השופט נ' הנדל:
1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 858-09, כב' השופט ז' הווארי), שבו נדחתה על הסף תביעתם של המערערים.
התביעה בה עסקינן הוגשה לבית המשפט המחוזי בדצמבר 2009. המערערים עתרו למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם הבעלים של חלקות 5, 22 ו-23 בגוש 16945, ולשינוי רישום החלקות. בנוסף התבקש בית המשפט לבטל את פסקי הדין שניתנו בת"א 802/07 ובת"א 1852/70, יחד עם כל ההסכמים שנערכו בעבר בין המשיבים למדינה ביחס למקרקעין השנויים במחלוקת. תביעת המערערים נדחתה, כאמור, על הסף, מטעמים שיפורטו להלן.
על מנת לפשט את הצגת הדברים, להלן יכונו המערערים ומורישיהם "המערערים"; משיבים 1 ומורישיהם - "המשיבים"; משיב 2 - "המנהל"; ומשיבה 3 - "המועצה".
העובדות הצריכות לעניין
2. חלקה 1 בגוש 16945 עברה הליכי הסדרה בשנת 1943. בהמשך נערכה פרצלציה בחלקה, והיא פוצלה לשלוש חלקות: 22, 23 ו-24. התיק שלפנינו מתמקד, כאמור, בשתיים מבין שלוש החלקות - 22 ו-23, ובנוסף על כך בחלקה 5 באותו גוש.
בשנות ה-70' הגישו המערערים תביעה לבעלות בחלקה 1. פקיד ההסדר דחה את התביעה, והחלטתו אושרה בשנת 1978 על ידי בית המשפט העליון (ע"א 155/76 מדינת ישראל נ' מנאצרה, פ"ד לב(2) 645 (1978)).
בשנת 1979 הגיעו המשיבים, המועצה והמנהל להסכם פשרה. הוסכם ששטח של 130 דונם - חלקה 5, חלקה 22 וחלקה 23 - יירשם על שם המשיבים. להסכם ניתן תוקף של פסק דין בבית משפט השלום (ת"א 1852/70). המערערים לא צורפו כצד להסכם הפשרה או לפסק הדין.
במאי 2005 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי, נגד המנהל ונגד המערערים 10-8 ו-12 (ת"א 641/05). זאת לשם אכיפת פסק הדין שניתן בת"א 1852/70, שעיקרו - כאמור - הסכם פשרה לרישום 130 דונם על שם המשיבים. באוקטובר 2005 הגישו המערערים 7-1 בקשה להצטרף כנתבעים נוספים, ובית המשפט קיבל את הבקשה. במאי 2006 הגישו המשיבים והמנהל בקשה למחיקת התביעה, מאחר ומתנהל ביניהם מו"מ לסיום המחלוקת. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות.
בנובמבר 2007 הגישו המשיבים תביעה נוספת כנגד המנהל לבית המשפט המחוזי (ת"א 802/07). עילת התביעה הייתה זהה לזו של התביעה בת"א 641/05, אשר דרשה כאמור לאכוף את פסק הדין בת"א 1852/70. בינואר 2008 ניתן פסק דין אשר אישר את הסכם הפשרה, כמבוקש. המערערים לא צורפו כצד לתביעה.
בשנת 2008 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המשיבים, בדרישה לקבל את הבעלות על החלקות השנויות במחלוקת (ה"פ 80/08). התביעה נמחקה באוקטובר 2009, בהסכמת המערערים. בד בבד נקבע כי המערערים יהיו רשאים להגיש תביעה חדשה, בכפוף לכך שהעילות יתבססו אך ורק על עובדות מאוחרות לפסק הדין של בית המשפט העליון משנת 1978.
להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 1981 הגיעו המערערים להסדר, שניתן לו תוקף של פסק דין בבית משפט השלום (ת"א 501/79). על פי ההסדר, המערערים התחייבו לסלק בתוך שלוש שנים את ידם מחלקה 1 (שבתוכה כלולות כאמור חלקות 22 ו-23). בהמשך, ביולי 2005, הגיעו המשיבים והמערערים להסדר בבית משפט השלום (ת"א 3248/05). בהסדר נקבע בין היתר כי המערערים יהיו רשאים להשתמש בחלקה 5 וחלקה 22 לצורך שמירה על הקיים בלבד.
