השופט נ' הנדל:
1. שני ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 6124-08-07 (כב' השופט י' שינמן). במוקד הערעורים ניצבת עסקה למכירת מניות שיצרה מערכת יחסים משולשת בין הצדדים המעורבים. ניתן לתארה בקליפת האגוז ובהפשטה כך: בעלי מניות בחברה - ישראל מאירוביץ ויצחק אופמן - היו ביתרת חובה בחשבונותיהם הפרטיים בבנק דיסקונט. הם התקשרו עם הרוכשים - סער רסולי ויצחק ברדריאן - בהסכם מכירה של מניותיהם בחברה (להלן: הרוכשים). הרוכשים הסכימו להעביר חלק מהתמורה בגין המניות ישירות לבנק כדי לכסות את יתרות החוב של המוכרים ושל שתי חברות בבעלותם בבנק. אלא שעסקת המכירה השתבשה. המניות לא הועברו לפי תנאי ההסכם לרוכשים והם מצידם לא השלימו את התשלום למוכרים ולבנק. הבנק תבע את תשלום כל יתרת החובה בחשבון מאחד המוכרים ומהרוכשים. בית המשפט המחוזי חייב את המוכר - מאירוביץ, לשלם רק את חובו לבנק ודחה את התביעה מול הרוכשים. הן מאירוביץ והן הבנק משיגים על פסק הדין.
עיקרי העובדות:
2. העסקה המסועפת נשענה בעיקרה על שלושה הסכמים שנחתמו ביום 15.11.94. האחד, הסכם למכירת מניות של חברה ציבורית אופמן-מאירוביץ בע"מ (להלן: החברה). ישראל מאירוביץ, הוא המערער בע"א 9699/10, ושותפו יצחק אופמן החזיקו במניות השליטה בחברה. הם התקשרו בהסכם למכירת מניותיהם בחברה לרוכשים - המשיבים בע"א 9392/10 והמשיבים הפורמאליים בע"א 9699/10. בתמורה למניות וכפוף לקבלתן, התחייבו הרוכשים לשלם למאירוביץ ואופמן סכום השווה ל- 1,172,000 דולרים. מתוכם 700,000 דולרים, ששוויים היה באותה עת 2,172,200 ש"ח שישולמו ישירות לבנק דיסקונט - המערער בע"א 9392/10 והמשיב בע"א 9699/10. לפי קביעת בית המשפט המחוזי, התשלום לבנק נועד לשמש עבור החזר סך יתרות החובה בחשבונותיהם הפרטיים של אופמן, מאירוביץ ושתי חברות שבבעלותם לבנק (להלן: ארבעת החייבים).
ההסכם השני נחתם בין הבנק לארבעת החייבים ומכונה "הסכם היתרות". בהסכם היתרות התחייבו הארבעה לשלם לבנק את סך יתרות החובה בחשבונותיהם, אשר אוחדו לכדי חוב מוסכם אחד שהומר להלוואה לטובת ארבעת החייבים (להלן: החוב המוסכם). במקביל פתחו ארבעת החייבים חשבון בבעלות משותפת בבנק, שאליו הועבר החוב המוסכם. ההסכם השלישי נחתם בין הרוכשים לבנק ועניינו הסדר בדבר מתן אשראי לחברה לאחר שמניותיה נרכשו על-ידי הרוכשים (להלן: הסדר האשראי). במסגרתו העמידו הרוכשים בטחונות לבנק בתמורה לכך שהבנק יקצה אשראי לחברה. בנוסף, בסעיף 1(ד) להסדר האשראי הוסכם שהרוכשים יפרעו את החוב המוסכם של ארבעת החייבים במועד המוקדם ביותר בו תתאפשר העברתם של ניירות הערך שנמכרו לרוכשים מידי אופמן ומאירוביץ וכנגד העברתם. עוד חתמו הרוכשים על כתב ערבות לפיו הם ערבים לקיום התחייבויות של ארבעת החייבים בחשבון המשותף כלפי הבנק עד לסכום של 2,172,200 ש"ח.
