השופט משה רביד:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, השופט רם וינוגרד, בת"א 13941/04, אשר ניתן ביום 29.10.2006 (להלן -
"פסק הדין"). במסגרת פסק הדין קבע בית משפט קמא, כי בהתאם להוראות ההסכם שנחתם בין הצדדים להליך דנן, חויבו המשיבות, הדר חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן -
"המשיבות") בשיפוי המערער, המוסד לביטוח לאומי (להלן -
"המל"ל"), בגין תשלום גמלת נכות כללית לנפגע תאונת דרכים, בהתאם לשיעור היחסי של נכויותיו הרפואיות של הנפגע, אשר נקבעו לו בגין התאונה.
מבוא
2. ביום 26.12.1978 נחתם בין המל"ל למשיבה 1 הסכם, במסגרתו ביקשו הצדדים להסדיר מראש את זכות התביעה של המל"ל כלפי המשיבות לפי סעיף 150 (כיום סעיף 328) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן -
"חוק הביטוח הלאומי"), כך כעולה מלשון המבוא להסכם. הצדדים הוסיפו ופירטו במבוא להסכם, המהווה חלק בלתי נפרד הימנו, הטעמים לגיבוש ההסכם, שעיקרם רצון הצדדים לחסוך ההתדיינויות בתביעות, שמספרן גדול, בהן עשויה להתעורר שאלת אחריות המשיבות לפצות את המל"ל לפי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי, וכן להימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, הכרוכים בתביעות מסוג זה (להלן -
"ההסכם"). הוראת סעיף 3 להסכם - המהווה לב-ליבו של ההסכם והמסדירה התנאים אשר בהתקיימם חבות המשיבות בשיפוי המל"ל וכן מנגנון השיפוי בשיעורים מופחתים - מורנו לאמור:
"3.
שילם או משלם המוסד
- על פי הוראות החוק [חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח-1968]
-
גימלאות לנפגע בתאונת דרכים
(להלן - התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים,
בגינה
משתלמות הגימלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה,
תפצה החברה את המוסד
כדלקמן:
(1)
כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - 62.5% מסכום התביעה.
(2)
כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב - 80% מסכום התביעה." (ההדגשות אינן במקור).
3. בענייננו, חלוקים הצדדים בשאלה האם בנסיבות בהן המל"ל שילם ומשלם לנפגע תאונת דרכים גמלת נכות כללית, בעטיין של נכויות רפואיות אשר רק חלקן יוחסו לתאונת הדרכים ואשר מכוחן נקבעה לנפגע דרגת אי כושר להשתכר המזכה אותו בגמלה כאמור, זכאי המל"ל לשיפוי מהמשיבות בגין תשלום מלואהגמלה (בכפוף למנגנון הקבוע בהוראת סעיף 3 להסכם) או שמא זכאי המל"ל לשיפוי רק בהתאם לשיעורן היחסי של הנכויות הרפואיות בגין תאונת הדרכים. לשון אחר, השאלה העומדת על המדוכה הינה האם ההסכם מורנו, כגרסת המל"ל - כי המשיבות חייבות בשיפוי המל"ל בגין תשלום מלוא גמלת נכות כללית ששולמה לנפגע, הואיל ודרגת אי כושר להשתכר נקבעה לנפגע בעטיה של תאונת הדרכים - או האם מורה הוא אותנו, כגרסת המשיבות - כי הן חייבות בשיפוי המל"ל אך בהתאם לשיעורן היחסי של הנכויות הרפואיות שנקבעו לנפגע בגין התאונה.
קודם לדיון בסוגיה דנא, נעמוד בקצרה על עובדותיו של תיק זה, פסק דינו של בית משפט קמא ועיקרי הטיעון מטעם הצדדים.
תמצית העובדות וההליכים
4. ביום 12.10.1997 נפגע מר עירקי ואיל, יליד 1961 (להלן -
"הנפגע"), בתאונת דרכים. עובר לתאונה, בגיל 8, אבד הנפגע את אחת מעיניו. בבדיקה שנערכה לנפגע ביום 28.1.2000, במסגרת ענף נכות כללית, קבעו רופאי המל"ל, כי לנפגע נכות רפואית בשיעור של 10% בגין מגבלה בעמוד שדרה מותני, נכות רפואית בשיעור של 10% בגין מגבלה בעמוד שדרה צווארי, נכות רפואית בשיעור של 10% בגין כאבי ראש וכן נכות רפואית בשיעור של 10% בגין הפרעת הסתגלות. כמו כן, קבעו רופאי המל"ל, כי לנפגע נכות רפואית בשיעור של 30% בגין חוסר עין וכן נכות רפואית בשיעור של 5% נוספים בגין חוסר עין כאמור (נספח 6 לתיק המוצגים מטעם המל"ל). לפיכך, העמידו רופאי המל"ל את נכותו הרפואית המשוקללת של הנפגע על שיעור של 57%.
כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנכויות הרפואיות המשוקללות הנובעות מהתאונה הינן בשיעור של 34.5% וכי הנכות הרפואית המשוקללת בגין חוסר העין, שאינה קשורה לתאונה, הינה בשיעור של 33.5%.
ביום 28.2.2000 ניתנה החלטת המל"ל, לפיה נקבעה לנפגע דרגת אי כושר להשתכר בשיעור של 65% (נספח 8 לתיק המוצגים מטעם המל"ל), מכוחה נמצא זכאי לגמלת נכות כללית.
5. ביום 2.6.2004 פנה המל"ל במכתב דרישה למשיבה 1 לפיצויים על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נספח 1 לתיק המוצגים מטעם המל"ל). יצוין, כי בדיון שהתקיים לפנינו ביום 6.5.2007, טען ב"כ המשיבות כי המכתב התקבל אצל המשיבה 1 ביום 23.8.2004. ב"כ הצדדים הסכימו, כי מועד זה יהווה המועד ממנו חלה הריבית ההסכמית כאמור בהוראת סעיף 6 להסכם. משכך, מתייתר הדיון בטענות הצדדים בעיקרי הטיעון מטעמם בסוגיה דנא.
6. בהעדר תגובת המשיבות לדרישה כאמור, הגיש המל"ל תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיבות לשיפויו בסך של 316,814 ש"ח בתוספת הריבית ההסכמית מיום 2.6.2004. בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיבות למתן רשות להתגונן והציע לצדדים לסיים התובענה תמורת תשלום מחצית מסכום הדרישה (מחצית מ-80% מהגמלאות), בציינו שקילות הנכויות ובהפנותו להלכת פרלה עמר (רע"א 3953/01
פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003) (להלן -
"הלכת פרלה עמר")). בהעדר הסכמת המל"ל להצעה ולאחר שהתקיימה ישיבת קדם משפט, התיק נקבע להגשת סיכומים בכתב.
פסק דין בית משפט קמא
7. ביום 29.10.2006 ניתן כאמור פסק דינו של בית משפט קמא, במסגרתו חויבו המשיבות בתשלום פיצויים למל"ל בשיעור החלק היחסי של הנכויות הרפואיות שנקבעו לנפגע בגין תאונת הדרכים. בית משפט קמא דחה טענת ב"כ המל"ל, לפיה דרגת אי הכושר שנקבעה לנפגע נבעה באופן מוחלט מהתאונה, כך בהפנותו להחלטת המל"ל בדבר דרגת אי-כושר מיום 28.1.2000 (נספח 8 לתיק המוצגים מטעם המל"ל), ממנה למד כי חלק ממגבלת הנפגע נבע מאובדן העין, שאינו קשור לתאונה. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי אלמלא נכותו הרפואית של הנפגע בגין אובדן העין, שכאמור אינה קשורה בתאונת הדרכים, הנפגע כלל לא היה עובר את סף הנכות הרפואית המקנה לו זכאות לקבלת גמלת נכות כללית, ומשכך ממילא המל"ל לא היה זכאי לשיפוי כנטען. בנסיבות אלה בהן דרגת אי הכושר נקבעה לנפגע גם בעטיה של הנכות הרפואית בגין אובדן העין, כנלמד מכלל מסמכי המל"ל, ובהעדר מדד מדויק לבחינת ההשפעה של כל אחת מהנכויות על דרגת אי כושר הנפגע, קבע בית משפט קמא כי בהתאם להלכת פרלה עמר, יש לקבוע כי החלוקה בין הנכויות הקשורות לתאונה לבין אלה שאינן קשורות לתאונה תהא על-פי שיעורן היחסי.
בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי הואיל ולא קדמה להגשת התביעה דרישה מוקדמת של המל"ל, והואיל והמל"ל עמד על טענותיו בניגוד לאמור בחוות דעת מטעמו ולהלכה הפסוקה, אין צו להוצאות.
עיקרי הטיעון מטעם המל"ל
8. ב"כ המל"ל, עו"ד עדנה אוריון, מלינה הן על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בפסק הדין והן על מסקנתו המשפטית. לטענתה, קצבת נכות כללית שולמה לנפגע בגין דרגת אי כושר להשתכר, שנקבעה לנפגע בגין נכויותיו הרפואיות שמקורן בתאונת הדרכים בלבד. לדידה, הנפגע עבד והשתכר באופן מלא במשך 20 שנה ברציפות, מבלי שנכותו הרפואית בגין אובדן העין גרעה מכושר השתכרותו. לפיכך, שגה בית משפט קמא, משלא קבע כי הגריעה בכושר השתכרות הנפגע - בעטיה שולמה לו גמלת נכות כללית - מקורה בתאונת הדרכים בלבד. כתימוכין לטענתה, הפנתה ב"כ המל"ל לדוח כושר השתכרות של עובדת סוציאלית מיום 13.2.2000 (נספח 7 לתיק המוצגים מטעם המל"ל), עליו נסמכה החלטת רופאי המל"ל, בקובעה דרגת אי כושר הנפגע (נספח 8 לתיק המוצגים מטעם המל"ל), שם תואר הנפגע כמי שעבד, עובר לתאונה, במשרה מלאה.
בהתייחס לאי פסיקת הוצאות לזכות המל"ל, טענה ב"כ המל"ל, כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא היתה דרישה מוקדמת לתשלום, כך כנלמד הן מכתב התביעה, אשר בהעדר הכחשת המשיבות בבקשת רשות להתגונן יש לראות הנטען שם כהודאה, והן כנלמד ממכתב ב"כ המל"ל למשיבה 1 מיום 2.6.2004 (נספח 1 לתיק המוצגים מטעם המל"ל).
לבסוף, טענה ב"כ המל"ל כי משניכו המשיבות מלוא תגמולי המל"ל מסכום הפיצויים ששולם על-ידן לנפגע, הרי הן מושתקות מלטעון כנגד הקשר הסיבתי שבין תשלום מלוא הגמלאות לתאונה, ואף בטעם זה יש כדי להצדיק קבלת הערעור וחיובן בשיפוי המל"ל בגין תשלום מלוא תגמולי המל"ל לנפגע.
עיקרי הטיעון מטעם המשיבות