המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) במסגרתו התקבלה תביעתם של המשיבים 1 ו-2 בע"א 8950/07 (להלן: בני הזוג כרדוש) וכן תביעתו של המערער בע"א 10477/07 (להלן: פרח), כנגד המערערים בע"א 8950/07 (להלן: המערערים).
בני הזוג כרדוש הם הבעלים הרשומים של 13/16 חלקים מהמקרקעין הידועים כגוש 16504 חלקה 141 בעיר נצרת, עליהם נבנה בניין בן שתי קומות (להלן: הבניין). פרח היה דייר מוגן במחסנים שבקומת הקרקע של הבניין, והוא ניהל בהם עסק של מכירת חומרי בנייה. הקומה העליונה שימשה את בני הזוג כרדוש כדירת מגורים. בשנים 1995-1994 החלה עיריית נצרת, המערערת 1 בע"א 8950/07 (להלן: העירייה) בפרויקט פיתוח ותשתית באזור בו נמצא הבניין (להלן: הפרויקט), שמטרתו פיתוח השוק בעיר העתיקה. במסגרת הפרויקט התבצעו בין היתר עבודות בכיכר המכונה כיכר מוטראן אל-רום, הנמצאת בסמוך לבניין (להלן: כיכר המוטראן). בשלב הראשון התבצעו העבודות בקרבת החזית המזרחית של הבניין (להלן: שלב א'). המערערים מס' 5-2 היו בעלי מקצוע שביצעו את העבודות עבור העירייה: המערער מס' 2, נזיה חסין חמדאן (להלן: חמדאן) היה הקבלן המבצע של העבודות; עבודות הקונסטרוקציה בוצעו על-ידי המערער מס' 3, רפאל קנדלפת (להלן: קנדלפת); עבודות הפיקוח על הבנייה התבצעו על-ידי המערער מס' 4; ובשלהי 1995 החלה העירייה לבצע עבודות בחזיתו הדרומית של הבניין, באמצעות הקבלן עפיפי עלי, הוא המערער מס' 5. עבודות האדריכלות של הפרויקט בוצעו על-ידי גוגנהיים בלוך אדריכלים ומתכנני ערים, המשיבים מס' 4 (להלן: האדריכלים). מנהל הפרויקט היה ח'אלד עת'אמלה, המשיב מס' 5 (להלן: עת'אמלה). בין השאר, כללו העבודות חפירת תעלה לאורך החזית המזרחית של הבניין, לשם הנחת צנרת, וכן הסרת מכסה מבור שנמצא בצידו הצפון-מזרחי של הבניין.
2. במהלך שלב א' של הפרויקט החלו להופיע סדקים בחזית הבניין. בני הזוג כרדוש הודיעו על כך לעירייה מספר פעמים, אך רק בקיץ 1996 הגיע קנדלפת, כמהנדס מטעם העירייה, לבדוק את מצב הבניין. קנדלפת בחן את המבנה וקבע, לטענת בני הזוג כרדוש, כי הוא אינו מסוכן וכי הסדקים הם בטיח בלבד. בתחילת שנת 1997 חודשו העבודות באזור באמצעות הקבלן חמדאן. בשלב זה (להלן: שלב ב') בוצעו, בין השאר, עבודות של חשיפת הבטון והאספלט בכיכר המוטראן וחפירה כללית לשם הנמכת פני הקרקע בכיכר. כמו כן רוקנו המערערים את הבור המצוי במרחק מטרים ספורים מצידו הצפון-מזרחי של הבניין. בתאריך ה- 15.04.1997, בשעת ערב, כאשר ישבו בני הזוג כרדוש בסלון ביתם, התמוטטו שני חלקים מהחזית המזרחית של הבניין. החלק שנותר מהמבנה הוכרז כמסוכן, ועל כן הורתה המשטרה לבני הזוג ולפרח לפנות את הבניין. שתי תביעות הוגשו לבית המשפט המחוזי בגין קריסתו של הבניין. בני הזוג כרדוש הגישו תביעה כנגד המערערים בגין הנזקים שנגרמו לבניין ולתכולתו, ובגין הוצאותיהם על דיור חלופי, אבדן הכנסה מהבניין, הוצאות ועגמת נפש. פרח, הדייר המוגן, תבע את המערערים בגין נזקים שנגרמו לסחורתה שהייתה בבניין, ובגין אבדן הדיירות המוגנת. בנוסף תבע פרח את בני הזוג כרדוש בגין הפרת חובה חקוקה ובגין רשלנותם התורמת לקריסת המבנה.
