השופטת ע' ארבל:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ת' שרון נתנאל) בת"פ 20134-09-12 מיום 3.1.2013. המערער הורשע בעבירה של ניסיון שוד ונדון לעונש של 3 שנות מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין.
רקע והשתלשלות
1. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 402(ב) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין). על-פי עובדות כתב האישום, ביום 2.9.2012 בשעה 23:10 לערך, עקב המערער אחר שתי נשים - שרי אבן חן ואליסיה מרגוליס (להלן ביחד: המתלוננות) - שהלכו ברחוב בכרמיאל. בהגיעו אליהן, ניסה המערער לשדוד אותן בכך שניסה תחילה לקחת את תיקה של שרי, אשר היה תלוי על כתפה; ומשלא הצליח, איים על המתלוננות באמצעות מברג שהיה ברשותו בניסיון לשים ידו על ארנקיהן ולמנוע את התנגדותן. תוך כדי ניסיון השוד, סימנה שרי לרכב שעבר במקום לעצור. מהרכב ירד אדם בשם מקיקס חג'אג (להלן: מיקי) אשר רדף אחר המערער והשתלט עליו עד בוא המשטרה לזירה.
2. המערער הודה בכל עובדות כתב האישום, למעט בטענה כי איים על המתלוננות במברג. בשאלה זו התמקד, אפוא, הדיון בבית המשפט קמא. בבית המשפט העידו שרי, אליסיה ומיקי, וכן הוגשה בהסכמה וללא חקירה הודעתה במשטרה של חברתו של מיקי, בת-אל, שישבה לצדו ברכב בשעת האירוע. שרי ומיקי העידו כי לא ראו מברג בידיו של המערער, אלא רק שקית ניילון שממנה הוציא מיקי מברג וקופסת סיגריות בשעה שעיכב את המערער. לעומתם, העידה אליסיה כי ראתה את המערער אוחז במברג בידו במהלך האירוע. היא דיווחה כי לא ראתה את ידית המברג אלא רק את ה"להב" שלו, אשר היה בצבע שחור. לאחר שמיקי הוציא את תכולת השקית, היא זיהתה את המברג לפי הלהב כמברג שהיה בידי המערער. יצוין כי לא היתה מחלוקת כי בשקית שנשא עימו המערער בעת האירוע נמצא מברג.
3. בית המשפט נתן אמון בעדויותיהם של עדי התביעה כולם והסביר את הסתירות ביניהם, לרבות לעניין המברג, ב"סיטואציה המהירה והמלחיצה שהיתה במקום" ובנקודת המבט השונה של כל אחד מהעדים. נקבע כי אין להתפלא ששרי לא הבחינה במברג בידו של המערער, שכן על-פי העדויות כשניסה המערער להוריד את רצועת התיק מכתפה, שרי הסתובבה לאחור ומיד לאחר מכן רצה לכביש. לעומת זאת, אליסיה הסתובבה לכיוון המערער ו"התעמתה" איתו כשהיא צועקת לעברו וממשיכה להסתכל עליו. בנסיבות אלה, "אין להתפלא", כך בית המשפט, שאליסיה הבחינה במברג בעוד ששרי לא הבחינה בו, זאת גם בשים לב לכך ששתיהן היו נתונות בסערת נפש במהלך האירוע. האפשרות שהועלתה על-ידי הסנגור, שלפיה אליסיה ראתה את המברג לראשונה כשהוצא מהשקית אך בשל ההתרגשות מהאירוע, סברה בטעות כי ראתה את המברג בידו של המערער קודם לכן - נדחתה על-ידי בית המשפט, שהתרשם כי אליסיה העידה מזיכרונה וכי אכן ראתה את המברג בידו של המערער מיד כשהסתובבה לעברו. בית המשפט התייחס גם לשריטה על כתפה של שרי ולסברתה כי השריטה נגרמה מציפורניו של המערער. נקבע כי אין להסיק מכך שלא היה בידיו מברג, שכן גם אם נגרמה השריטה מציפורני ידיו, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהחזיק במברג, לאו דווקא כדי לפגוע או לפצוע את המתלוננות אלא כדי לאיים עליהן באמצעותו, כנטען בכתב האישום.
