השופט נ' הנדל:
1. לפנינו שני ערעורים, שאוחדו לדיון אחד, כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 280/06 (מפי כב' הנשיאה ב' גילאור). התובע (המשיב בע"א 8621/09 והמערער בע"א 8753/09, להלן: המשיב) הגיש תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד) נגד חברות הביטוח (המערערות בע"א 8621/09 והמשיבות בע"א 8753/09, להלן: המערערות).
2. המשיב, יליד 21.7.1980, נפגע קשות בתאונת דרכים ביום 11.12.01, בעת שרכב על קטנוע בעיר נשר. במהלך רכיבתו, פגע בו מערבל בטון. בעקבות הפגיעה, המשיב נזרק מן הקטנוע אל עבר הכביש, ומערבל הבטון המשיך בנסיעה ועלה עם גלגליו על גופו של המשיב באזור הבטן. המשיב רכב על הקטנוע במסגרת עבודתו כשליח, והמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר בתאונה כ"תאונת עבודה". לא התעוררה כל מחלוקת באשר לחבותן של המערערות בפיצוי המשיב על נזקיו לפי חוק הפלת"ד. המחלוקת - הן בבית משפט קמא והן בערעורים שלפנינו - נסבה כולה על גובה הפיצוי על סעיפיו השונים.
בסיכום פסק דינו של בית משפט קמא, נפסק לטובת המשיב סך של 2,528,887 ש"ח, ולאחר ניכויי קצבאות המל"ל בסך 1,338,585 ש"ח - 1,190,302 ש"ח. מטבע הדברים, סכומים אלה מורכבים מרכיבים שונים, שכל אחד מהם נשען על שיקולים משלו. לנוחיות הדיון, ולנוכח ציר המחלוקת בין הצדדים, אתייחס לכל פלוגתא בנפרד, תוך פירוט ההכרעה שנתקבלה, טענות הצדדים בערעור והכרעתי בנושא.
טרם אפתח בפירוט נקודות המחלוקת, יהא זה לתועלת לשוב ולהזכיר את הכללים שנקבעו בפסיקות רבות של בית משפט זה באשר לערעורים על גובה נזק, ובפרט בערעורים בתביעות המבוססות על חוק הפלת"ד. לעתים, קיימת נטייה של הצדדים לבחינה מחדש של כל ראש נזק בנפרד, תוך ניסיון לשוב ולשחזר את הדיון הקודם מראשיתו. חברי, המשנה לנשיאה, סיכם את הכללים המנחים בערעור מעין זה בעניין רז:
"בערעורים שבפנינו משיגים הצדדים על כל היבטיה ורכיביה של פסיקת בית המשפט המחוזי. אין אבן שלא נהפכה, אין ראש נזק שבעלי הדין לא ביקשו אותנו להתערב בקביעת בית המשפט קמא לגביו - מי למעלה ומי למטה. בחירה זו של בעלי הדין, להשיג על כל צעד ושעל, מתבלטת בערעורים הנוגעים לגובה הנזק בתיקי נזיקין. בחירה זו, לא אחת, מתעלמת מן ההלכות המושרשות בדבר אמות המידה להתערבות ערכאת הערעור בכגון דא. "הלכה פסוקה היא, כי אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (בע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25). אכן, לעולם עשוי בית המשפט של ערעור לסבור כי ראוי היה לפסוק בראשי הנזק השונים יותר או פחות. ואולם סברה זו לחוד, עילת התערבות לחוד. מטיבו של הנושא, שיקול הדעת בו הוא תכופות רחב ביותר, ובשל כך נפרס ברגיל גם מתחם רחב של סבירות. דברים אלה אין בהם כל חדש - בית משפט זה חזר ופסק כי נטייתה של ערכאת הערעור היא שלא לשים את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הערכאה המבררת בשומת הנזק. "כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על-מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 337, 345). פסיקה מושרשת זו הגיונה עמה, וראוי כי בעלי הדין יתנו לה משקל ויבורו את העיקר מן הטפל". (ע"א 8022/00 רז נ' צור, 19.3.06)
לאחרונה התייחס בית משפט זה לנושא עילת ההתערבות הערעורית ברכיב נזק פרטני בגדרה של פסיקת בית משפט על פי חוק הפלת"ד:
"דרך ההתערבות הערעורית על שיעור הפיצוי בתביעה לפי חוק הפלת"ד נגזרת משני נימוקים. האחד - לרוב, ודווקא בסכומים הנכבדים יותר, עסקינן באומדנה - לעיתים יותר לעיתים פחות. הנתונים משקפים הערכה שמטבעה אינה מדויקת. ודוק, אף אם הערכאה המבררת עורכת תחשיב אריתמטי, אין בכך כדי להוציא את מימד האומדנה מהמלאכה. שיטת התחשיב הינה רצויה כדי למנוע מצב בו התוצאה תהא אינטואיטיבית גרידא עד כדי שרירותית. הביקורת הערעורית תבחן את התוצאה בראייה זו. השני, בסופו של שיקול מגיע בית המשפט לסכום כולל. התוצאה הכוללת מהווה תשובה לשאלה האם הפיצוי צודק בנסיבות המקרה. לכן, ערכאת הערעור תיטה להעניק משקל, ואף משקל רב, לסבירות השורה התחתונה בתחשיב. היה ונפסק סכום סביר מוטב להשאירו על כנו, מלחזור לרכיבי התחשיב ולערוך איזונים למיניהם. כמובן, ייתכנו יוצאים מן הכלל, אך סבירות התוצאה הסופית תופסת את עין הביקורת של ערכאת הערעור. זאת במיוחד, אם הסטיות בדרך לכאן או לכאן אינן משמעותיות ומקזזות זו את זו". (ע"א 11061/08 נוגה חברה לביטוח בע"מ נ' ג'בארין, 4.1.11, להלן: עניין ג'בארין)
לאחר הבהרת הגישה העקרונית למחלוקות דוגמת אלו שבערעורים שלפנינו, הגיעה עת בירור ראשי הנזק מושא הסתייגות הצדדים בהליך דנא.
נכותו התפקודית של המשיב ואובדן כושר השתכרותו
3. המל"ל קבע למשיב נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 85.6%; המורכבת מנכות בשיעור 10% בתחום הנפשי, נכות בשיעור 20% בתחום האורתופדי ונכות בשיעור 80% בתחום הכירורגי בגין קולוסטומיה קבועה וחוסר תפקוד של הספינקטר האנאלי. השיעור המשוקלל של הנכות הרפואית הצמיתה הועלתה על ידי המל"ל ל- 100% לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בית המשפט המחוזי קיבל קביעה זו באשר לנכות הרפואית, לאור סעיף 6ב לחוק הפיצויים.
באשר לנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות, בית המשפט - בהסתמך על חוות דעתה של ד"ר א' פרבר, מומחית לרפואה פיסיקלית ושיקום - סבר שהפגיעה שנפגע המשיב היא אנושה, אך לא מוחלטת. לגופו של המשיב מחוברת קולוסטומיה לקליטת הפרשותיו, והדבר מגביל את יכולתו לעבוד בחוץ או עם קהל, אך אין זה שולל לחלוטין את יכולתו לעבוד עבודה ללא מאמץ פיזי וללא קהל במשרה חלקית. בית המשפט ראה במשיב אדם מוכשר, המחזיק בתעודת בגרות מלאה (למעט בחינה במקצוע המתמטיקה שעליו להשלים), השולט בחמש שפות, נוהג לגלוש באינטרנט ולקרוא מאמרים, מגלה עניין בתחום הנטורופתיה, בעל רישיון נהיגה ברכב פרטי ללא מגבלות, ושבידיו היכולת לעבור שיקום תעסוקתי. כמו כן, בית המשפט העניק משקל מסוים לחוות דעת שהובאה מטעם המערערות ואשר ניתנה על ידי ר' נאור, בעלת תואר דוקטור בעבודה סוציאלית המתמחה בשיקום תעסוקתי לבעלי נכויות ומגבלות. חוות דעת זו לא נכתבה על בסיס התרשמות ישירה ממצבו של המשיב, אך היה בה בכדי להבהיר את סוג ההליך שיכול נפגע כדוגמתו לעבור על מנת להשתקם. על פי חוות הדעת, אדם בעל כישורים ומגבלות דוגמת אלו של המשיב יכול לעבור הליך שיקום תעסוקתי במימון המל"ל, שבסופו יוכל ללמוד מקצועות הנהלה, מחשב או מוקדנות. לאור כל זאת, בית המשפט הכריע שמלבד שלוש השנים הראשונות שלאחר התאונה, שלגביהן נקבע אובדן מוחלט של כושר ההשתכרות, האובדן הקבוע של כושר ההשתכרות יועמד על 70%.