יש לציין כי בין מאירוביץ ואופמן ובין הרוכשים נתגלעו מחלוקות על רקע פער שנתגלה בין מצבה האמיתי של החברה לבין זה שהוצג בספרי החשבונות שלה טרם המכירה. על מנת להקטין את היקף ההפסדים שלהם, שלחו הרוכשים לאופמן ולמאירוביץ הודעת קיזוז על יתרת התמורה שהיו אמורים לשלם על פי הסכם המכירה מעבר לסכום ששולם במעמד החתימה. בעקבות זאת, התנהל הליך בוררות אשר בסופו ניתן פסק בורר שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב. בפסק הבורר נקבע שהרוכשים אינם מחויבים בתשלום כספים נוספים למאירוביץ ולאופמן מעבר לסכום שהועבר עם חתימת הסכם הרכישה.
לעמדת הבנק, נכון ליום 30.06.02 עמדה יתרת החובה בחשבון של ארבעת החייבים על סך של 4,795,935 ש"ח בתוספת ריבית. הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר על כל סכום החוב כנגד מאירוביץ מתוקף היותו בעלים משותף בחשבון, וכנגד הרוכשים מכוח ערבותם עד לגובה הערבות בסך של 4,595,599 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. מאירוביץ הגיש בקשת רשות להתגונן בארבע טענות שונות. בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת א' שטמר) נתן למאירוביץ רשות להתגונן בשתיים מטענותיו (החלטה מיום 13.08.08). האחת, כי עילת התביעה התיישנה. סעיף 3 להסכם היתרות עליו חתומים מאירוביץ והבנק קובע כי תשלום החוב המוסכם לבנק יבוצע במועד המוקדם מבין שניים: ביום בו העברת ניירות הערך הנמכרים מהרוכשים, ככל שתקופת החסימה שלהם טרם הסתיימה, תאושר על-ידי הבורסה לניירות ערך בתל אביב, או ביום 31 בינואר 1996. לטענת מאירוביץ, ביום 1.5.95 לאחר שהשתחררו רוב ניירות הערך הנמכרים מחסימה, פנה הוא לממונה על האשראי בבנק להודיע שניתן להעביר את המניות לרוכשים, כדי שאלו יפרעו את החוב כלפיו וכלפי הבנק. מכאן טוען מאירוביץ שמועד פירעון החוב הנתבע קם על פי הסכם היתרות לכל המאוחר ביום 1.5.95, מאז ועד הגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים. טענת ההגנה השנייה מפני תביעת הבנק הינה, כי אין מאירוביץ צריך לשאת בכל סכום התביעה שמהווה את יתרת החוב בארבעה חשבונות שונים, אלא רק ביתרת החוב בחשבון שלו.
הרוכשים הגישו אף הם בקשת רשות להתגונן שהתקבלה בהסכמת הצדדים. במסגרתה טענו הרוכשים לשלוש טענות הגנה: ראשית, חיובם לשלם את החוב של ארבעת החייבים לבנק בהסדר האשראי הותלה בתנאי שהרוכשים יקבלו את מניות השליטה הרשומות למסחר בבורסה. עם זאת, טענו הרוכשים, מניות החברה היו חסומות למסחר עד שחרורן בפועל ביום 8.4.96 וכך נמנע מהרוכשים לקבל את מניות השליטה. בנוסף, כבר לפני כן המניות הנמכרות חדלו להוות את גרעין השליטה בחברה שכן ביום 22.1.96 אישר דירקטוריון החברה הקצאה פרטית של מניות בחברה לרוכשים. היות שהתנאי בהסדר האשראי לא התממש עד היום ולא יוכל להתגבש בעתיד, לא קמה לטענת הרוכשים התחייבותם לפרוע לבנק את חובם של ארבעת החייבים. שנית, בהתאם לתנאי הסדר האשראי הבנק רשאי לכל היותר להעמיד את חובות החברה לפירעון מיידי ולממש את הבטוחות שבידיו. שלישית, הבנק הפר את הסדר האשראי כשיצר מצג לא נכון של גובה חוב.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. ביום 28.10.10 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. לאחר שדן בשתי טענות ההגנה של מאירוביץ, דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההתיישנות אך קיבל את טענתו לעניין חבותו הנפרדת. טענת ההתיישנות נדחתה משני טעמים. האחד, כי הטענה לא נטענה בהזדמנות הראשונה כמצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. בבקשה למתן רשות להתגונן טען מאירוביץ שעילת התביעה קמה ביום 1.5.95. ואולם, שנתיים לפני כן הגיש המערער בקשה לסילוק על הסף של תביעת הבנק בה טען להיווצרות העילה לכל המאוחר ביום 15.11.94 (בש"א 22244/02). בית המשפט המחוזי קבע ש"טענת ההתיישנות החדשה" בבקשת הרשות להתגונן לא נטענה בהזדמנות הראשונה - שהייתה מועד הגשת הבקשה לסילוק על הסף. הטעם השני לדחיית טענת ההתיישנות היה שלא התקיימו התנאים הנדרשים בסעיף 3 להסכם היתרות לפירעון החוב ביום 1.5.95: לא שוחררו מלוא המניות מהחסימה בבורסה, לא ניתן אישור הבורסה להעברתן לרוכשים לפני כן, ולא נמסרה הודעה בכתב על אישור כזה לבנק. על כן, קבע בית המשפט שפירעון החוב התגבש לכל המוקדם ביום 31.1.96, וממועד זה לא חלפו שבע שנים עד הגשת התובענה.
