזמן ממועד האירוע ועד חקירתו במשטרה, דבר שפגע ביכולתו לטעון טענת "במקום אחר הייתי". עוד נטען בהקשר זה כי השוטרים שחקרוהו לא העמידו אותו על כך שהאירוע התרחש בליל שישי, שאז היה שולל את מעורבותו על נקלה בהיותו שומר שבת.