3. בין בעלי הדין התעוררה מחלוקת בנוגע לגורמים לקריסה, ומשכך הוגשו לבית המשפט חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים. לאחר הגשת חוות הדעת, מונה בהסכמת הצדדים מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אלישע טצה (להלן: המומחה המוסכם). ואולם, לאחר שבית המשפט בחן את חוות הדעת של המומחה המוסכם, הוא מצא כי היא אינה אובייקטיבית. המומחה לא בדק את הממצאים בעצמו אלא אך הכריע בין חוות הדעת מטעם הצדדים שהובאו בפניו. לאור האמור נדרש בית המשפט קמא לשאלה אם לאחר מינוי המומחה המוסכם רשאי הוא לקבל כראייה את חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, וזאת לאור הוראות תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). תקנה 130(ג), שתוקנה לאחר שמונה המומחה המוסכם, קובעת כי כאשר ממונה מומחה בהסכמה, רואים את ההסכמה כהסדר דיוני האוסר על הבאת מומחים מטעם בעלי הדין, ואילו חוות דעת שהוגשו לפני ההסדר "כאילו לא נתקבלו כראיה". בית המשפט קבע כי אין להחיל באופן רטרואקטיבי את תקנה 130(ג), משום שהיא משנה את האופי המשפטי ואת התוצאות המשפטיות של פעולות דיוניות שנעשו בעבר (ראו ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765 (1992). להלן: פרשת ארביב). מלשונה של הסכמת הצדדים - כך קבע בית המשפט - עולה כי התכוונו להשאיר את חוות הדעת מטעמם על כנן, ולא להגביל את עצמם לחוות דעת המומחה המוסכם בלבד. יתרה מכך, בית המשפט סבר כי אף אם חלה תקנה 130(ג), הרי שהסכמת הצדדים אפשרה לבית המשפט שיקול דעת גם על פיה. לאור האמור ומשבחר בית המשפט שלא להסתמך על קביעותיו של המומחה המוסכם, נפנה בית המשפט לבחון את חוות הדעת מטעם בעלי הדין. מבין חוות דעת אלה העדיף בית המשפט את חוות הדעת מטעם בני הזוג כרדוש ופרח, שכן מצא אותן מהימנות יותר.
בית המשפט ניתח בדקדקנות ובפירוט את חוות דעת המומחים. בסיכומו של דבר הגיע למסקנה כי במקרה דנן מתקיימים תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המאפשר להעביר את נטל הראייה לנתבעים - המערערים במקרה זה. כן נפסק כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו בעבודותיהם. לעומת זאת, נפסק כי האדריכלים הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו, וכן הוכח כי המהנדס עת'אמלה עבד כשכיר בעירייה ואין להטיל עליו אחריות אישית. לאור האמור נדחתה התביעה נגדם. בית המשפט קמא שלל טענות בדבר רשלנות תורמת של בני הזוג כרדוש לגרימת הנזק, שכן - כך נקבע - הם פעלו כפי שכל אדם סביר היה פועל בנסיבות הענין כאשר פנו לעירייה והודיעו על הסדקים במבנה. כן נפסק שהשניים לא התרשלו ולא הפרו חובה חקוקה, אף לא כלפי פרח. לאור זאת, נקבע כי האחריות למלוא גובה הנזק תחולק בין מהמערערים, בהתאם לשיעור תרומתם לנזק. תביעתו של פרח נגד המערערים התקבלה, אך טענותיו נגד בני הזוג כרדוש נדחו. המערערים חויבו לפצות את בני הזוג כרדוש בגין הכספים הדרושים כדי לתקן את המבנה ולהשיבו לקדמותו, תכולת הבית, נזקים בגין אבדן ההכנסה, דמי השכירות, הוצאות בגין תשלומים לשמאים ולמומחים ועגמת נפש, זאת בסכום כולל של 796,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה. כן חויבו הם לפצות את פרח בגין שווי הדיירות המוגנת, אבדן הגלריה שבנה בבניין ואבדן סחורה, בסכום כולל של 535,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה. מכאן הערעורים שלפנינו.