אשר לטענה בדבר חבותו הנפרדת של המערער מסך כל החוב הנתבע, מצא בית המשפט המחוזי כי הסכם היתרות לא נועד ליצור חבות ביחד או לחוד של כל אחד מארבעת החייבים ביחס לחוב המוסכם. על בסיס פרשנות הסכם היתרות - אשר נוקב במספרי החשבונות השונים ומבחין בין היתרות הספציפיות של כל אחד מהם - נקבע שיש לראות את החוב המוסכם כאיחוד של ארבעה חשבונות שונים שנערך לשם הנוחות בלבד ולא כדי ליצור שיתוף. נוכח זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את טענתו החלופית של מאירוביץ כי הוא חב לחובו בלבד מתוך החוב המוסכם, והורה לו לשלם לבנק סך של 905,145 ש"ח מהסכום הכולל הנתבע.
לעניין תביעת הבנק נגד הרוכשים, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת הרוכשים והגיע למסקנה כי דין התביעה להידחות. נקבע שלא נתמלאו התנאים הקבועים בהסדר האשראי להתחייבות הרוכשים לפרוע את חובם הפרטי של ארבעת החייבים לבנק כיוון שלא הועברו לרוכשים מניות השליטה בחברה. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי שהתנאי בהסדר האשראי בדבר היותן מניות שליטה הוא מהותי ונועד להבטיח שהתמורה על פי ההסכם תשולם עבור השליטה בחברה. בית המשפט הוסיף שהסכמת הבנק להקצאה הפרטית של מניות לרוכשים אשר דיללה את המניות הנמכרות משליטה, מונעת מהבנק לטעון שאי קיום תנאי השליטה מקורו באשמת הרוכשים. עוד צוין כי פסק הבורר הכריע שהרוכשים פטורים מהעברת יתרת סכומי התמורה בגין המניות למאירוביץ ולאופמן. נוכח זאת, ומאחר שהתחייבות הרוכשים נועדה להבטיח שתמורת המניות תשולם לבנק ולא לאופמן ומאירוביץ, מצא בית המשפט המחוזי שהסעד היחיד שהסדר האשראי מספק לבנק במקרה של הפרה על-ידי הרוכשים הוא להעמיד לפירעון מיידי את חובה של החברה. דבר זה אכן נעשה לאחר משא ומתן בין הרוכשים לבנק.
מאירוביץ הגיש ערעור לבית משפט זה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ביחס לדחיית טענת ההתיישנות, וכן ביחס להחלטת בית המשפט מיום 13.08.08 לפיה לא ניתנה לו רשות להתגונן בשתי טענות הגנה (ע"א 9699/10). הבנק מצידו הגיש ערעור שכנגד על קבלת הטענה בדבר חבותו החלקית של מאירוביץ. עוד הגיש הבנק ערעור עצמאי על פסק הדין ביחס לדחיית תביעתו נגד הרוכשים (ע"א 9392/10) בגדרו טען שהתחייבות הרוכשים לחוב המוסכם עומדת בתוקף.