4. זאת ועוד, תימוכין לעדותה של אליסיה מצא בית המשפט בדברי המערער שנמסרו מיד לאחר שמיקי הוציא את המברג מהשקית. המערער הכחיש כל קשר למברג, טען כי אלמוני הטמינו בשקית וכן אמר "לא עשיתי לה כלום", באופן המעורר חשד כיצד ידע כי יאשימו אותו בעשיית שימוש במברג, אם רק החזיקו באופן תמים בשקית. בעדותו בבית המשפט העלה המערער את האפשרות שמישהו הכניס את המברג לשקית בזמן שנכנס לסופר לקנות שתיה חריפה באותו היום, באשר השאיר את השקית על ספסל ברחוב. בית המשפט דחה גרסה זו "מכל וכל" בהיותה דמיונית, בלתי אמינה וחסרת כל אחיזה בחומר הראיות.
5. סיכומו של דבר, בית המשפט מצא את עדויות התביעה כנות ואמינות, חרף קיומן של סתירות מסוימות ביניהן, אשר אינן יורדות לשורש העניין. צוין כי איש מהעדים לא ניסה להפריז בתיאורו את אשר אירע, וככל שלא היה ביכולתו ליתן תשובות מדויקות, אמר זאת. על יסוד כל זאת נקבע כי בעת ביצוע העבירה החזיק המערער מברג בידו, ועל-כן הרשיעו בית המשפט בעבירה של ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות.
6. בגזר הדין התייחס בית המשפט לערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של המערער, ובראשם תחושת הביטחון של האזרח המתהלך ברשות הרבים, וכן למידת הפגיעה בהם בהתחשב בכך שמדובר בניסיון שוד שבוצע בשעת לילה ברחוב ראשי. צוין כי העובדה שמדובר בניסיון לשוד ולא בעבירה מוגמרת מפחיתה במידת-מה את הפגיעה אך לא במידה רבה, שכן עיקר הפגיעה נובע מהתקיפה וכן כיוון שהשלמת השוד נמנעה רק מטעמי מזל ובאופן מקרי. עוד צוין הנזק שעלול היה להיגרם אם שרי היתה נופלת ונחבלת כתוצאה ממשיכת תיקה או מריצתה לכביש לעזרה. כמו-כן התרשם בית המשפט כי החזקת המברג מלמדת על תכנון מוקדם לשדוד עובר אורח אקראי. מנגד, לקולה ציין בית המשפט כי די היה בהתנגדות המתלוננות ובצעקותיהן כדי להרתיע את המערער מלהשלים את העבירה וכן כי הלה לא עשה שימוש במברג אלא רק איים באמצעותו. כמו-כן, בהתייחס לסיבות שהביאוהו לביצוע העבירה, צוינה אישיותו הדלה של המערער ומצוקתו הכלכלית והרגשית, כפי שעולה מהתסקיר בעניינו. בהתחשב באמור קבע בית המשפט מתחם ענישה של 2 עד 4 שנות מאסר בפועל. בתוך מתחם הענישה הובאו בחשבון עברו הפלילי של המערער והעובדה שריצה בעבר עונש מאסר, אך הודגש כי עברו אינו מכביד וכי מאז הרשעתו האחרונה חלפו חמש שנים. עוד לחובתו ציין בית המשפט כי המערער אינו עושה דבר על מנת לשקם עצמו. לקולה צוינו תנאי חייו, העובדה שהאירוע היה קצר מאד בזמן וכן כי בסופו לא נגרם נזק.
על בסיס שיקולים אלה, דן בית המשפט את המערער לעונש של 3 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור במשך 3 שנים עבירה של שוד או ניסיון לשוד או עבירה על סעיף 381 לחוק ופיצוי המתלוננות בשיעור כולל של 4,500 ש"ח.
