1. המשיבה דחתה את תביעתו של המערער להכרה כנרדף לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, זאת מן הטעם שעלה לישראל אחרי 1.10.1953 (להלן: "
המועד הקובע"), ולכן אינו ממלא אחר הוראת סעיף 3 לחוק. עררו של המערער לועדת העררים - נדחה. מכאן הערעור שלפנינו.
2. המערער ביסס את תביעתו על פסק דין קודם של ועדת העררים, שניתן בעניינו של אחיו יעקב חג'ג' (להלן:
"האח"), שבו קבעה הועדה כי המועד הקובע לצורך תחולת סעיף 3 לחוק, במקרים שבהם העולים עוכבו על-ידי הסוכנות היהודית, הינו תחילת המסע לישראל. בהסתמך על ההכרה בזכאות האח, עתר העורר לפני ועדת העררים לקבלת עררו, בציינו כי הוא והאח עזבו את טוניסיה באפריל 1953, הגיעו ביוני למרסיי, ושם עוכבו במשך שישה חודשים על-ידי הסוכנות היהודית. בטיעונו לפנינו, הוסיף המערער ופירט, כי מטרתו של עיכוב העולים במחנה במרסיי הייתה לסייע לסוכנות היהודית להכין את המחנה ואת המבנים שבו לקליטתם של עולים נוספים.
3. בטיעוניהם המקיפים שבכתב ובעל-פה, הפנו ב"כ המערער לפסק הדין בעניין
רוג'ר פלד (ע"א 11437-04-10 (מחוזי ת"א)
רוג'ר פלד נ' הרשות המוסמכת, ניתן ביום 3.2.11), שבו הוכרה זכאותו של מי שהגיע ארצה אחרי המועד הקובע, תוך שנקבע כי יש לראותו כמי שעלה לארץ לפני תאריך זה, והמדינה מנועה מלטעון אחרת. להשקפתם של ב"כ המערער, נסיבותיו של עניין
רוג'ר הנ"ל דומות לנסיבותיו של ענייננו, ומשכך, יש לראות גם את המערער כמי שעלה לארץ ביום שבו גויס לעבוד בשירות הסוכנות היהודית לצורך המשך מפעל העלייה. ב"כ המערער הוסיפו וטענו, כי דחיית תביעתו של המערער אף פוגעת בעיקרון השוויון, זאת בהינתן שתביעתו של אחיו, אשר נסיבותיה זהות לחלוטין, התקבלה.
4. המשיבה, מנגד, תמכה בפסק דינה של ועדת העררים.
5. שקלנו את טענותיהם של ב"כ המערער בכובד ראש. עם כל ההבנה לליבו של המערער ורצוננו לסייע, איננו רואים מנוס מדחייתו של הערעור, זאת בהינתן שלשונו של החוק היא חד משמעית והעלייה ארצה לפני המועד הקובע מהווה לפי סעיף 3 לחוק תנאי מקדמי והכרחי לפיצוי. ראו, בין היתר: ע"ר 1364/09 (מחוזי ת"א)
הרשות המוסמכת נ' אליאן דיין נינה; ו"ע (ת"א) 683/09
דינה שי נ' הרשות המוסמכת. בהקשר זה, לא למותר להוסיף, כי גם הרציונאל המונח בבסיסו של סעיף 3 לחוק תומך בפסק דינה של הועדה, שהרי החוק נועד להסדיר פיצוי עבור מי שנמנעה זכותו לתבוע את גרמניה, בעקבות הסכם השילומים, תכלית שאינה מתקיימת לגבי מי שעלה לארץ אחרי המועד הקובע, וזכותו לתבוע את גרמניה לא נפגעה.