3. התביעה הנוכחית בה עסקינן הוגשה, כאמור, לבית המשפט המחוזי בדצמבר 2009. המערערים דרשו לרשום על שמם את חלקות 5, 22 ו-23 בגין שלוש עילות. ראשית, לשיטתם בשנת 1986 הוסכם על ביצוע הסדר חליפין בינם לבין המנהל. במסגרת ההסדר ויתרו המערערים על כ-200 דונם (מקצת מחלקה 24 וחלקות 11 ו-14 בשלמותן), בתמורה לסיום ההליכים המשפטיים נגדם ביתר החלקות. שנית, מאז שנת 1979 ועד שנת 2005 לא תפסו המשיבים חזקה במקרקעין, ולא נקטו פעולה כלשהי למימוש הסכם הפשרה שנחתם בת"א 1852/70. זאת בעוד שהמערערים החזיקו בקרקע והשתמשו בה ברציפות מאז שנת 1949, לרבות מגורים בקרקע מאז שנת 1964. שלישית, בטרם ניתן פסק הדין בת"א 802/07 התקיימו הליכי סולחה, במסגרתם הודו המשיבים שהמקרקעין השנויים במחלוקת שייכים למערערים.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף, לבקשת המשיבים, בשל מספר טעמים.
ראשית, המערערים הסתירו מבית המשפט את העובדה שבשנת 1966 התבצעה עסקת חליפין, במסגרתה העביר אביהם של מערערים 8-12 את הבעלות בחלקה 5 לידי המנהל. בנוסף, בשנת 1996 נחתמו עם חלק מהמערערים הסכמי פינוי מחלקה 23. התנהלות זו של המערערים נגועה בחוסר תום לב ובהעדר נקיון כפיים.
שנית, המערערים ידעו כבר בשנת 2005 על קיומו של הסדר הפשרה בין המדינה למשיבים בת"א 1852/70. ישיבת המערערים בחוסר מעש, מאז שנת 2005 ועד להגשת התביעה בה"פ 80/08 בדצמבר 2008 - מהווה שיהוי ניכר. בנוסף, המערערים מתבססים על הסכם שנכרת לשיטתם כבר בשנת 1986 - ובכל זאת המתינו 22 שנים, שבמהלכן הורע מצבם של המשיבים: חלק מהמשיבים העבירו את זכויותיהם במקרקעין לצדדים שלישיים. בינתיים אף נפטרו כמה עדים רלוונטיים, ובהם אחד הנתבעים וחלק מעובדי המדינה שהיו מעורבים בהסכם הפשרה ובתביעה לסילוק יד. מדובר, אפוא, בשיהוי ניכר שהביא להרעה ממשית במעמד המשיבים וגרם להם נזק ראייתי. כמו כן צוין שהדרך לביטולו של פסק דין שניתן בחוסר סמכות הינה הגשת תביעה לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין - וכך לא נעשה בענייננו.
בד בבד דחה בית המשפט את ה"טענות המקדמיות" של המערערים. ראשית, יש לדחות את טענת המערערים כאילו יש להם חזקת שנים במקרקעין. מדובר במקרקעין מוסדרים, שלא ניתן לרכוש בהם בעלות מכוח חזקה נוגדת. שנית, יש לדחות את הטענה כאילו פסק הדין בת"א 1852/70 ניתן בחוסר סמכות עניינית. הטענה מועלית באיחור רב, לאחר שהמשיבים והמדינה פעלו למימוש אותו פסק דין. בנוסף, גם כאשר המערערים ידעו על אותו הסדר פשרה, בשנת 2005, הם המתינו עד לשנת 2008 כדי לתקוף אותו. נוסף על כך, ללא קשר לפסקי הדין שניתנו, מדובר בהסכם בר-תוקף בין המשיבים לבין המנהל, והפעולות והרישומים שנעשו מכוחו שרירים וקיימים. בנוסף, בית המשפט המחוזי - שהוא בוודאי מוסמך - אישר את ההסדר בשנת 2008 בהליך עצמאי ונפרד, בת"א 802/07.
הערעור שבפנינו מופנה נגד ההכרעה של בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה על הסף.
טענות הצדדים בערעור