המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:
הרקע העובדתי
1. לפני שני ערעורים וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי). בע"א 7259/10 מערערות מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: חברת הביטוח) ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (שתיהן ביחד להלן: המבטחות) על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.11.2005 לפיה תעודת ביטוח החובה, המכסה את חבותן בגין התאונה בה נפגע המשיב 1 (להלן: המשיב), תקפה. כן מופנה הערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט מיום 11.8.2010, הן ביחס לגובה הנזק ולסכומים שנפסקו למשיב בתביעתו; הן ביחס לניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי - הוא המשיב 2 (להלן גם: המוסד) - ולתביעת השיפוי מטעמו. המשיב מצידו הגיש ערעור שכנגד וכן את ע"א 7456/10, המופנה כנגד קביעות בית המשפט המחוזי בעניין שיעור נכותו ובעניין גובה הנזק.
2. המשיב, יליד 1960, נפגע ביום 16.8.98 בתאונה בנוהגו ברכב. הוא הגיש תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) וכן בעילות חלופיות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בעילה על-פי חוק הפיצויים נתגלעו שתי מחלוקות עיקריות בין הצדדים בשאלת האחריות. המחלוקת הראשונה נסבה אודות השאלה אם היה למשיב רישיון נהיגה תקף. שאלה זו הוכרעה, בסופו של דבר, על-ידי בית המשפט העליון, שקיבל את טענת המשיב לפיה היה ברשותו רישיון נהיגה תקף (דנ"א 10017/02, 6971/03 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 2.6.2004)).
3. המחלוקת השנייה שניטשה בין הצדדים, נסבה אודות השאלה אם שולמו דמי הביטוח עבור ביטוח החובה, שאמור היה לכסות את השימוש ברכב בו נהג המשיב בעת התאונה. לעניין זה, לא היה חולק כי מחד גיסא, חותמת הבנק התנוססה על תעודת ביטוח החובה, שהוצאה למשיב על-ידי סוכן הביטוח (להלן: תעודת הביטוח), אך מאידך גיסא, חברת הביטוח לא קיבלה את הפרמיה בסכום הנקוב על תעודת הביטוח. תנאי לכניסתה לתוקף של תעודת ביטוח זו היה תשלום הפרמיה. טענת המשיב לעניין זה הייתה כי אי-העברת הכספים לחברת הביטוח היא טעות שמקורה בהתנהלות רשלנית של פקיד הבנק, אשר טיפל במשיב במועד שבו שילם, לטענתו, עבור הביטוח. עמדת המשיב הייתה כי די בכך שחותמת הבנק מצויה על תעודת הביטוח, ואין חשיבות לשאלה אם חברת הביטוח קיבלה את התשלום בפועל. גרסת הבנק, שאומצה על-ידי המבטחות, הייתה כי הסכום שמצוין בתעודת הביטוח לא שולם על-ידי המשיב, וכי המשיב ניצל את היעדרותו של פקיד הבנק ממקומו, נטל את החותמת והחתים את תעודת הביטוח ובכך - זייף את החותמת. תימוכין לטענה זו מצאו המבטחות, בין השאר, בעובדה שחותמת הבנק הוטבעה בכיוון הפוך מכיוון ההטבעה הרגיל.
ההחלטה בעניין תוקפה של תעודת הביטוח
4. בית המשפט המחוזי פסק - בהחלטה מפורטת מיום 1.11.2005 - כי המבטחות לא עמדו בנטל השכנוע שהוטל עליהן מכוח הימצאות חותמת הבנק על תעודת הביטוח, וכי לא עלה בידיהן להוכיח כי המשיב הוא שהטביע את החותמת על תעודת הביטוח תוך ניצול היעדרו, לזמן קצר, של פקיד הבנק. בית המשפט דן בפירוט רב בכל טענות המבטחות ודחה אותן. המבטחות טענו, בין השאר, כי המשיב הביא לפקיד הבנק אוכל כדי להסיח את דעתו של הפקיד מעבודתו, וזאת במגמה לאפשר לו את השימוש בחותמת; כי לא נתקבל ביום הרלבנטי תשלום בסכום של 2956 ש"ח במזומן מן המשיב; כי לא נמצא שובר הגביה עבור התשלום הנטען, שאמור היה להישאר בידי פקיד הבנק; כי פער הזמנים הגדול (של כשעה) שבין המועד שבו נכנס המשיב לבנק והפקיד את ההמחאות לבין המועד בו ביצע המשיב את הפעולה הבנקאית האחרונה באותו יום מלמד על כך שהמשיב "משך זמן" כדי למצוא את הרגע המתאים להחתמת תעודת הביטוח; וכי העובדה שהחותמת הוטבעה בכיוון ההפוך מעלה באופן משמעותי את הסבירות לשימוש בה על-ידי אדם שאינו מכיר את החותמת ו/או לכך שפעולת ההחתמה נעשתה בחטף מן העבר השני של שולחן פקיד הבנק, בידי אדם שלא היה מורשה לכך. כן ביקשו המבטחות ללמוד על אי-יושרו של המשיב מכך שלא רשם את הרכב נשוא התאונה על שמו כדי לא לפגוע בקצבת הבטחת ההכנסה שהוא מקבל ממשרד הדתות; לא דיווח לרשויות על הכנסותיו השוטפות מכל מקומות העבודה בהם עבד; ואף לא דיווח על כך שהייתה לו יחידת נופש.
טענות אלה נדחו כולן. בית המשפט קבע כי "בהיעדר ראיה מרכזית שתלמד על זיוף ההחתמה" השלכתן של טענות אלה זניחה, וכי "ניתוח העובדות המרכזיות שהוכחו אינו מוביל למסקנה שהתובע [המשיב] הוא שהשתמש בחותמת". בית המשפט קבע גם כי אין בחוות הדעת הגרפולוגיות השונות שהוגשו לו (ארבע במספר), אשר נועדו לזהות את חתימת היד שנמצאה על גבי חותמת הבנק, כדי לקדם את ההכרעה בשאלה העומדת לדיון, שכן לא ניתן להכריע ביניהן. עוד עמד בית המשפט על כך שהמשיב ביצע באותו יום מספר פעולות בבנק, בהן הפקדת סכום מזומן שיכול היה לשמש לתשלום עבור הביטוח; כי העדרו של מסמך המתעד את העברת הכספים לחברת הביטוח יכול להיות מוסבר על-ידי מחדל של פקיד הבנק; וכי ביום המדובר התרחשה תקלה במחשבי הבנק, וחלק מהפעולות לא בוצעו במועד הבקשה, אלא מספר שעות לאחר מכן. בסיכומו של יום, ומשלא נמצאה כל ראיה ישירה לכך שהמשיב הוא שהחתים את תעודת הביטוח, קבע בית המשפט כי לא ניתן להסיק מן הראיות הנסיבתיות המצויות בפניו כי המשיב זייף את חותמת הבנק. לאור האמור, נקבע כי למשיב עומד כיסוי ביטוחי של המבטחות, מכוח תעודת הביטוח, החתומה בחותמת הבנק.
5. המבטחות הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי (רע"א 11548/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' לוי; להלן: בקשת רשות הערעור), ואולם בקשתן נדחתה. בהחלטה מיום 15.3.2006 קבעתי כי מסקנתה של הערכאה המבררת - לפיה לא עמדו המבטחות בנטל המוטל עליהן לשכנע את בית המשפט בדבר קיומם של זיוף ושל תרמית - נתקבלה תוך בחינה קפדנית של הראיות ולא קמה עילה להתערבות בה.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
6. פסק הדין בתביעת הפיצויים של המשיב ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 11.8.2010. המוסד לביטוח לאומי צורף לתיק כתובע נוסף, ועניינו נתברר אף הוא.
למשיב מונו שורה של מומחים רפואיים בתחומי האורטופדיה, הכירורגיה והרפואה הפנימית, הפסיכיאטריה, אף-אוזן-גרון ושיקום. לא היה חולק כי עוד קודם לתאונה, סבל המשיב ממחלת הסכרת, שהשלכותיה הוחמרו עקב התאונה.
המומחה בתחום האורתופדי קבע למשיב נכות בשיעור של כ-69%; בתחום הכירורגי נקבעה למשיב נכות בשיעור של 19%; בתחום אף-אוזן-גרון לא נקבעה למשיב נכות כתוצאה מן התאונה; בתחום הפסיכיאטריה - קבע המומחה 30% נכות למשיב; בתחום הרפואה הפנימית - עמד המומחה על כך שתאונת הדרכים גרמה להחמרה במחלת הסכרת, להשמנה ולהפרעה מטבולית, וכל אלה - החמירו את הפגיעה באברי המטרה (לב וכליות). המומחה העריך כי התאונה גרמה להאצה של חמש עד שבע שנים בהתפתחות מחלת הסכרת. לאור האמור, המליץ המומחה על הכרה בנכות כוללת בשיעור של 100%, אשר מתוכה יש ליחס 40% לתאונה; בתחום השיקום - ציין המומחה תחילה כי קיים קושי ליישב בין מצבו הרפואי של המשיב לבין העובדה כי הוא נמנע מללכת על רגליו ומתנועע על כסא גלגלים (לאחר התאונה, במשך שנים, הלך המשיב על רגליו). המומחה המליץ על אשפוזו של המשיב לצורך הסתכלות שיקומית נוירולוגית, שבסופה השתכנע כי מצבו של המשיב מצדיק היזקקות לכסא גלגלים. על-סמך כל אלה, קבע בית המשפט כי נכותו הרפואית המשוקללת של המשיב מגיעה לכ-90%.
אשר לקיצור תוחלת חייו של המשיב - קיבל בית המשפט את קביעת המומחה בתחום הרפואה הפנימית, וקבע כי לצורך החישוב יש להעריך כי המשיב יחיה עד גיל 61 שנים. אותו מומחה קבע גם כי המשיב יזקק להשתלת כליה, אשר תאריך את תוחלת חייו, וכי בכוחו יהיה לעמוד בה.
7. בית המשפט הגיע למסקנה כי התאונה לא פגעה כליל בכושר ההשתכרות של המשיב לעתיד. נקבע כי הגם שהמשיב מתנועע על כסא גלגלים, יוכל הוא, ולו באופן חלקי, לעסוק בישיבה במקצועו כסופר סת"ם. לאור האמור, העמיד בית המשפט את הפגיעה התפקודית שנגמרה בעקבות התאונה על 75% - הערכה המפחיתה על דרך האומדן את ההשפעה של הסכרת שאינה קשורה לתאונה, ומתייחסת רק להשלכת התאונה.
בנוגע לגריעה מכושר השתכרותו של המשיב לעבר - קבע בית המשפט כי בהתחשב בנכויותיו ובהיזקקותו הרציפה לטיפולים, ובהתחשב גם בעובדה שסבל מהתדרדרות גופנית קבועה, בעיקר בשל הסכרת, כי יש מקום להכיר בכך שנבצר מהמשיב להשתכר לחלוטין בעבר, עד למועד מתן פסק הדין.
8. בית המשפט הקדיש דיון נרחב לקביעת בסיס השכר הרלבנטי לחישוב הפסדי ההשתכרות של המשיב, שכן התשתית הראייתית שהעמיד המשיב - כך נקבע - עוררה קשיים של ממש. המשיב טען כי ערב התאונה עבד כמוהל, כסופר סת"ם, כשוחט ומנקר, וכי סיפק למשפחתו רמת חיים טובה, כאשר אשתו לא עבדה כלל. ואולם, המשיב לא צרף מסמך כלשהו המלמד על ההכנסה, ואף לא על הוצאות לייצור ההכנסה (כגון רכישות קלף לצורך הכתיבה). המשיב טען, בין השאר, כי עסק בעבודות כתיבת סת"ם והשגחת כשרות בחו"ל, והביא כתימוכין בתצהירים של רבנים שונים, שהעידו על העסקתו. עוד טען הוא כי כשנתיים לפני התאונה עבד כמוכר וכמסייע בהכנת המזון במסעדה, ואולם המשיב לא הציג בעניין זה תלושי שכר מהמסעדה. לאור האמור, טען המשיב כי השתכר באופן קבוע 8,000 ש"ח נטו. המבטחות מצידן טענו כי בהתאם לראיות שהובאו בפני בית המשפט, ניתן קבוע כי המשיב השתכר, לכל היותר, 2,000 ש"ח לחודש, וכי את עיקר הזמנו הקדיש המשיב ללימוד בישיבה ובכולל. לעניין זה קבע בית המשפט - חרף העדר המסמכים - כי יש להעמיד את בסיס השכר של המשיב, על דרך האומדנה ועל יסוד כלל הראיות, על 6,000 ש"ח לחודש.
9. בית המשפט פסק למשיב גם פיצוי בגין כאב וסבל; הוצאות רפואיות לעבר - על-פי סכומי הקבלות שהמציא; עזרת הזולת לעבר בסכום גלובלי של 900,000 ש"ח; עזרת הזולת וסיעוד לעתיד - בסך 9,000 ש"ח לחודש לתוחלת חייו (75% - כשיעור הפגיעה התפקודית - מסכום של 12,000 ש"ח לחודש); אביזרים, ציוד והוצאות רפואיות לעתיד - בסך של כ-687,000 ש"ח ובנוסף 50,000 ש"ח עבור השתלת כליה; 1,000,000 ש"ח עבור התאמת דיור; הוצאות נסיעה וניידות בעבר ובעתיד בסך של כ-520,000 ש"ח; וכן הוצאות כביסה ויבוש ומיזוג אוויר. בית המשפט הורה כי מסכומים אלה ינוכו התשלומים התכופים ששולמו למשיב וכן הסכומים ששולמו על-ידי המוסד לביטוח לאומי.
10. תביעת המוסד לביטוח לאומי נתבררה, כאמור, יחד עם תביעת הפיצויים של המשיב. המוסד סמך את תביעתו על ההסכם עם המבטחות, ותבע 55% מסכום הגמלאות ששולמו וישולמו למשיב, בהיותו הנהג בעת התאונה. הסכום שנתבע הורכב מקצבת נכות כללית, קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות. המבטחות טענו בהקשר זה כי הוכח שמצבו של המשיב נובע כולו ממחלת הסכרת, ממנה סבל המשיב גם לפני התאונה, וכי המשיב היה מגיע למצבו בגין הסכרת גם בלי קשר לתאונה.