השופט י' עמית:
מהי "זכות" לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק)? על שאלה זו נסב הערעור שלפנינו.
העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא
1. בשנת 1992 נכרתו בין המערערת לבין המשיבות שני הסכמי מכר, על פיהם רכשה המערערת 2,400 מ"ר המתפר+ים על שתי קומות משרדים בנכס הממוקם בגוש 3934 חלקה 222 בראשון לציון (להלן: הממכר).
כחלק מהתחייבויותיהן בהסכמי המכר, התחייבו המשיבות לרשום את הבניין בו מצוי הממכר בפנקס הבתים המשותפים בתוך 12 חודשים מיום מסירת החזקה בממכר לידי המערערת, ולרשום את הממכר על שמה של המערערת בלשכת רישום המקרקעין בתוך 12 חודשים מיום רישום הבניין כבית משותף.
לטענת המערערת, החזקה בממכר נמסרה לה בחודשים פברואר ויולי של 1993, אלא שחרף פניות חוזרות ונשנות מצדה למשיבות הן לא עמדו בהתחייבויותיהן האמורות. בשנת 2008 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבות לאכיפת חוזי מכר מקרקעין ולתשלום פיצויים בגין הפרתם בסך 2,722,106 ש"ח.
2. המשיבות טענו כי התביעה לפיצוי כספי התיישנה, שכן המועד הרלוונטי להתגבשות עילת התביעה לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, הוא המועד בו חדלו המשיבות באי רישום הממכר במועד שנקבע בחוזי המכר.
3. בית משפט קמא קבע כי התובענה לפיצויים אינה תביעת זכות שבמקרקעין, כי אם תביעה חוזית לפיצוי כספי, ועל כן תקופת ההתיישנות הרלוונטית לגביה היא 7 שנים, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק. בהמשך, דחה בית משפט קמא את טענת המערערת כי התכתובת שהתנהלה בינה לבין המשיבות משקפת הודאה של המשיבות בזכותה, ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו הודו המשיבות בקיומה של הזכות בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק. זאת, שכן התכתובת שהתנהלה בין הצדדים לאורך השנים לא כללה הודאה בזכותה של המערערת לפיצויים, להבדיל מזכותה כי הזכויות בממכר תירשמנה על שמה.
נקבע כי מועד ההפרה הוא המועד בו נולדה עילת התביעה וממנו יש למנות את תקופת 7 השנים, שעברו חלפו להן זה מכבר. משכך, קבע בית משפט קמא כי יש לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעת המערערת לתשלום פיצויים עקב הפרת החוזה.
4 מכאן הערעור שלפנינו שהתמקד בהוראת סעיף 9 לחוק. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא אם התנהגות המשיבות לאורך השנים יש בה משום "הודאה בקיום הזכות" של המערערת או משום "ביצוע מקצת הזכות", באופן המאפס את מירוץ תקופת ההתיישנות כמצוות המחוקק בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
תמצית טענות הצדדים
5. המערערת טוענת כי התנהלות המשיבות מבטאת הן "ביצוע מקצת הזכות", הן "הודאה בקיום הזכות", ולפיכך נתמלאו תנאיו החלופיים של סעיף 9. לעניין החלופה של "ביצוע מקצת הזכות", הצביעה המערערת על כך שהמשיבות ביצעו שורה של פעולות, ביניהן: הכנת תשריטים ותיקונם, הגשת בקשה לרישום בהתאם לדרישת המפקחת על רישום מקרקעין, הגשת בקשה לרישום הבניין בפנקס הבתים המשותפים ובקשה לייחוד הערות האזהרה של המערערת על הממכר לצורך רישומו על שמה.
לעניין החלופה של "הודאה בקיום הזכות" הצביעה המערערת על ההתכתבויות שנערכו בין הצדדים לאורך השנים, בהן הבהירו המשיבות והתחייבו לפעול לרישום זכויות המערערת בממכר. לטענת המערערת, תשובותיהן של המשיבות הן בבחינת הודאה בכל יסודות עילת תביעתה, באשר יסוד הנזק (הפיצויים) אינו מהווה חלק מהעילה החוזית.
6. בנוסף טענה המערערת כי המשיבות מנועות ומושתקות מלטעון להתיישנות התביעה, לאחר שיצרו מצג כי הרישום עומד להתבצע בקרוב. עוד נטען, כי הפרת ההתחייבות לרישום הממכר על שם המערערת מהווה הפרה נמשכת המחדשת את עילת התביעה מדי יום.
7. המשיבות תומכות יתדותיהן בפסק דינו של בית משפט קמא. לדידן, אף שמעולם לא כפרו בחובתן החוזית לרשום את הממכר, הן לא הודו בזכותה של המערערת לפיצוי כספי בעקבות העיכוב ברישום הממכר, והמערערת לא פירטה מהם הנזקים הנגרמים לה עקב העיכוב ברישום. לשיטת המשיבות, יש לפרש את סעיף 9 לחוק בדווקנות, ולא סגי בכך שהנתבע יודה בעובדות כדי "לאפס" את תקופת ההתיישנות, אלא שעליו להודות גם בקיום הזכות, ולענייננו, הזכות לפיצויים.
עוד טענו המשיבות, כי בתכתובת שהתנהלה בין הצדדים הן טענו שהעיכוב ברישום הוא בגלל התנהלותה של המערערת, כך שאין לומר כי הודו בקיום זכותה של המערערת לפיצוי כספי עקב העיכוב.
8. אשר לטענת המערערת למניעות, השתק ומצג שווא, המשיבות טוענות כי טענה זו היא בגדר הרחבת חזית, ומכל מקום, פניות המערערת למשיבות היו אך ורק בנושא רישום הממכר,שהתביעה לגביו היא תביעת זכות במקרקעין אשר לא התיישנה, כך ש"מצגי השווא" הנטענים אינם מעלים ואינם מורידים.
עוד נטען כי אי רישום הממכר אינו מהווה "הפרה נמשכת", שאם לא כן, כל חיוב חוזי שלא בוצע מהווה הפרה נמשכת ובכך לא יתיישן לעולם.
דיון והכרעה