על החלטה זו השיגו המערערות, וטענו ששיעור הנכות התפקודית אינו עולה על 50%. לדבריהן, מחוות דעתה של ד"ר פרבר ומעדותה וכן מחוות הדעת הנ"ל של ד"ר נאור עולה כי בשקלול נכון של מגבלותיו של המשיב עם נקודת המוצא שלו נותרו בידיו יכולות להשתכר בסכום שאיננו נופל ממחצית השכר הממוצע במשק. עוד טענו המערערות כי בית המשפט טעה בכך שלא נתן משקל ראוי לכך שהמשיב לא פעל להקטנת נזקו על ידי פנייה להליכי שיקום ורכישת מקצוע.
מנגד, המשיב ערער על קביעתו של בית משפט קמא, וטען שהוא איבד 100% מכושר עבודתו. לדבריו, השנים שחלפו מאז התאונה הוכיחו שהוא איננו מסוגל להשתלב בכל סוג עיסוק שהוא, ולא לחינם בחר המל"ל להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 ולקבוע את דרגת נכותו בהתאם. כנגד הסתמכותו של המשיב על הכרעת המל"ל, מדגישות המערערות בסיכומי התשובה שלהן כי "קביעת הנכות התפקודית מסורה לשיקול דעתו של כבוד בית המשפט השומע את מלוא הראיות, לרבות המערער עצמו והמומחה הרפואי של בית המשפט, וקביעת המל"ל בהקשר זה אינה רלבנטית".
דברים אלו האמורים מפי באי כוחן של המערערות יפים ונכונים הם, ובכוחם להסביר מדוע יש לדחות את שני הערעורים גם יחד. הפגיעה הפיסית במשיב קשה, ואף קשה ביותר. עם זאת, הפגיעה כשלעצמה אינה מכתיבה תוצאה בדבר שיעורה של הנכות התפקודית. יש לבחון את הפגיעה ביחס ליכולת ההשתכרות של התובע המסוים. כך ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנתו. לא מצאתי שנפלה כל טעות משפטית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בקובעו את הנכות התפקודית בשיעור של 70%. ניתן אף לומר שטענות הצדדים מהוות תשובה זו לזו.
הוצאות ניידות
4. בית המשפט המחוזי עמד על קשייו של המשיב להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית עקב הקושי לבוא בקרב הציבור, בעיקר במצבי דוחק וצפיפות, עם הקולוסטומיה המחוברת לגופו, וכן על הצורך שלו ברכב ממוזג. על כן, בית המשפט פסק לו סכום של 150,000 ש"ח, וזאת מעבר להחזר הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים לו הוא זכאי מהמל"ל כ"נפגע עבודה".
על פסיקה זו השיגו המערערות, בשל העובדה שהיא לא גובתה דיה בראיות. עדותה של ד"ר פרבר לא הזכירה כל צורך ניידות מיוחד או מוגבר ולא הומצאה כל ראיה על הוצאות ניידות בעבר. עוד הדגישו המערערות כי תביעתו של המשיב לקצבת ניידות מהמל"ל נדחתה. מנגד, המשיב ערער אף הוא על פסק הדין, וטען שבית המשפט העריך את הוצאות הניידות המוגברות בחסר.
אף אם אניח שהסכום שפסק בית המשפט נדיב במידת מה בהתחשב בביסוס הראייתי עליו הוא נשען, הבסיס לדרישת הפיצוי דיו כדי להוביל לתוצאה של אי-התערבות בראש הנזק האמור. כידוע, מדובר בהערכה, וממילא ערכאה זו בוחנת את ההכרעות בין השאר לאור סבירותה של התוצאה הכוללת. דברים אלו יפים גם ביחס לערעורים על ראשי נזק נוספים, כגון פסיקת ההוצאות לטיפולים נפשיים והוצאות מוגברות לחשמל, מיזוג וכביסה, ואינני רואה מקום לחזור על הדברים.