פסק-דין בתיק ע"ע 35252-02-11

השופט אילן סופר

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת רוית צדיק ונציגי הציבור מר ניסים לאוזין ומר דן זלינגר ; תע"א 5709-05). בית הדין דחה את תביעת המערער לתשלום פיצויי פיטורים ושכר חודש מאי 1998 וחייב את המערער בתשלום הוצאות בסך 20,000 ש"ח.

2.         רקע עובדתי

            המערער עבד כחשב בכיר במשרד עורכי הדין נשיץ ברנדיס ושות' המאוגד כשותפות (להלן: " המשרד"), אשר המשיבים 2-3 הינם שותפים במשרד (להלן: " השותפים"). במסגרת עבודתו, המערער היה אחראי על המערך הכספי של המשרד והשותפים לרבות ניהול חשבונות הבנק האישיים שלהם.

            בחודש אפריל 1998 הוחלט כי כל עובדי המשרד יצאו לחופשה בניו- יורק במימון המשרד בין התאריכים 21.5.98 עד 27.5.98. המערער היה אחראי על סידורי הטיסה, בתי המלון וארגון הנסיעה. המערער לא התייצב לטיסה, לאחר שהודיע לעובד המשרד כי לא יגיע.

הואיל והשותפים לא הצליחו ליצור קשר עם המערער ומתוך חשש כי המערער ימשוך כספים שלא כדין, הודיעו לבנקים בהם נוהלו חשבונותיהם, שלא לבצע פעולות בחשבונות הבנק ללא אישורם וכן הורו על החלפת המנעול בחדר המערער.

            נסיבות סיום עבודתושל המערער היו שנויות במחלוקת, אך מוסכם כי המערער העביר לרשותו מתוך חשבון הבנק של המשרד סכום של 45,073 ש"ח    שלטענתו היה זכאי להם עבור פיצויי פיטורים, משכורת מאי 1998, פדיון חופשה ודמי הבראה.

            המשיבים פנו לבנק לאומי (להלן: " הבנק") בדרישה להשבת הכספים שלטענתם נמשכו ללא הרשאה. הבנק השיב הכספים למשיבים ובעקבות כך הגיש תביעה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כנגד המערער להשבת כספי ההעברה. ב-21.3.05 חייב בית המשפט את המערער להשיב את כספי ההעברה. הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה.

3 .         בעקבות קבלת התביעה בבית משפט השלום, הגיש המערער לבית הדין האזורי את תביעתו כנגד המשיבים לתשלום בין השאר פיצויי פיטורים ושכר חודש מאי 1998. את התביעה סמך המערער על מסמכים חתומים כמו חוזה העסקה בו נקבע כי יקבל פיצויי פיטורים גם אם יתפטר, טופס 106 ומכתב פיטורים. להשלמת התמונה נזכיר כי המערער הגיש תביעה נוספת נגד המשיבים בה עתר לתשלום גמול עבודה לשעות נוספות והפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים וקרן השתלמות. תביעה זו נמחקה, והערעור לבית דין זה ועתירה לבג"ץ נדחו.

4.         פסק דינו של בית הדין האזורי

            בית הדין האזורי קבע תחילה כי השותפים לא העסיקו את המערער כי אם השותפות והיא זו שחבה כלפיו בכל הנוגע לזכויות הקשורות ביחסי עבודה.

            בית הדין  בחן המסמכים החתומים, המעידים על זכאות המערער לתשלום פיצויי פיטורים: חוזה עבודה מיום 5.7.90 בו נקבע בסעיף 2 כי עם הפסקת יחסי עובד מעביד - עקב פיטורים או התפטרות ישולמו פיצויי פיטורים.

            בית הדין מצא כי שיטת העבודה אשר הייתה נהוגה במשרד התבססה על הותרת מסמכים ריקים הנושאים את חתימת המשיבים  וזאת על סמך הביטחון המוחלט שהיה למשיבים במערער. מכאן שחוזה העבודה מקורו במסמך עליו הופיע רק חתימת המשיב 3 ובשלב מאוחר יותר הוסיף המערער את המלל בגוף החוזה מבלי שהחותם היה ער לכך כי חתימתו תהווה בסיס להסכם עבודה עם המערער.

            באותו אופן בית הדין קבע כי יש ספק באמיתות מכתב הפיטורים וטופס 161 החתומים ע"י המשיב 2, אשר הגיעו לידי המערער בשלב בו כבר הייתה התדיינות בבית משפט השלום בתביעת הבנק נגד המערער. במצב זה, זמן כה רב לאחר שהמערער סיים לעבוד,  לא היה צידוק כי המשיבים ישלחו לו מסמכים אלו. לכך יש להוסיף את המכתב האותנטי היחיד שבית הדין נתן לו משקל הוא מכתב מיום 24.8.98  אשר נשלח מהמשרד למערער בסמוך לסיום עבודתו, בו צויין מפורשות כי המערער פרש מעבודתו ולא פוטר. 

בית הדין קבע כי בסיום העבודה, התנהלות המערער הייתה כשל מי שמתעתד לחזור לאחר חופשת מחלה בה שהה. עוד נקבע כי טענת המערער לפיה פוטר בשיחת טלפון ע"י המשיב 3, אינה עולה בקנה אחד עם שיחה שקיים עם המשיב 2 כמה ימים לאחר מכן ובה לא אוזכר נושא פיטוריו. כן גם משך שיחת הפיטורים לה טען המערער, שהייתה קצרה ביותר, אינה יכולה להעיד על תוכנה האפשרי.

אף בעצם החלפת מנעול בחדרו של המערער לא נמצא כי היא מהווה פיטורים. בית הדין קבע כי המערער החזיק בעמדת כוח משמעותית בשירות המשרד והגישה החופשית שהייתה למערער לכספי המשיבים גרמה להם לנקוט אמצעי זהירות באשר המערער לא הגיע לטיסה ללא כל הסבר. מכאן שמעמדו של המערער ונסיבות היעדרותו מהטיסה, חייבו את פעולת המשיבים ואין לראות בה פיטורים.

בית הדין מצא כי בדין קיזז המשרד את ימי ההודעה המוקדמת משכרו האחרון של המערער, שעה שהתפטר והיה חייב במתן הודעה מוקדמת. על כן המערער לא היה זכאי לתשלום שכר חודש מאי 1998.