טענות הצדדים
4. בע"א 8950/07 טוענים המערערים נגד חיובם באחריות וכנגד גובה הפיצוי שנפסק. טענותיהם הראשונות מופנות כנגד ההחלטה לפסול את חוות הדעת של המומחה המוסכם. ראשית, נטען כי יש להחיל את תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי על הסיטואציה, בהיותה הוראה דיונית המוחלת באופן רטרואקטיבי. שנית, טוענים המערערים כי בהסכמתם למנות מומחה מטעם בית המשפט, לא הסכימו להשאיר גם את חוות הדעת הקודמות שהוגשו, ועל כן היה על בית המשפט להתעלם מהן. שלישית, טוענים המערערים כי חוות הדעת של המומחה המוסכם היא אובייקטיבית ומקצועית, על כן לא היה מקום לפסול אותה. לחילופין, כך נטען, אם נפסלה חוות הדעת - היה על בית המשפט למנות מומחה חדש ולא להכריע בין חוות הדעת מטעם הצדדים. מכל מקום, כך טוענים המערערים, משהונחו בפני בית המשפט חוות הדעת השונות, היה עליו להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמם. המערערים מוסיפים וטוענים כי לא היה מקום להעביר את נטל ההוכחה על כתפיהם לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכן יוצאים הם כנגד הקביעה לפיה לא הרימו את הנטל להוכיח שלא התרשלו בביצוע תפקידיהם. לבסוף טוענים הם כי הפיצוי שנפסק גבוה מדי, שכן אינו מתחשב דיו במצב ההנדסי והתחזוקתי בו היה מצוי הבניין. כן נטען כי פסיקת בית המשפט מחייבת את המערערים בכפל פיצוי - הן עבור זכות הבעלות במבנה שנהרס, הן עבור שווי זכות הדיירות המוגנת. פיצוי זה, כך נטען, מיטיב עם בני הזוג כרדוש, שכן הוא לא מביא בחשבון את העובדה שבסופו של יום יהיה בידי כרדוש נכס חפשי מדיירות מוגנת. כפל פיצוי נוסף נגרם, לטענת המערערים, משום שחויבו הן בהצמדה ובריבית משפטית הן עבור הדיור החלופי של המשיבים והפסד הכנסותיהם במשך התקופה שעברה מאז קריסת הבניין.
בני הזוג כרדוש מצידם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא. בני הזוג טוענים כי אין להתערב בפרשנות בית המשפט המחוזי באשר לתחולת סעיף 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. חוות דעתו של המומחה המוסכם, כך טוענים הם, נדחתה לאחר בדיקה קפדנית, ואל לו, לבית המשפט שלערעור, להתערב בקביעות מהימנות של הערכאה דלמטה. משנדחתה חוות דעתו של המומחה, לאחר חקירה נגדית מפורטת, טוענים בני הזוג כרדוש כי אין המערערים יכולים לטעון כנגד ההכרעה.
5. בע"א 10477/07 סומך פרח את ידיו על פסיקת בית המשפט קמא בכל הנוגע לאחריותם של המערערים, אך טוען כי היה מקום להכיר גם באחריותם של בני הזוג כרדוש לחלק מהנזק. כרדוש, לטענת פרח, התרשלו בשמירה על הבניין ונמנעו מלבצע בו עבודות תחזוקה על אף מצבו הרעוע, ובכך פעלו הם באופן רשלני, והפרו את חובותיהם לפי סעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר). רשלנותם של המערערים לא קטעה את הקשר הסיבתי המתקיים בין הזנחה זו לבין הנזק שנגרם לבניין, כך נטען. בני הזוג כרדוש מצידם סבורים כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה הם פעלו כאנשים סבירים, ולא הפרו את חובתם לדאוג לתחזוקת הבניין.