הטענות בערעור
7. המערער משיג על קביעת בית המשפט קמא כי החזיק במברג במהלך האירוע, אשר באמצעותו איים על המתלוננות. לטענת בא-כוחו, מכלול הראיות בתיק מלמד על כך שקיים ספק סביר בסוגיה זו. הוא מצביע על הסתירות בין עדותה של אליסיה לבין עדויותיהם של שרי ומיקי בנוגע לשאלה שבמחלוקת, אשר עולות כדי סתירות מהותיות לשיטתו. הוא מטעים כי שרי ומיקי מסרו גרסאות חד-משמעיות המתיישבות זו עם זו בכך ששניהם ראו את המברג לראשונה רק לאחר הוצאתו מהשקית. לטענתו, לא היה מקום להסיק ממהירות האירוע ומהלחץ הנלווה לו דבר לחובת המערער וממילא לא הוסבר מדוע אין להעדיף בהיבט זה את עדותו של מיקי, שהפגין קור רוח ותושייה, להבדיל מהמתלוננות שהיו נסערות. עוד נטען כי הנימוק הנוגע להבדלים בזיכרון האנושי יכול באותה המידה להניב מסקנה שונה, שלפיה אליסיה סברה בטעות כי ראתה את המברג בין ידי המערער כבר בעת האירוע. במצב בו "כולנו יכולים לטעות", מגבלות הזיכרון האנושי צריכות היו לעורר ספק לטובת המערער ולא להיזקף לחובתו, כך הטענה. בא-כוח המערער מוסיף וטוען כי לא ניתן לסמוך על עדותה של אליסיה גם מן הטעם שלא זכרה שהמערער החזיק שקית בידו השניה, נתון שאין עליו חולק. בנוסף, בית המשפט התעלם מעדותה של שרי כי הרגישה מגע יד אדם מושכת את רצועת תיקה. פירושה של עדות זו, כי לא יתכן שהמערער ניסה למשוך בידו החשופה את התיק, ובו-בזמן אחז ביד אחת במברג וביד השניה שקית. לבסוף נטען למחדל חקירה שעניינו היעדר תיעוד השריטה על כתפה של שרי, באופן שמנע מהמערער להעלות טענות הגנה בהקשר זה. בהתבסס על האמור, עותר המערער לזכותו מן העבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק ולהרשיעו תחת זאת בעבירה קלה ממנה.
8. אשר לגזר הדין, גורס המערער כי גם אם תדחנה השגותיו לעניין הכרעת הדין, מן הראוי לקצר בעונשו, המחמיר עימו יתר על המידה. לגישתו, מתחם העונש שנקבע מופרז בחומרתו וצריך היה לעמוד על 6 חודשי עבודות שירות עד שנתיים מאסר בפועל. הוא טוען כי הפגיעה בערכים המוגנים אינה גבוהה במידה שנקבעה, במיוחד כשעסקינן בניסיון לשוד בלבד ולא בעבירה מוגמרת, בשים לב לשוני המוסרי והחברתי המתחייב מהבחנה זו. עוד נטען כי המתחם שנקבע וכן העונש הספציפי שהוטל חורג בהרבה מרמת הענישה הנהוגה בנסיבות דומות. אשר לנסיבות הביצוע, נטען כי בית המשפט לא נתן דעתו למידת התקיימותן הנמוכה, אם בכלל, של נסיבות לחומרה כגון תכנון מוקדם ונזק פוטנציאלי, שממילא לא הוכחו ברמת ההוכחה הנדרשת בחוק. כמו-כן, לא ניתן כל משקל בשלב קביעת המתחם לכך שהנזק שנגרם בפועל אינו רב, שיקול שהובא בחשבון רק בתוך המתחם, ככל הנראה בטעות. בהתייחס לעונש הספציפי שהושת, טוען בא-כוח המערער כי לא ניתן משקל הולם לנסיבות מקלות שאינן קשורות בביצוע העבירה ובפרט הודאת המערער בחלק הארי מהמיוחס לו, פגיעת העונש בו ובמשפחתו ונסיבות חייו הקשות. צוין כי המערער גדל בתנאי מחסור ועזובה, סובל מפיגור סביבתי ומתגורר עם אמו הקשישה, המטופלת באחיו הסובל מפיגור שכלי.