טענות הצדדים
ע"א 9699/10
4. טענות מאירוביץ בערעורו כלפי הבנק מתמקדות בשניים. האחד, שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הטענה כי תביעת הבנק התיישנה. במישור הדיוני, לא היה מקום להבחין בין טענת התיישנות ישנה לחדשה. מאירוביץ העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה עם הגשת הבקשה לסילוק על הסף; בהחלטתו לדחות את הבקשה קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב ש"שאלת מועד פירעון החוב עדיין צריכה להתברר בראיות" (החלטה מיום 12.05.04). משמע, כך מאירוביץ, סוגיית מועד ההתיישנות נותרה פתוחה לדיון. מכאן שטענת ההתיישנות שנטענה בבקשה למתן רשות להתגונן והסתמכה על מועד שונה אינה מהווה טענת התיישנות חדשה. אף לגופם של דברים גורס מאירוביץ שנפלה שגגה בקביעת בית המשפט כי לא הוכח שהתקיימו התנאים בהסכם היתרות שמקימים את מועד פירעון החוב ביום 1.5.95. לטענת המערער, הוכח כי הוא ביצע מבחינה מהותית את האמור בסעיף 3 להסכם היתרות: על פי עדותו והעד בלישה מטעם הבנק, הוא הודיע לממונה על האשראי בהנהלת הבנק כי הוסרה החסימה מרוב המניות. ואולם, הבנק והרוכשים לא פעלו לביצוע ההסכם. מאירוביץ מציין שמאחר שביום 1.5.95 רוב המניות לא נמצאו בחסימה, לא היה צורך עוד באישור הבורסה לניירות ערך לשם העברתן וגם לא היה הכרח שתועברנה כל המניות - בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי. לפיכך, טוען מאירוביץ, ממועד זה בו התגבשה התחייבותו לשלם לבנק את החוב המוסכם יש למנות את תקופת ההתיישנות - שחלפה.
טיעונו השני של מאירוביץ הוא כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן לו רשות להתגונן בטענות הגנה נוספות שנדחו בהחלטה מיום 13.08.08. עיקר טענותיו הוא: עסקת מכירת המניות שנערכה בין הרוכשים, מאירוביץ ואופמן מול הבנק מהווה המחאת חיוב של החוב המוסכם לרוכשים לפי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט - 1969, המשחררת את מאירוביץ מן החוב; אי לכך כל עילת תביעה שיש לבנק בגין החוב עומדת לו רק כנגד הנמחים - הם הרוכשים. טענת ההגנה השנייה עוסקת בגובה החוב. מאירוביץ טוען כי שערוך החוב צריך היה להיעשות לפי תנאי הסדר האשראי עם הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית בשיעור 4% לשנה, ולא לפי הריבית שחושבה על-ידי הבנק. טענת הגנה נוספת שהעלה מאירוביץ היא כי הבנק מימש בטוחות שונות שהיה בהן להקטין את חובו ולכן היה על הבנק לקזז אותן, ביניהן שלוש דירות שהיו בבעלות מאירוביץ ואופמן.
הבנק מחזק את הכרעתו של בית המשפט המחוזי ככל הנוגע לדחיית טענת ההתיישנות של מאירוביץ על הסף וכן לגופה. אשר לטיעונו השני של מאירוביץ, מדגיש הבנק שהמועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט בבקשת רשות להתגונן שניתנה ביום 13.08.08 כבר חלף. החלטה זו שסירבה ליתן רשות ערעור בחלק מטענות ההגנה של מאירוביץ היא בבחינת פסק דין ביחס לעילות שנדחו, ולכן הייתה בידי מאירוביץ הזכות לערער עליה מייד לאחר שניתנה תוך המועד הקבוע בחוק. לשיטת הבנק, מאירוביץ אינו יכול לערער על החלטה זו כחלק מהערעור על פסק הדין הסופי.
5. במסגרת הערעור שמנגד שהגיש הבנק יוצא הוא כנגד החלטת בית המשפט המחוזי לקבל את הטענה שעל מאירוביץ לשאת רק בחובו האישי מתוך כל החוב המוסכם. נטען כי פרשנות המסמכים השונים מעידה שהתחייבותם של מאירוביץ, אופמן, ושתי החברות בבעלותם לפירעון החוב המוסכם הייתה ביחד ולחוד, ולכן מאירוביץ חב בכל סכום החוב. אף בהתקשרויות קודמות של הבנק עם אופמן ומאירוביץ, טוען הבנק, הללו ערבו כלפי הבנק לחובותיהם של ארבעת החייבים, מבלי להבחין בין מקורות החוב. מבוקש לחייב את מאירוביץ לשלם לבנק את מלוא סכום התביעה בתוספת ריבית.