ע"א
בית המשפט העליון
|
8168-09,9156-09
23/10/2012
|
בפני השופט:
1. א' חיות
2. ע' פוגלמן
3. י' עמית
|
| - נגד - |
התובע:
ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים
עו"ד ניסן כוחי
|
הנתבע:
1. הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל
2. אילן מרגלית
3. רמי מרגלית
4. נירה דבורה בן דוד
5. דניאלה שיבי
6. דינה כהן ישר
7. נעמי רחמני-קולמן
8. רשם ההקדשות
9. רשם המקרקעין ירושלים
10. יורשי אברהם דוידוף ז"ל
עו"ד רבקה חזן-כהן
עו"ד אברהם שינדלר
עו"ד רבקה תורג'מן
|
| פסק-דין |
השופטת א' חיות:
הערעורים והערעורים שכנגד שבפנינו עניינם בנכס מקרקעין המצוי ברחוב בן ציון גול 3 בירושלים, הידוע כחלקה 11 בגוש 30085 (להלן: הנכס) והרשום בלשכת רישום המקרקעין על שם אברהם דוידוף המנוח (להלן: דוידוף) כבעלים. השאלה המרכזית העולה בערעורים היא האם מדובר בנכס בבעלותו הפרטית של דוידוף ויורשיו אחריו, כטענת המשיבים, או שמא הרישום על שם דוידוף משקף באופן כזה או אחר יחסי נאמנות בינו ובין העדה המשהדית בישראל, כטענת המערערות.
הצדדים והרקע העובדתי
1. המערערת בע"א 8618/09, עמותת "ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים" (להלן: ועד ירושלים), הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 681/99) בה עתרה לסעד הצהרתי בדבר קיומו של הקדש הידוע בשם "הקדש הסרכסים ע"ש חג'י אברהים דוידוף", שהנכס נמנה עם נכסיו; כי יקבעו מטרות ההקדש ותנאיו; וכי ועד ירושלים ימונה כנאמן ההקדש ויקבעו סמכויותיו. המערערת בע"א 9156/09, עמותת "הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד איראן בישראל" (להלן: הוועד המרכזי), הגישה אף היא תובענה על דרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 637/99) ובה עתרה למתן סעד הצהרתי הקובע כי הנכס שייך לעדה המשהדית בישראל וכי יש לרשום אותו על שם הוועד המרכזי כנציג העדה. יצוין כבר עתה כי בשלב הערעור הוסיף הוועד המרכזי וטען לחלופין כי ככל שימצא שהנכס מהווה הקדש, כטענת ועד ירושלים, יש להחזיר את הדיון אל בית המשפט המחוזי על מנת שיחליט לאחר שמיעת טיעונים וראיות מי ישמש כנאמן ההקדש וכן על מנת שתקבענה מטרותיו.
המשיבים בתובענות (משיבים 7-2 בע"א 8618/09, משיבים 6-1 בע"א 9156/09 והמערערים שכנגד ולהלן: המשיבים) הם נכדיה של המנוחה אסתר רחמני - בתו של דוידוף - שעל שמו, כאמור, רשום הנכס. בהסתמך על הרישום טענו המשיבים כי הנכס שייך לעיזבון סבתם. המערערות (להלן גם: הוועדים) מצידן לא העלו טענות כנגד עצם רישום הנכס על שם דוידוף (כגון זיוף, מרמה, טעות סופר וכל כיוצא באלה), אך ועד ירושלים טען כי דוידוף שימש בהקשר זה כנאמן וכי הנכס הוקדש לעדה המשהדית ואילו הוועד המרכזי טען כי דוידוף השאיל את שמו לצורך רישום הנכס השייך בפועל לעדה המשהדית. רשם ההקדשות תמך בעמדת ועד ירושלים לפיה הנכס מהווה הקדש ונרשם על שם דוידוף בנאמנות עבור העדה. במסגרת הערעורים שבפנינו צורף כמשיב, פרט לרשם ההקדשות גם היועץ המשפטי לממשלה (להלן יחד: המדינה) ועמדתם בערעורים תפורט בהמשך הדברים.
בשל הסוגיות המשותפות שעלו בשתי התובענות דן בהן בית משפט קמא במאוחד ובהחלטתו מיום 31.8.2004 נעתר בית המשפט לבקשת הצדדים והורה על פיצול הדיון על מנת שתחילה תתבררנה המחלוקות בין הוועדים ובין המשיבים, ורק בשלב שני וככל שהדבר יידרש, תתבררנה המחלוקות בין הוועדים לבין עצמם. בבקשה לפיצול הדיון אשר לה נעתר בית המשפט, כאמור, הגדירו הצדדים כך את המחלוקות העומדות לדיון בשלב הראשון:
"האם הנכס נשוא התביעה הוא כטענת ה[וועדים] נכס אשר רישומו על שם אברהם דוידוף נעשה כשם מושאל וכנאמן לעדה המשהדית, והוא למעשה נכס השייך לעדה המשהדית באמצעות מוסדותיה המוסמכים (בין אם כנכס נאמנות ו/או מעין "הקדש פרטי" (כטענת [הוועד המרכזי]) ו/או הקדש ציבורי (כטענת [ועד ירושלים]) בעבור חברי העדה), או שמא הוא נכס שהיה והנו בבעלות עזבון אברהם דוידוף, כנכס שלו, וככזה שייך ליורשיו.
