השופט א' רובינשטיין:
א. שני ערעורים מזה ומזה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ישעיה) בת"א 1645/05 מיום 30.6.08 (ע"א 7966/08; ע"א 8510/08); וערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט עיילבוני) בת"א 549/07 מיום 25.8.08 (ע"א 8836/08). עניינם של שלושת התיקים החלטות בדבר שיוך אמצעי ייצור ודירות מגורים בקיבוצים, ומסיבה זו נשמעו בצוותא חדא.
ע"א 7966/08 ו-ע"א 8510/08
רקע
ב. המערער בתיק ע"א 7966/08 והמשיב בתיק ע"א 8510/08 הוא קיבוץ מענית בחבל מנשה (להלן הקיבוץ או המערער), אשר הוקם בשנת 1942 (ראו אתר הקיבוץ http://www.maanit.org.il). באופן דומה למרבית הקיבוצים שהוקמו לאורך השנים במדינת ישראל, גם מטרותיו של קיבוץ מענית היו - ועודן - "לספק את הצרכים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים, החינוכיים והאישיים של חברי הקיבוץ והתלויים בהם... לטפח רעות ואחוה בין חברי הקיבוץ... לקיים ולמלא משימות המבצרות את מעמדה, כלכלתה ובטחונה של מדינת ישראל..." (סעיף 6 לתקנון הקיבוץ; נספח 5 לסיכומי המשיבים). המשיבים (58 במספר) בתיק ע"א 7966/08 והמערערים במסגרת תיק ע"א 8510/08 (להלן המשיבים), הם צאצאיהם ויורשיהם של חברי הקיבוץ ובהם ממייסדיו, שחלקם היו בחיים בעת הגשת התביעה וחלקם הלכו לעולמם בעודם חברי קיבוץ (להלן הורי המשיבים). עניינו העיקרי של התיק הוא תביעת המשיבים לזכויות רכושיות (זכות בנכסי הקיבוץ) וכלכליות ("דמי עזיבה") אשר לא ניתנו להוריהם בעודם בחיים, וכעת מבקשים אותם המשיבים, כיורשיהם, לאחר מותם.
ג. החל מאמצע שנות השמונים למאה הקודמת פקד את קיבוץ מענית, בדומה לקיבוצים רבים אחרים באותה תקופה, משבר כלכלי שהותירו במרוצת השנים עם חובות גדולים של למעלה ממאה מיליון ש"ח. בהמשך לכך ובשל המצב הכלכלי הקשה, החל הקיבוץ בשינוי ארגוני מדורג שלווה בהליכי התייעלות, אשר עיקרם השתת עלות השירותים שקיבלו החברים - על כתפיהם. בין היתר, לקראת סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, החל שינוי באופן תשלומי צריכת החשמל, כך שכל משפחה שילמה רק בעבור כמות החשמל שצרכה; בשנת 1995 החלו חברי הקיבוץ לשלם בעבור הארוחות בחדר האוכל; לאחר מכן החלו לשלם בעבור שירותי הכביסה; ועוד. כפי שעולה מעלון הקיבוץ מיום 8.9.89 (בו תוארה ההחלטה בדבר תשלום החשמל ישירות על-ידי החברים), המטרה היתה "מעבר לחיסכון המקווה. יש בו העברת אחריות על צריכה מסויימת לרשות החבר. אין ספק שזה קצה האחריות האישית לגביי צריכה. היום ברור לרובנו, שאחת מסתירות רמת החיים הפרטית הגבוהה, היא מידת מעורבותו של החבר היחיד בעלויות, שהרי מרבית עלויות הקיום אינן יוצאות מכיסו".
ד. בשנת 1994 הוקמה מועצת מענית, אליה הועברו חלק מסמכויות ניהול הקיבוץ, ובשנת 1997 מינתה המועצה "צוות לעדכון והתאמת תקציבים" לשם העמקת הליכי ההפרטה, וכן לשם בדיקה וניתוח של תקציביהם האישיים של חברי הקיבוץ. בדו"ח מפורט שהגיש בחודש מרץ 1998 (להלן דו"ח הצוות לעדכון תקציבים), המליץ הצוות להפריט שירותים נוספים, ובהם בריאות, מזון, תרבות ועוד (נספח 7 לסיכומי המשיבים, עמ' 13). בתת הפרק "מה אין בפרוייקט", צויין כי "אין בהצעות המעשיות שלנו רעיונות הנוגעים להליכי שינוי בתחומים אחרים (לדוגמא - עבודה ופרנסה, שיוך נכסים וכו')" (שם, עמ' 4; ההדגשה הוספה - א"ר).
ה. בחודש פברואר 1999 שונה תקנון הקיבוץ, ועיקר השינויים הנוגעים לענייננו הם אלה:
(1)
סעיף 44 לתקנון: עובר לשינוי קבע הסעיף, כי "רכוש הקיבוץ אינו ניתן לחלוקה בין החברים בזמן קיומו של הקיבוץ ובין בפירוקו" (הדגשה הוספה - א"ר); לאחר השינוי הורדה הסיפא המודגשת.
(2)
סעיף 125 לתקנון: עובר לשינוי קבע הסעיף כך: "לאחר סילוק כל חובות הקיבוץ... תימסר כל יתרת נכסי הקיבוץ לניר שיתופי (אגודה שיתופית להתיישבות -א"ר) אשר תשתמש בנכסים אלה, תוך תיאום עם התנועה, לשם הקמתם, קיומם או ביסוסם של אגודה או אגודות אחרות החברות בתנועה..." לאחר השינוי, הסעיף קובע כך: "לאחר סילוק כל חובות הקיבוץ... תחולק כל יתרת נכסי הקיבוץ בין כל חברי הקיבוץ במועד הפירוק באופן שייקבע בהחלטה שנתקבלה על-ידי שלושת רבעים מהחברים תוך התחשבות בותק של החברים".
עינינו הרואות, כי השינוי שנעשה בתקנון בשנת 1999 הוא שינוי מהותי - יש בו כדי להעניק בעלות לחברי הקיבוץ בנכסי הקיבוץ, בכל מקרה בו יוחלט על פירוק. אולם, אין בכך להעיד כי השינוי נוגע לענייננו, קרי לזכויות יורשי חברים שלא קיבלו רכוש מחולק בעודם בחיים, ועל כך יורחב בהמשך.
ו. ביום 4.9.02 החליטה אסיפת הקיבוץ, ברוב של 98% מהקולות, על שינויים מבניים בניהולם ובהחזקתם של אמצעי הייצור של הקיבוץ (להלן החלטת השיוך הראשונה). בין היתר, הוחלט לשייך 37% מאמצעי הייצור של הקיבוץ לחברים. משמעות שיוך אמצעי הייצור (והדבר נכון גם לגבי שיוך הדירות בהמשך), היא הקטנת בעלות הקיבוץ על נכסיו והעברת הבעלות בהם לחברי הקיבוץ (להרחבה על הליך השיוך ראו: ג' ויתקון "'שיוך נכסים' בקיבוץ - מקסם שווא או שינויים מבניים בלתי נמנעים" קרקע 53 (2001) 18 (להלן ויתקון); ע"א 5747/08 רתם נ' קיבוץ שדות ים (לא פורסם), פסקאות ט"ז - י"ט). כך הוגדר השינוי בהצעת ההחלטה מיום 31.8.02 אותה אישרו חברי האסיפה הכללית:
"יצירת קשר מוחשי (קנייני) בין החבר לבין הנכסים היצרניים של הקיבוץ, תוך שימור השיתוף בנכסים, יבוצע באמצעות הקצאת מניות לחברים בתאגיד החברים שיחזיק בכדי 37% מהזכויות הרכושיות באגודה הכלכלית. לכל חבר תוקצה כמות מניות בהתאם למפתח הזכאות האישי - המודד את מספר המניות שיוקצו לכל אחד מהחברים..." (סעיף 1(ג) להצעת ההחלטה, נספח 10 לסיכומי המשיבים).