6. נסיבותיו של עניין
רוג'ר, אשר המערער משליך עליו את יהבו, שונות מנסיבות העניין שלפנינו: באותה פרשה, דובר במערער בן כ- 23 שנים, נשוי, אשר גויס לעבוד בסוכנות היהודית ביחד עם אשתו, בזמן שכבר הייתה לו אשרת עולה, ועקב כך חל עיכוב בעלייתו ארצה. בנסיבות חריגות אלו, סבר בית המשפט באותו עניין כי המדינה מנועה מלטעון ש
רוג'ר הגיע ארצה אחרי המועד הקובע, זאת, בין היתר, "
בהתחשב בכך שאם היו יודעים הצדדים בזמנו על משמעות והשלכות תאריך העלייה על-פי החוק שעתיד להיחקק, ניתן היה לכאורה, לפתור את הקושי הפורמאלי של מועד העלייה, על-ידי כך שהסוכנות היהודית הייתה מאפשרת למערער לעלות לישראל טרם המועד הקובע, ולדאוג לכך שיחזור לאחר מכן למרסיי על-מנת שיסייע לה בהעלאת יהודים נוספים, ובכך למנוע את הפגיעה בזכויותיו. באותה מידה ניתן לראות את המערער כמי שעלה לארץ ונשלח חזרה על-ידי הסוכנות היהודית למשימה של סיוע בהעלאת יהודי מרסיי. מדוע נאבחן בין מי שגויס על-ידי הסוכנות במרסיי בטרם עלייתו ארצה למרות שהייתה בידו אשרת עולה, ורק עקב גיוסו לסוכנות היהודית לא עלה ארצה, לבין מי שעלה ארצה גויס על-ידי הסוכנות ונשלח חזרה למרסיי. לטעמי דין אחד לשניהם". עוד הדגיש בית המשפט באותו עניין, כי
רוג'ר "
היה סמוך ובטוח וסמך והסתמך על המדינה כי הישארותו במרסיי ותרומתו למפעל הציוני בסיוע להעלאת יהודים נוספים לישראל לא תעמוד לו לרועץ בעתיד, ולא תשלול ממנו זכויות על-פי החוק, שאם לא כן, היה עומד על סירובו להישאר במרסיי ואף בכך יש כדי להצדיק משיקולי צדק, יושר והגינות, מניעות מצד המשיבה לטעון כיום לאי זכאות על-פי החוק..." (דברי כב' השופט ד"ר ק' ורדי בעניין
רוג'ר). עניינו של המערער שלפנינו שונה בתכלית, שכן בעת הרלוונטית מלאו לו כ- 11 שנים בלבד, ומשכך, לא ניתן לראותו כמי שהוטלה עליו, בהסכמתו, משימה לאומית - ציונית הדומה לזו שהוטלה על
רוג'ר, אשר בעקבותיה שינה את מצבו לרעה.
7. פסק דינה של ועדת העררים, אשר עליו בוססה בשעתו ההכרה בזכאותו של האח, בוטל אך לא מכבר על-ידי ערכאת הערעור (ע"ר 1958/09 (מחוזי ת"א)
הרשות המוסמכת נ' חדד חיים, ניתן ביום 22.4.13), ואינו עולה בקנה אחד עם פסיקתם העקבית של בתי המשפט ושל ועדות העררים. משכך, אין ההכרה באח יכולה לבסס טענת אפליה פסולה.
8. כמו ועדת העררים, אף אנו מצרים על דחיית תביעתו של המערער, המותירה אותו בתחושת קיפוח. דא עקא, "
הוראת החוק היא המכתיבה את המועדים, וגם אם המערער ודומיו עוכבו על-ידי המדינה ושלוחיה, אין בכך כדי לחרוג מהוראת החוק על ידי בית המשפט" - ו"ע (ת"א) 48774-10-10
דני גואטה נ' הרשות המוסמכת. הפתרון לעניין זה אינו יכול לבוא אלא בדרך של תיקון הוראת החוק על ידי המחוקק. ידו של בית המשפט -קצרה מלהושיע.
9. הערעור נדחה.
אין צו להוצאות.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ג, 09 מאי 2013, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
יצחק ענבר, שופט
אב"ד
|
|
יהודית שבח, שופטת
|
|
שאול שוחט, שופט
|