שאלת מעמדם של [המשיבים] והאם הם אכן בגדר יורשי אברהם דוידוף, כטענתם או שמא, כטענת [הוועדים] לאור נוהגי העדה להוריש הנכסים אך לבנים ולא לבנות, אין הם כלל בגדר יורשים ומשכך הם משוללי כל מעמד להתנגד לתביעת [הוועדים] כאן".
2. וזו תמצית הטיעונים שהציגו הוועדים באשר לרקע ההיסטורי של העדה המשהדית ונסיבות עלייתה ארצה. העדה היהודית בעיר משהד (להלן גם: העדה) הינה פלג ביהדות פרס שחבריו היו אנוסים משך עשרות שנים לחיות כמוסלמים אך שמרו בסתר על יהדותם. במרוצת השנים החלה הגירה של חברי העדה לערים סמוכות, ובהן העיר סרחס שבגבול איראן-תורכמניסטן. העלייה הראשונה לישראל מקרב יהודי משהד התבצעה בשלושה גלים עיקריים בשנים 1903, 1906 ו-1908 ועולים אלה התיישבו בעיקר בירושלים, בשכונה הידועה כשכונת הבוכרים. בשכונה זו בנו בני משפחת שאולוף, יוצאי משהד שעלו לישראל כבר בשנת 1892, חצרות ובתי הקדש על מנת לסייע בקליטת העולים בני העדה וזאת באמצעות חברה בבעלותם בשם "גבעת שאול". הנכס נושא הערעור, כך על-פי הנטען, נמנה עם נכסים אלו. על-פי הוועדים, הנכס נרכש בתחילת המאה העשרים וכונה, בין היתר, "חצר הסרכסים" על שמה של העיר סרחס, שאנשיה מימנו בתרומותיהם את רכישתו, בדומה לנכסים אחרים של העדה שנרכשו מכספי תרומות ושימשו מעונות קליטה עבור משפחות חסרות אמצעים. עם השלמת בנייתם של אגפי הנכס, הראשון בשנת תרס"ו (1906) והשני בשנת תרס"ז (1907), נחצבו באבן על קירות הנכס כתובות בנוסחים דומים, וזו לשון אחד מהם:
"לזכרון לפני ה' תמיד
זה האלף אמות קרקע והששה בתים
ובור אחד הקדישו ק"ק [קהילת קודש] סראכס הי'ו [ה' ישמרם ויחיים]
לחברתינו גבעת שאול יכב"ץ [ירום כבודה בציון]
כ"ז [כל זה] נעשה ע"י השתדלות האחים שאוולוף הי'ו
בשנת תרס"ז לפ'ק [לפלג קטן] צדקתם תעמוד לעד ויזכו לראות
בנין בית מקדשינו ב'ב'א [במהרה בימינו אמן].
לא ימכר ולא יגאל עבגצבב [עד בא גואל צדק במהרה בימינו]"
3. אין חולק כי הנכס, כמו נכסים אחרים בשכונה, שימש לאורך שנים למגוריהם של עניי העדה בירושלים ולעולי רגל בני העדה מחוץ לארץ. לפני מספר שנים נפטר אחרון הדיירים שהתגורר בנכס והנכס חדל לשמש למגורים נוכח מצבו הרעוע. לטענת הוועדים נוהל הנכס בידי העדה עצמה מאז השלמת בנייתו, תוך שוועד ירושלים מוסיף בהקשר זה כי תחילה הוחזק הנכס על-ידי בני משפחת שאולוף כנאמנים ומאוחר יותר נוהל הנכס על-ידי נאמני ועד ירושלים פראג'ולא נסרוליוף, בנו חנניה לויאן נסרוליוף (להלן: לויאן) וחליפיהם בוועד. ביום 25.4.1960 הוגשה לפקיד ההסדר תזכורת תביעה לצורך רישום הנכס על שמו של דוידוף ("התובע") (להלן: תזכורת התביעה). תזכורת התביעה הוגשה על-ידי לויאן, נציג העדה המשהדית בירושלים, וצוין בה כי הנכס נרכש בשנת 1906 מישראל שאולוף "בקניה רשומה ובחזקה ללא התנגדות ע"י התובע וכן ע"י העדה בשם המנוח אברהים דודוף המכונה חג' אברהים דודוף". ביום 2.11.1960 הושלמו הליכי ההסדר והנכס נרשם על שמו של דוידוף, כאמור.
דוידוף עצמו, כך מציינים הוועדים, היה אחד מנכבדי העדה המשהדית, שעלה לארץ עם משפחתו בשנות העשרים של המאה הקודמת ושימש כחבר מייסד של ועד ירושלים. הוועד המרכזי מוסיף ומציין כי מתוקף תפקידו בוועד ירושלים ניהל דוידוף את הנכס במשך כעשר שנים, עד פטירתו בשנת 1939. לפי הנטען, נולדו לדוידוף שלושה בנים ושלוש בנות בהן המנוחה אסתר רחמני - סבתם של המשיבים.