1. המשיבה 1 (להלן:
התובעת) נפגעה כתוצאה משתי תאונות דרכים, אשר התרחשו ביום 10.7.04.
בתאונה הראשונה, נפגעה התובעת עת רכבה על קטנוע (להלן:
הקטנוע), שבו נהג המשיב 2, וכשהקטנוע מבוטח על ידי המשיבה 3 (להלן:
מבטחת הקטנוע).
לאחר התאונה, המתינו התובעת והמשיב 2 למד"א. בעת שהתובעת ישבה על סלע בשולי הכביש, וכשהקטנוע מצוי אף הוא בשולי הכביש, ובחלוף כעשר דקות, אירעה התאונה השנייה.
המערער 1 (להלן:
הנהג) נהג ברכב (להלן:
הרכב), אשר היה מבוטח על ידי המערערת 2 (להלן:
מבטחת הרכב), וכשהנהג סטה מדרכו, פגע בקטנוע ולאחר מכן המשיך ופגע בתובעת.
2. המחלוקת הנדרשת לענייננו, האם מדובר בתאונה מעורבת בהתאם לסעיף 3(ב) ל
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:
חוק הפיצויים).
3. בית משפט קמא (כב' השופטת וולצקי) דחה את טענת ב"כ המערערים, לפיה התובעת נפגעה מהקטנוע לאחר שזה נפגע מהרכב, וקבעה כי הרכב פגע בקטנוע ורק לאחר מכן המשיך ופגע בתובעת, וכי התובעת לא נפגעה מהקטנוע בתאונה השנייה.
4. בית משפט קמא נדרש לשאלה, האם במקרה דנן חל סעיף 3(א) לחוק, וקבע כי התובעת אינה נכנסת לגדר ההגדרה של "משתמשת" בקטנוע בעת התאונה השנייה.
עם זאת, קבע בית המשפט כי במקרה דנן חלה החזקה המרבה, דהיינו, "
חניה במקום אסור".
אומנם, מדובר בחניה מותרת על פי הדין, אולם חניה זו יצרה סיכון תעבורתי ועל כן, חלה החזקה המרבה.
חרף קביעה זו, קבע בית המשפט כי לא התקיים קשר סיבתי בין החניה האסורה של הקטנוע לבין הפגיעה בתובעת. משכך קבע בית המשפט, כי לא קמה תחולה לסעיף 3(א) לחוק הפיצויים.
5. משכך, נדרש בית משפט קמא לשאלה האם יש מקום לחייב גם את מבטחת הקטנוע מכח סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. בית המשפט ציין את הקביעה העובדתית דלעיל, כי לא היה מגע בין הקטנוע לבין התובעת, וכי לפי פרשנות הסעיף, תוך הסתמכות על אשר נקבע בע"א 1675/06
אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם מיום 31.10.07), לא מדובר בתאונה מעורבת, ועל כן אין לחייב את מבטחת הקטנוע להשתתף בנזקי התובעת בגין התאונה השניה.
6. ב"כ המערערים מיקדה את הטיעון בכל הקשור לנושא האחרון, וכשלטענתה, היה מקום לקבוע כי מדובר בתאונה מעורבת, וזאת במיוחד בהתבסס על אשר נקבע ברע"א 3436/09
ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם מיום 12.6.09).
למעשה, לא הייתה מחלוקת משפטית בין הצדדים.
המערערים טענו, כי מעת שבית משפט קמא קבע כי הגם שמדובר בחניה מותרת, עדיין יצרה החניה סיכון תעבורתי, הרי הסיכון התעבורתי הוא זה שגרם לתאונה.
טיעון זה נסמך על דברי הנהג לפני בית משפט קמא וגרסתו שם, לפיה מדובר היה בכביש דו-צדדי וכששולי הדרך צרים, תוך ששררה חשכה מוחלטת במקום, וכי לאחר עיקול חד שמאלה משהבחין הנהג בקטנוע ורצה להימנע מפגיעה בו, בלם בלימת חירום וכתוצאה מכך אירעה התאונה השניה.
משכך, קיים קשר סיבתי, הואיל ואלמלא הימצאות הקטנוע, לא הייתה נגרמת התאונה. המערערים אינם מתעלמים מקביעות בית משפט קמא, אך לטענת ב"כ המערערים, במקרה דנן, ובמיוחד על רקע
תיק המשטרה, יש מקום להתערבות בית המשפט בקביעות העובדתיות האמורות.
7. ב"כ מבטחת הקטנוע, חוזר ומפנה לממצאי בית משפט קמא. יתר על כן, לטענתו, גם לא היה מקום לאותה קביעה של בית משפט קמא, כאילו חניית הקטנוע, אשר אין מחלוקת כי הייתה במקום מותר, יצרה סיכון תעבורתי, ובמיוחד לאור התרשים מתיק המשטרה, לפיו המרחק בין הקטנוע לבין הכביש היה כ-2.2 מטר.
8. אומנם, הצדדים התייחסו לפסיקה הרבה שדנה בשאלות הקשורות לאירועים דנן, אולם דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים בפרשנות של הפסיקה, ומכל מקום אין אנו נדרשים לבחון את הפסיקה הקשורה לשאלת חלות סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים.