השופטת א' חיות:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) מיום 4.8.2010 בו נדחתה תביעת המערער, שמעון ברנס, אחיו של המנוח עמוס ברנס שהלך לעולמו ביום 3.9.2011 (להלן: המנוח ברנס), למתן פיצוי בגין נזקים ממוניים ונפשיים שנגרמו לו לטענתו.
העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא
1. פרשת רציחתה של החיילת רחל הלר ז"ל, שגופתה נמצאה ביום 24.10.1974 לצד הכביש סמוך לקיסריה, היא מן הפרשות הפליליות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל. שני צוותי חקירה משטרתיים אשר הוקמו לחקירת הרצח לא הצליחו לפענח את הפרשה. צוות חקירה שלישי הוביל להגשת כתב אישום נגד ברנס המנוח לאחר שזה מסר ביום 17.4.1975 הודאה ברצח בכתב ידו ולמחרת שיחזר את הרצח בפני חוקריו. טענות שהעלה ברנס המנוח במסגרת משפט זוטא ביחס לקבילות ההודאה והשחזור שמסר נדחו והוא הורשע בביצוע הרצח. בעקבות כך גזר עליו בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 14.1.1976 עונש של מאסר עולם. ערעור שהגיש ברנס המנוח על פסק הדין נדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 127/76), וכן נדחתה בקשה לדיון נוסף שהגיש (ד"נ 25/76). אך בכך לא באה הפרשה לסיומה. במהלך השנים נחשפו פעולות בלתי כשרות שבוצעו במהלך חקירתו של ברנס המנוח. דו"ח שהוכן בפרשה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת בהוראת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודית קרפ, הצביע על עדויות שקר שמסרו שוטרים בפרשה ועל כך שחלק מן הממצאים והראיות שהיו בנמצא לא הוצגו בפני בית המשפט המחוזי שהרשיע את ברנס המנוח בדין. לאחר הדברים הללו קצב נשיא המדינה את עונשו של ברנס המנוח לשתיים עשרה שנות מאסר והוא שוחרר ממאסרו ביוני 1983, לאחר שנוכו מתקופה זו ארבע שנים (שליש) בשל התנהגות טובה.
2. במהלך מאסרו וגם לאחר שחרורו הגיש ברנס המנוח בקשות לדיון חוזר בעניינו. הבקשה הראשונה שהוגשה במהלך תקופת מאסרו נדחתה על ידי בית משפט זה, וכך נדחו גם שתי בקשות נוספות שהגיש לאחר שחרורו מן המאסר. לעומת זאת התקבלה ביום 14.3.2002 בקשתו הרביעית של ברנס המנוח למשפט חוזר (מ"ח 3032/99) ובית משפט זה מפי השופטת ד' דורנר קבע בה כי:
"איני בטוחה עוד כלל ועיקר באשמתו או בחפותו של ברנס. אפשר שהמית את רחל הלר, אפשר שלא. בסופה של פרשה זו רק דבר אחד ברור לי - בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. שוכנעתי, כי בפגמים אלו, הרובצים לפתחה של המדינה, בצירוף האפשרות כי מודעות להם הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, די כדי להורות על קיום משפט חוזר".
בפתח משפטו החוזר של ברנס המנוח בבית המשפט המחוזי בנצרת ביקשה התביעה לחזור בה מכתב האישום על פי סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשנ"ב-1982, ובית המשפט המחוזי זיכה את ברנס זיכוי פורמאלי - "אילם" (ראו ת.פ 1212/02 מדינת ישראל נ' ברנס, החלטה מיום 11.12.2002). כמו כן חייב בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 16.6.2003 את המשיבה לפצות את עמוס ברנס בסך של 1,200,000 ש"ח ולשלם לו 200,000 ש"ח בגין הוצאות ההגנה בהן נשא, מכוח סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
3. לאחר זיכויו הגיש ברנס המנוח ביום 15.7.2004 תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד מדינת ישראל, נגד שלושה חוקרים משטרתיים שהיו מעורבים בחקירתו ונגד הפרקליט מטעם המדינה אשר טיפל בהליכים הפליליים בעניינו. בתביעה טען ברנס המנוח כי המדינה התרשלה בחקירתו ובהעמדתו לדין וכלאה אותו כליאת שווא. הוא עתר לפיצוי בגין הנזקים הנפשיים והממוניים שנגרמו לו עקב כך וכמו כן עתר לפיצויים עונשיים נוכח התנהלות גורמי אכיפת החוק, אשר לטענתו רמסו את זכויותיו, עצרו אותו באופן בלתי חוקי והובילו להרשעתו בהרשעת שווא.
לתביעה זו הצטרף המערער, אחיו של ברנס המנוח, אשר טען אף הוא לנזקים שנגרמו לו בפרשה. תביעתו של המערער התבססה על שלושה אדנים מרכזיים ואלו הם:
(א)
מעצר וחקירה שלא כדין ונקיטת אלימות במהלך המעצר
ביום 18.4.1975, המועד בו נערך שחזור הרצח על-ידי ברנס המנוח, נעצר המערער לצורך חקירה בעילה של סיוע לרצח ונתן הודעה מטעמו. ארבעים ושמונה שעות לאחר מכן (ביום 20.4.1975) הגישה משטרת ישראל בקשה לבית משפט השלום בעפולה להארכת מעצרו של המערער ובית המשפט נעתר לבקשה והורה על מעצרו לחמישה-עשר ימים, אך לבסוף הוא שוחרר בתנאים כבר ביום 22.4.1975. בתביעתו העלה המערער שורה של טענות באשר להתנהלות גורמי החקירה כלפיו. המערער טען כי מעצרו וחקירתו היו שלא כדין, ועוד טען כי הוא נכבל ובמהלך עימות מבוקר שנעשה לו עם אחיו סטר לו החוקר המשטרתי יהודה אלבז (להלן: אלבז).
(ב)
החרמת המשאית שלא כדין ואי השבתה
ברנס המנוח מסר בהודאתו מיום 17.4.1975 כי הגיע לחיפה במשאית של אחיו, המערער, לאחר שקיבל את המפתחות מאשתו. בהודעה שמסר ביום 18.4.1975, לאחר שנעצר, ציין המערער כי אכן קיימת אפשרות שביום הרצח לקח ברנס המנוח מאשתו את המפתחות של משאית מסוג דודג' שמספרה 11-132 אשר היתה ברשותו (להלן: המשאית), וכי בכל מקרה זכור לו שלמחרת יום הרצח היתה המשאית ברשות ברנס המנוח משעות הבוקר עד שעות הצהריים "לצרכי סידור חשבונות". בעקבות הודעה זו נתפסה המשאית באותו היום (18.4.1975), על ידי משטרת ישראל. גרסת התביעה במשפטו של ברנס המנוח היתה כי הוא הסיע את רחל הלר ז"ל מחיפה לזירת הרצח במשאית ובה גם העביר את גופתה למקום בו נמצאה, ואילו ברנס המנוח טען כי כלל לא נסע במשאית באותו היום. מכל מקום בתביעה שהגיש טען המערער כי המשאית שימשה אותו בעבודתו כקבלן עצמאי לעבודות הובלה שביצע. על כן החרמתה פגעה בפרנסתו. עוד טען המערער כי החרמת המשאית היתה שלא כדין וכי אף שהמשאית לא הוצגה כראיה במשפטו של ברנס המנוח, ואף שלא הוצגה כל חוות דעת לגבי מצבה המכני, סירבה משטרת ישראל להשיבה לידיו.
(ג)
ליווי המאבק של ברנס המנוח וסיוע בידו
המערער טען כי במשך כל השנים הארוכות שבהן נלחם אחיו על חפותו הוא נלחם עימו וסייע בידו וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים נפשיים וממוניים. כמו כן טען המערער כי נוכח הרשעת השווא של אחיו נפגע המוניטין שלו ומקומות עבודה נחסמו בפניו.
בגין מכלול הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב מעצרו שלא כדין, תפיסת המשאית ובשל הסיוע לאחיו במלחמה על חפותו, תבע המערער פיצוי בסך כולל של 6,942,193 ש"ח.
4. בפסק דין שניתן בתביעה האזרחית דנן קבע בית המשפט המחוזי כי נפלו כשלים בהליך הפלילי שהתקיים בעניינו של ברנס המנוח וכי התנהלות גורמי אכיפת החוק מנעה ממנו את היכולת לעורר ספק סביר. משכך קיבל בית המשפט את תביעתו של ברנס המנוח נגד מדינת ישראל ונגד שלושת החוקרים המשטרתיים וחייב אותם בתשלום פיצוי בסך כולל של 5,029,000 ש"ח, בגין שלילת חירות, אובדן כושר השתכרות, עזרת הזולת, כאב וסבל והוצאות משפטיות. לעומת זאת דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של ברנס המנוח לפיצויים עונשיים וכן דחה את תביעתו ככל שהופנתה אישית נגד הפרקליט מטעם המדינה.
אשר לתביעתו של המערער התייחס בית המשפט בפסק דינו בקיצור לטענה בדבר הסטירה שקיבל מהחוקר המשטרתי אלבז וקבע כי מקובלת עליו בעניין זה עמדת המשיבה לפיה "על עילת תביעה זו חלה התיישנות ודינה להידחות".
מכאן הערעור שבפנינו בו שב המערער ועותר לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו.