השופט אילן סופר
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (סגנית הנשיא השופטת יהודית גלטנר הופמן;ע"ב 2943/06) לפיו חויבה המשיבה לשלם למערער פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אובדן הכנסה, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל, השלמת שכר ופיצויי הלנת שכר.
הערעור מכוון לאופן חישוב חלק מן הרכיבים שנפסקו, וכן לרכיבים של נסיעות והוצאות משפט שנדחו.
רקע עובדתי
2. המשיבה הינה חברה העוסקת במתן שרותי שמירה ואבטחה. המערער מר אלכסנדר איליאסייב עבד כמאבטח אצל המשיבה באתרים שונים בתמורה לשכר שעתי החל מחודש 2/05 ועד ליום 5.10.06. ביום 16.4.06 נפגע המערער במהלך עבודתו ובעקבות כך שהה בחופשת מחלה עד ליום 14.7.06. המערער חזר לעבוד ביום 23.7.06. במהלך חודש ספטמבר 2006 הוצב המערער בחנות באשדוד. לאחר שהמערער לא הגיע לחנות, הודיעה לו המשיבה כי אם לא יתייצב בחנות, תראה בו כמי שהתפטר.
3. ביום 19.9.06 שלח המערער למשיבה מכתב ובו ציין כי לא שובץ לעבודה, כמו כן לא שולמו לו הפרשי שכר עבור חודש יולי 2006, לא שולמו לו דמי הבראה ונסיעות משך כל תקופת עבודתו וכן טען ששכרו מולן דרך קבע. ביום 26.9.06 חזר המערער ופנה בכתב למשיבה וציין כי אם לא תתוקן ההרעה המוחשית בתנאי העסקתו, הוא יתפטר ביום 5.10.06. המשיבה הודיעה למערער ביום 27.9.06 כי עליו להתייצב לאלתר במשרדיה על מנת לסכם את תנאי העסקתו ושיבוצו. המערער לא הגיע למשרדי המשיבה וב- 5.10.06 סיים לעבוד. חודש לאחר מכן, המערער הגיש תביעה ובה טען כי התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. על כן תבע פיצויי פיטורין, אובדן הכנסה, גמול עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, הוצאות נסיעה, פיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל, אובדן דמי אבטלה, הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר.
פסק דינו של בית הדין האזורי
3. בית הדין האזורי קבע כי המניע המרכזי להתפטרות המערער היה אי תשלום מלוא שכרו לחודש יולי 2006, וכן אי תשלום דמי הבראה והלנה מתמשכת של שכרו, וזאת מבלי שהמשיבה פעלה לתקן זאת. על כן, גם אם הוכח כי המערער סרב להתייצב לעבודה בחנות באשדוד, אין מקום לשנות בכך את הסיבה המכרעת להתפטרותו. מכאן נקבע כי המערער זכאי לפיצויי פיטורים בדין מפוטר. בית הדין האזורי קבע כי המערער עבד בהיקף של משרה מלאה ובהתאם הוא זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור 6,108 ש"ח. עוד נקבע כי הוא זכאי לפיצוי על אובדן הכנסה ביחס לתקופה בה המשיבה לא שיבצה אותו בעבודה. בית הדין מצא כי שכר המערער נקבע בהתאם לאתרים בהם הוצב מעת לעת, ועל כן אין לראות בשינוי השכר השעתי כהרעה מוחשית בתנאי עבודתו. מאחר ונקבע כי המערער התפטר, חייב בית הדין האזורי את המערער בחלף הודעה מוקדמת, בקיזוז תשעת הימים שהמערער נתן ובשים לב לסכום שנתבע ע"י המשיבה.
4. בית הדין בחן את התביעה לשעות נוספות, ומצא כי לגרסת המערער הנתמכת ברישומים שערך - קיים חיזוק בתלושי השכר מבחינת סך השעות המופיע בהם. לפי תלושי השכר המערער קיבל עבור כל שעות עבודתו שכר בשיעור רגיל (100%) ועבור עבודתו בימי המנוחה השבועית קיבל שכר בשיעור 150%. בית הדין ערך חישוב על יסוד הפרשי השכר המגיעים למערער עבור גמול שעות נוספות בשיעור 25% ו- 50% בימי חול ושבת, ולפי ערך שעה של 17.93, שלא כמו בחישובי המערער סה"כ חויבה המשיבה בתשלום 4,616 ש"ח עבור גמול עבודה בשעות נוספות בימי חול ובשבת.
5. המשיבה חויבה עוד לשלם למערער, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, פיצוי עבור אי הפרשה לקרן פנסיה, השלמת דמי פגיעה, ופיצויי הלנת שכר בשיעור 500 ש"ח. התביעה לתשלום דמי נסיעות נדחתה, לאחר שגרסת המשיבה לפיה נהגה להסיע את עובדיה, התקבלה. עוד נדחתה התביעה להפרשי דמי אבטלה.
הערעור
טענות המערער
6. המערער טוען כי הוא זכאי לפדיון ימי חופשה לפי ימי עבודה שעבד בפועל בהתאם לחוק חופשה שנתית במכסה של 22.5 ימים ולא לפי חודשי עבודתו כפי שחישב בית הדין. כמו כן טוען המערער יש לקחת במסגרת חישוב זה גם את השעות הנוספות שעבד וכן את ימי השבת.
באשר לשעות הנוספות טוען המערער, כי היה מקום ליישם את דוקטרינת הנזק הראייתי, ובהעדר מסמכים שהמשיבה הציגה, והעלימה, יש לקבל את חישובי המערער מאחר ועבד במתכונת שעות קבועה. בנסיבות אלו משיג המערער על חישובי בית הדין האזורי; המערער טוען כי בניגוד לקביעת בית הדין האזורי, לקח בחשבון את השכר ששולם. במקום בו היה פער בין רישומי השעות והמופיע בתלושי השכר, היה צריך להעדיף את רישומי השעות שערך.
7. המערער טוען כי לא חלה התיישנות על מרבית התביעה להלנת שכר מאחר והלנת השכר התבצעה יותר משלוש פעמים בשנה, וכן לא נקבעו פיצויי הלנת שכר, בשיעור שהמערער חישב, ביחס לשכרו הרגיל שלא שולם במועד. עוד טוען המערער כי בית הדין האזורי שגה כאשר קיבל את גרסת המשיבה בעניין קיום הסעות לעובדים, שכן הוכח שהיה עליו לבקש הסעות ולא היה הסדר קבוע. כמו כן לא הובא כל עד שביצע את ההסעות. על כן טוען המערער כי הוא זכאי להחזר דמי נסיעות בהתאם לתעריפים המקובלים.
המערער טוען כי המשיבה לא הייתה זכאית לקיזוז חלף הודעה מוקדמת, באשר הוכח כי לא שיבצה אותו בעבודה, ובית הדין אף פסק לו הפסד הכנסה בגין כך. לבד מכך יש לקחת בחשבון כי המערער היה עובד בשכר, ולכן המשיבה הייתה זכאית להודעה מוקדמת בשיעור של 15 ימים לכל היותר.
8. המערער מלין על כך שלא התקבלה מלוא תביעתו לקבלת השלמת שכר עבור התקופה בה קיבל דמי פגיעה.
המערער טוען כי לא נפסקו לו הוצאות משפט, למרות שנדרש לשלם אגרת משפט, הוא ביטל את זמנו והגיש סיכומים בעצמו; המערער זכה בתביעתו. לעומת זאת, המשיבה אשר נקטה סחבת בהגשת מסמכים, לא ביצעה את ההחלטות במועד ולא נפסקו לחובתה הוצאות.
טענות המשיבה