9. בא-כוח המשיבה טוען שיש לדחות את הערעור על שני חלקיו. הוא מטעים בפתח הדברים כי המערער מבקש להתערב בקביעה עובדתית מובהקת של הערכאה הדיונית, שברגיל אין מתערבים בה. הוא מזכיר שבית המשפט קמא מצא את עדותה של אליסיה מהימנה ודחה את האפשרות שטעתה לחשוב שהמערער החזיק את המברג בידיו. כמו-כן הוא מבקש לחדד כי עדותו של מיקי כלל אינה רלוונטית לסוגיה שכן מיקי לא היה עד לאירוע עצמו, ואילו שרי היתה במצב נפשי סוער במיוחד בעת האירוע, אף "היסטרי" בלשון בית המשפט, באופן שעשוי להסביר את ההבדלים בין גרסתה לבין גרסת אליסיה. על רקע זה נטען כי יש לדחות את הערעור על ההרשעה. גם בהיבט העונש אין עילה להתערבות. לדברי בא-כוח המשיבה, ניתן משקל לעובדה שמדובר בניסיון בלבד להבדיל מעבירה מושלמת, אך בסופו של דבר השלמת העבירה נמנעה בשל נסיבות חיצוניות בלבד. הוא עומד על הפגיעה שנגרמה, בעיקר לשרי, שבעקבות המקרה חוששת להלך בלי ליווי; ועל כך שעונש מאסר שריצה המערער בעבר לא הרתיע אותו מביצוע העבירה. לבסוף מפנה למקרים דומים בפסיקה שבהם הוטלו עונשים חמורים מזה שהוטל על המערער.
הכרעה
10. אומר כבר עתה כי לא מצאתי עילה להתערבות - לא במישור ההרשעה ולא במישור העונש, ועל-כן אציע לחבריי לדחות את הערעור.
11. הערעור על הכרעת הדין. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב כעניין שבשגרה בממצאי העובדה והמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא בהתקיים החריגים שנקבעו לכך בפסיקה (ראו, למשל: ע"פ 3396/09 אלהיב נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (5.9.2011)). לא התרשמתי שמתקיים בענייננו החריג שלפיו בית המשפט טעה בהליך הסקת המסקנות על יסוד חומר הראיות שהונח לפניו, כטענת ההגנה.
המסקנה כי המערער אחז במברג במהלך האירוע במטרה להניע את המתלוננות למסור לו את תיקיהן מעוגנת בעדותה של אליסיה, אשר נמצאה כנה ואמינה על בית המשפט. אליסיה העידה כי היא הסתובבה למשמע צעקותיה של שרי, אז ראתה את המערער כאשר בידו מברג. בית המשפט המחוזי, שקיבל לידיו את המברג, קבע כי מראה המברג וגודלו מסבירים מדוע אליסיה ראתה רק את להב המברג (בצבע שחור) ולא את ידיתו האדומה בהתחשב באופן שבו תיארה את החזקתו בידי המערער. העובדה שאליסיה לא הבחינה בשקית הניילון בשעה שהסתובבה לעבר המערער אינה משנה כהוא זה, במיוחד נוכח העובדה שמסרה בעדותה כי ראתה שקית בידו של המערער לאורך האירוע, אלא שמרגע שהבחינה במברג בידו, השקית "נעלמה לה מהראש" (ראו עמ' 19 לפרוטוקול). אין זה מופרך כי תשומת לבה הוסטה ומוקדה בכלי המאיים, מרגע שהבחינה בו.