המועד הקובע לכניסתה של ההצעה לתוקף נקבע להיות יום ההצבעה על ההצעה. 'חבר זכאי' הוגדר כחבר הקיבוץ במועד הקובע (שם, סעיף 16). על כן, לפי נוסח ההצעה שהתקבל חבר הזכאי לזכויות בנכסים היצרניים של הקיבוץ הוא מי שהיה חבר הקיבוץ ביום 4.9.02, היום בו עברה ההצעה באסיפה כאמור. כן נקבע, כי חלוקת הזכויות לא תהא בצורה שווה לכל החברים, אלא לפי מפתח חלוקה אשר יורכב משני חלקים שווים - הראשון הוא רכיב קבוע של חברות, דהיינו עצם היותו של החבר חבר קיבוץ במועד השיוך; השני הוא רכיב משתנה של ותק, הנמדד לפי שנות החברות בקיבוץ. רכיב הותק הוגבל ב-35 שנות עבודה או הגעתו של החבר לגיל 65, לפי המועד המוקדם מביניהם.
ז. ביום 5.8.04 החליטה אסיפת הקיבוץ, ברוב של 94% מהקולות לשייך את דירות המגורים בקיבוץ לחברי הקיבוץ (להלן החלטת השיוך השניה). בדומה להחלטת שיוך הנכסים, גם כאן נקבע כי היום בו יחליט הקיבוץ באופן עקרוני על שיוך הדירות- ובפועל, היה זה יום 5.8.04 - יהיה המועד הקובע; כלומר לפי החלטת האסיפה, מי שהיה חבר קיבוץ ביום זה, והוא בלבד, יהיה זכאי לזכויות בדירת מגוריו.
פסק הדין של בית המשפט קמא
ח. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיבים, לפיה בשל ההחלטה להפריט את הקיבוץ על נכסיו וקרקעותיו, זכאים המשיבים ל"דמי עזיבה" אשר לא שולמו להוריהם כיון שנפטרו בקיבוץ בעודם חברים בו. בית המשפט נימק החלטתו בכך, שמהותם של דמי העזיבה מעולם לא הייתה קניינית, אלא ענתה על הצורך המסוים לדאוג לחבר קיבוץ לאחר שהחליט לעזוב, על מנת שיוכל להתחיל בבניית חייו מחוץ לקיבוץ; כך היה נהוג בקיבוצים השונים, וכך גם בקיבוץ מענית. בית המשפט דחה טענה נוספת של המשיבים, לפיה זכאים הם לחלקם של הוריהם בנכסי הקיבוץ כתוצאה מהיוצרותה של זכות מכללא שהתגבשה במועד ההפרטה. דחיית הטענה התבססה על סעיף 125 לתקנון בטרם תוקן בשנת 1999 (על התיקון עמדנו מעלה), לפיו גם בשעת פירוק הקיבוץ יעברו נכסיו לשמש יישובים אחרים, קיימים או חדשים. מכאן קבע בית המשפט, כי הורי המשיבים ויתרו על חלקם ברכוש הקיבוץ אם יפורק, ועל כן לא נתגבשה זכות מכללא. לבסוף נדחתה טענת המשיבים, לפיה המפתח שנקבע לשם חלוקת הנכסים הוא מפלה, וזאת כיון שהטענה לא הוכחה.
ט. טענתם היחידה של המשיבים שהתקבלה במידת מה בבית המשפט קמא, היא הטענה הנוגעת למועד הקובע לשיוך אמצעי הייצור והדירות. בית המשפט המחוזי הצהיר, כי בניגוד להחלטת האסיפה מיום 4.9.02 ומיום 5.8.04, המועד הקובע לשתי החלטות השיוך הוא יום שינוי התקנון בחודש פברואר 1999. זאת, בנימוק ששינוי זה הוא שאיפשר את חלוקת נכסי הקיבוץ בין חבריו אם יפורק הקיבוץ. משמעות קביעה זו היא שכל מי שהיה חבר קיבוץ בעת שינוי התקנון בשנת 1999, בין אם הוא בין החיים בעת מתן פסק הדין ובין אם עזבונו, זכאי לחלקו היחסי בנכסי הקיבוץ כאשר אלה יופרטו וישויכו לחברים השונים.
הערעורים