טענה נוספת שמעלה פרח בערעורו מכוונת כנגד החלטת בית המשפט קמא לפיה ישולמו הריבית וההצמדה החל מן היום בו ניתנה חוות הדעת עליה התבסס בית המשפט, ולא מיום היווצרות העילה. בהקשר זה יצוין כי לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, הגיש פרח בקשה לתיקון טעויות סופר שנפלו בו, לטענתו, ובין היתר טען כי נפלה טעות באשר ל"יום הקובע" לעניין חישוב הפרשי הריבית וההצמדה. בקשתו של פרח נדחתה. המערערים גורסים כי פסיקת הפרשי ההצמדה והריבית נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לתיקון טעות סופר וממילא את הטענה כי מדובר בטעות - ולפיכך יש להבין את פסיקתו, כך הם טוענים, כאיזון בין טענות הצדדים - מכיוון שהפיצוי לפרח נפסק על הצד הגבוה, נקבע מנגנון הצמדה וריבית המיטיב עם המערערים.
חוות דעת המומחים
6. תחילה עלינו לבחון אם במצב המשפטי שהיה קיים במועדים הרלבנטיים, ניתן היה להתחשב גם בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, שהוגשו עובר למינוי המומחה המוסכם. תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי - בנוסחה היום - קובעת:
"(ג) מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת:
(1) לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין;
(2) יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה."
במצב הרגיל, מוגשות לבית המשפט מספר חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים, ועליו להכריע ביניהן. תקנה 130(ג) נועדה לצמצם את כמות חוות הדעת העומדות בפני השופט ולהותיר בידיו חוות דעת אחת של מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט, וזאת - כדי להקל על ההכרעה. התקנה נועדה לייעל את הליכי המשפט ולחסוך בזמן שיפוטי. הסדר דומה קיים בסעיף 6א בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שהוסף לחוק בשנת 1985, ואוסר על הבאת מומחה מטעם הצדדים, אלא "ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שירשמו".
תקנה 130(ג) תוקנה בשנת 2005, לאחר מינוי המומחה המוסכם בעניינינו ולפני מתן פסק דינו של בית המשפט קמא. נשאלת השאלה: האם חלות הוראות תקנה 130(ג) על המקרה דנן? בעבר היה נהוג כי על הוראות "מהותיות" חלה חזקת אי-רטרוספקטיביות, והן הוחלו רק לגבי פעולות שיתרחשו בעתיד, ואילו הוראות דיוניות הוחלו באופן רטרוספקטיבי, גם על פעולות ועל מצבים משפטיים שהסתיימו בעבר. ואולם, בעניין ארביב נפסק כי סיווג הוראת חוק כ"דיונית" או כ"מהותית" אינו משנה לעניין תחולתה הרטרוספקטיבית. "עד כמה שחוק דיוני חדש אינו משנה את תוצאותיו המשפטיות של מצב דיוני שהסתיים לפני מועד תחולתו, אין הוא בעל תוקף רטרוספקטיבי כלפיהן", אולם "באותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם דין דיוני מוחל רטרוספקטיבית - כלומר, משנה מצב משפטי דיוני שכבר נסתיים או משנה את האופי המשפטי והתוצאות המשפטיות של פעולות דיוניות שהתרחשו בעבר - תחול בו חזקת אי הרטרוספקטיביות" (שם, בעמ' 787). כזה הוא המקרה שלפנינו. פעולתם של בעלי הדין - ההסכם הדיוני המאפשר מינוי מומחה - הסתיימה בעת המינוי. התקנה, אם תוחל בנוסחה החדש, תשנה את האופי המשפטי של הסכמה שהסתיימה בעבר. במצב המשפטי אותו ראו הצדדים לנגד עיניהם, עת הגיעו להסדר הדיוני - לא היה בהסכמתם כדי לבטל את קבילות חוות הדעת מטעמם. זאת ועוד, החלטת בית המשפט באשר למינוי המומחה קבעה כי הצדדים "רשאים להמציא למומחה כל מסמך רלוונטי, לרבות חוות דעת של מומחים מטעם מי מהם". יתרה מזו, בדיון שהתקיים ביום 27.12.2005, הגיעו בעלי הדין להסכמה לפיה בית המשפט יחליט "האם יש לקבל את חוות הדעת, מטעם הצדדים, למרות שמונה מומחה מוסכם מטעם בית המשפט, וזאת במסגרת פסק הדין". משפעל בית המשפט בהתאם להסכמה זו, נראה לא היתה מניעה שיסתמך על חוות הדעת מטעם הצדדים.
7. לאור האמור, חל על הסיטואציה שלפנינו הדין שהיה קיים לפני הוספתה של תקנה 130(ג). באותה עת קבעה תקנה 130(א) כי: