ע"ו
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
|
22670-09-10
15/01/2012
|
בפני השופט:
1. אסתר קובו
2. מיכל רובינשטיין
3. עפרה צ'רניאק
|
| - נגד - |
התובע:
חיים שטיינר
|
הנתבע:
הרשות המוסמכת חוק נכי רדיפות הנאצים תל אביב
|
| פסק-דין |
ערעור המופנה כנגד פסק דינה של ועדת העררים מיום 23.8.10 לפיו נדחה בחלקו הערר שהגיש המערער (ו"ע 341-09-09) להכרה בזכאותו לקבלת תגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן:
"החוק"). תביעתו של המערער לקבלת תגמולים בעילת העוצר התקבלה, בעוד שנדחתה תביעתו לפי "הלכת הפחד" ועילת הגירוש.
להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור:
רקע עובדתי:
- 1. המערער, הינו יליד 1934 בצ'רנוביץ, רומניה. המשיבה הינה הרשות המוסמכת לפי החוק. ביום 30.3.06 פנה המערער למשיבה בתביעה לקבלת תגמולים לפי החוק בתיק מס' 238193.
2. תביעתו של המערער נדחתה ביום 4.11.07 בנימוק, כי לא מתמלאים התנאים להוכחת נרדפות, הן משום בעיות אמינות שנפלו לדעת המשיבה בגרסתו באשר למקום שהותו המדויק בזמן המלחמה, והן מהטעם שלא פרש את התשתית הראייתית הנדרשת ממנה ניתן ללמוד כי היה בתנאים של מאסר או מעין מאסר.
המשיבה דחתה את טענת המערער, כי גורש ממיכלייני לבוצ'צ'ה ומשם בליווי חמוש לבוטושאן.
3. המערער פנה בבקשה לעיון מחדש בהחלטה ביום ה-9.11.08, לאור מגמת פרשנות מרחיבה בהתאם להלכת הרשקו ו"הלכת הפחד", וחזר על טענתו כי בתקופת המלחמה גורש ממיכלייני לבוצ'צ'ה ולבוטושאן, שמה שהה בתנאי עוצר.
4. ביום ה-12.1.09 הגיבה המשיבה לבקשתו, כי הטענות שמועלות על ידו תלויות ועומדות בהליכים משפטיים אחרים וכל עוד הליכים אלו לא יסתיימו תעוכב ההכרעה בבקשתו.
5. מקץ מספר חודשים, משלא קיבל מענה נוסף מהמשיבה, הגיש המערער ערר לועדת הערר, בו חזר על טענותיו בדבר תנאי העוצר בבוטושאן ועל הגירוש ממיכלייני לבוצ'צ'ה ומשמה לבוטושאן. כן טען לזכאותו מכוח "הלכת הפחד", ולזכותו לקבלת תגמולים מכוח עילת העוצר בהתאם לפרשת הרשקו.
קביעתה של ועדת הערר:
- 6. ועדת העררים הכירה בנרדפות המערער מכוח עילת העוצר החל מהמועד בו העלה לראשונה את טענתו (12.11.08), ודחתה את הערר בדבר הכרה בנרדפותו בגין רכיב הגירוש ולפי "הלכת הפחד".
- 7. הועדה הצביעה על כך, כי אין המערער זוכר פרטים על הגירוש והעוצר וגרסתו מתבססת על סיפורי הוריו. היא ציינה כי אין די בידע היסטורי בדבר קיומו של הגירוש, במקום בו המערער לא הביא כל ראייה פוזיטיבית ממנה ניתן ללמוד, כי משפחתו או הוא עצמו היו בין המגורשים. לפיכך נקבע עובדתית שהמערער לא גורש ממיכלייני לבוצ'צה ומשם בליווי חמוש לבוטושאן ולכן אינו זכאי לתגמולים בגין עילת הגירוש.
8. כמו כן, הועדה לא נתנה אמון בגרסת המערער, כי אביו נלקח מולו לעבודות כפיה באלימות, בין היתר מן הטעם כי "
סביר להניח כי מעמד טראומתי מסוג זה יוזכר ע"י העורר כבר בהזדמנות הראשונה" והמערער לא עשה כן. רק בעדותו בפני ועדת הערר ציין המערער לראשונה כי אביו הוכה מול עיניו בעת שנלקח לעבודות כפייה, בעוד שבהזדמנויות קודמות בהן ציין כי אביו נלקח לעבודות ולא הזכיר כלל, כי נלוה לכך מעשה אלימות פיסית.
9. ועדת הערר קבעה שלא עומדת למערער זכות לקבל תגמולים מכוח הלכת הפחד, לאור הציווי של השלטונות הרומניים לכלל יהודי מיכלייני, ובהם משפחתו של המערער, לעזוב לאלתר את ביתם. בעניין זה, ציינה הועדה כי המערער לא הרים את נטל הראייה המונח לפתחו להראות כי ההוראה לוותה בחשש אובייקטיבי וסובייקטיבי מפני אלימות או שהתרחשה אלימות בפועל במהלך הפינוי.
10. מכאן, הועדה קיבלה רק את טענות המערער מכוח עילת העוצר, ודחתה את יתר העילות.
דיון
11. לפי ס' 17 (ח) לחוק אין לערער על החלטת ועדת הערר אלא בשאלה משפטית, וכמצוין בסעיף:
17". (ח) "על החלטתה של ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי
תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה, ואם ניתנה בהעדר המערער - מיום שנמסרה לו ההחלטה,
אך אין לערער אלא בנקודה משפטית בלבד."
12. השאלה האם המערער שהה בבוצ'צ'ה ומשם בליווי חמוש גורש לבוטושאן אם לאו, הינה שאלה עובדתית גרידא, שאין כל מקום להתערב בה במסגרת הדיון בערכאה זו. יתרה מכך ומעבר לצורך נציין, כי בנסיבות העניין קביעתה של הועדה סבירה ומתקבלת על הדעת. ועדת הערר שקלה את העובדה שהמערער לא הזכיר בתצהירו את הגירוש לבוצ'צ'ה, לא טרח לעשות מאמצים נדרשים לאתר עדים רלוונטיים היכולים לאשש את גרסתו ואף לא הביא לעדות את אחותו. בכך, ובהיעדר כל תמיכה חיצונית, לא הרים את נטל הראייה המונח על כתפיו. ודאי, כי הצבעה על עובדות היסטוריות בדבר קיומו של הגירוש, איננה יכולה להספיק כדי לבסס את טענת המערער כי הוא עצמו היה בין המגורשים.