פסק-דין בתיק ע"א 88-98

השופטת רות לבהר שרון

בפנינו ערעור שכנגד (הערעור העקרי נמחק) על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא  שניתן על ידי כב' השופט חנוך פדר בת.א 5189/91 ביום 30.11.97, שקבע את שיעור הפיצוי הכספי שעל המערער שכנגד לשלם למשיבים בגין השבחה שביצעו במבנה נגריה במשק מס' 9 במושב אלישמע (להלן: " המשק" ו" הנגריה" בהתאמה).

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         אורי לחמיש, המערער שכנגד (להלן: "לחמיש" או "המערער") הינו בעל הזכויות היחיד במשק. המשיב 1 הקים בניגוד לחוק במשק נגריה (להלן: "הנגריה"), שהיא נשוא המחלוקת בערעור שכנגד.

בשנת 1990 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בכפר סבא, לפינוי המשיבים ושאר מי שפלשו למשק. התביעה נדחתה אך בערעור שהוגש על ידי המערער לבית המשפט המחוזי נקבע כי המערער הינו בעל הזכויות הבלעדי במשק ובעל זכות החזקה הייחודית בכל חלקיו.

בית המשפט המחוזי הורה על החזרת התיק לבית משפט קמא כדי שידון בטענת המשיבים לפיה הם השביחו את הנכס והם זכאים לפיצוי כספי בשל השקעותיהם.

יצוין, כי בר"ע שהוגשה על ידי המשיבים לבית המשפט העליון נדחתה.

2.         בית משפט קמא שנדרש לקבוע אם מגיע למשיבים פיצוי עבור השקעותיהם בנכס, אימץ את חוות דעתו של שמאי המקרקעין, מר בועז ברזילי, שמונה כמומחה מטעמו (להלן: "חוות הדעת"), וקבע, בהתאם להערכות השמאי בחוות הדעת, כי כתנאי לפינויו של המשיב 1 מן המשק ישולם לו סך בשקלים השווה ל-27,000 דולר ארה"ב בגין הנגריה והורה למשיב 1 לסלק ידו ולפנות את המשק ובכלל זאת את הנגריה מכל אדם וחפץ השייך לו מבלי לפגוע במבנים המצויים במשק לרבות במחובר אליהם, וזאת תוך 30 יום מיום שיופקד בקופת ביהמ"ש הפיצוי שנקבע;

3.         המשיבים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא בטענה שהפיצוי שנפסק להם הוא נמוך, אך כפי שצוין לעיל הם חזרו בהם מערעורם ונותר לדיון הערעור שכנגד בלבד, בו טען המערער כי המשיבים אינם זכאים כלל לפיצוי.

טענות הצדדים בערעור

4.         המערער טען בפני בית-משפט קמא וחזר וטען בפנינו, כי המשיבים אינם זכאים לכל פיצוי שהוא. לחלופין, המערער טוען כי הפיצוי שנפסק הוא גבוה שכן מדובר במבנים שנבנו בניגוד לחוק, ללא היתר ואשר ניתנו לגביהם צווי הריסה חלוטים, כך שתשלום בגינם יהווה שכר עבירה, וממילא לא מתקיים לגביהם כל אלמנט של השבחה שהרי "עתידם להימחות מעל פני האדמה".

המערער אינו משיג על חוות הדעת ועל ההערכות השמאיות המפורטות בה אלא מערער על שיקוליו של בית המשפט קמא שלא שלל את זכאותם של המשיבים לפיצוי לאור קיומם של צווי הריסה חלוטים על המבנה. 

המערער טוען, כי הנגריה הוקמה בניגוד לדין וניתנו לגביה מספר צווים חלוטים להריסה. לטענתו, המשיב 1 הורשע בפסק דין פלילי עוד ביום 8.11.93, כאשר במסגרת פסק הדין הורה בית המשפט על הריסת הנגריה ואיסור השימוש בה והשית על המשיב קנס בסך 3,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו. המשיב 1 לא ציית לפסק הדין, ולא פינה את הנגריה עד עצם היום הזה. גם לאחר שביום 8.7.99 הורשע שנית בעבירה של שימוש חורג במקרקעין ובאי קיום צו שיפוטי ונגזר עליו מאסר על תנאי וקנס כספי. 

יצוין, כי גם בתביעות אזרחיות שהגיש מינהל מקרקעי ישראל נגד המשיב 1 הורה בית המשפט על הריסת הנגריה על חשבון המשיב ועל סילוק ידו מן המשק.

כאשר במסגרת הסכם פשרה מיום 18.10.07 בין המינהל לבין המשיב 1 ניתן בהסכמה צו מניעה קבוע להריסת הנגריה, אותו המשיב לא כיבד.

5.         מנגד, טוענים המשיבים כי הם אינם "פולשים", וכי טענה זו של המערער הינה הרחבת חזית אסורה. לטענתם המערער קיבל רשות לגור בנחלה מהוריו וכך גם אחותו, המשיבה 2, ובעלה המשיב 1. האבא, משה לחמיש ז"ל פנה בעצמו לכל המוסדות בבקשה להסדיר את בניית הנגריה תוך ידיעה מלאה כי הנגריה תשמש לפרנסת חתנו - המשיב 1 ובתו - המשיבה 2.

לטענתם המערער הינו אמנם בעל הזכויות במשק, אך דאג לסילוקם של המשיבים וביטל למעשה את הרשיון שהיה להם להשתמש במשק. לטענתם הוא  ביטל רשיון זה בצורה בוטה, על אף שההורים הקימו את הנגריה על מנת לסייע בפרנסת המשיבים. לטענתם, אין בכך כדי לאיין את זכאותם לקבל פיצוי מהמערער, בוודאי ככל שהדבר נוגע להשקעותיהם בנכס.

לטענתם ההלכה והפסיקה תומכים בטענתם כי גם אם הרשיון בוטל כדין - הרי שהם זכאים על כל השקעותיהם בנכס.

מוסיפים המשיבים וטוענים כי לאחר שהוגש הערעור והערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט קמא הגיעו הצדדים למעשה להסדר פשרה שקיבל תוקף של  פסק דין ביום 22.2.04 שאימץ למעשה את העקרון עליו עמדו הערכאות הקודמות שדנו בתיק, לפיו בתמורה לתשלום שישלם המערער למשיבים יפנו המשיבים את הנגריה. ואולם עלה בידי המערער להביא לביטולו של הסכם הפשרה. המשיבים טוענים כי העובדה שהמערער חתם על הסכם במסגרתו קיבל על עצמו לשלם למשיבים תמורת פינויים מהנגריה, התנערותו עתה מחובתו לשלם לוקה בחוסר תום לב קיצוני. כך לטענתם.