המשנה לנשיא מ' נאור:
1. ביום שמיעת הערעורים שבכותרת קיבלו רוב בעלי הדין שהיו מעורבים בערעורים שבכותרת את הצעתנו וחזרו בהם מערעוריהם ההדדיים. ניתן פסק דין חלקי בהתאם. נותרה להכרעה שאלת מערכת היחסים בין מי שהיו התובעים בערכאה הראשונה - יצחק זקשבסקי וחברת טרי-פיל בע"מ - לבין מי שהיה הנתבע מס' 2 בערכאה הראשונה - ליאור מוצ'ניק (להלן: מוצ'ניק). מוצ'ניק הוא המערער לפנינו ב-ע"א 678/11. התובעים בערכאה הראשונה (שיכונו להלן יחד: התובעים) הם המערערים ב-ע"א 915/11. הערעור ב-ע"א 915/11 נגע מלכתחילה לבעלי דין נוספים, שמוצ'ניק הוא רק אחד מהם. נוכח פסק הדין החלקי, במסגרת ערעור זה יידון רק עניינו של מוצ'ניק.
לאחר בחינת טענות הצדדים, ועיון בראיות הרלבנטיות הגעתי לכלל מסקנה כי דין שני הערעורים שנותרו על הפרק להידחות, ואעמוד בקצרה על עיקרי ההנמקה לכך.
2. הרקע לפרשה הובא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל). בקצרה ייאמר כי מדובר בפרויקט של כפר נופש בחוף הכנרת בו היו מעורבים, בדרכים שונות, כל בעלי הדין המקוריים. הפרויקט פעל זמן קצר, כשל ונסגר באוגוסט 1999. בית המשפט לא קיבל את הטענות לפיהן הכישלון נבע מרשלנות או מאי-מילוי חובה של מי מהמעורבים, וראה את הכישלון ככישלון עסקי. מעורבותו של מוצ'ניק על פי מערכת ההסכמים בין הצדדים החלה ביום 6.4.1998. הוא אמור היה לנהל, והחל לנהל בפועל את המלון בכפר הנופש. זאת, במסגרת עסקית עליה נעמוד מיד. למוצ'ניק היה ניסיון קודם במלונאות, לרבות ניהול אותו מלון עצמו שבכפר הנופש במסגרת עסקית קודמת.
3. נעמוד בקצרה על המבנה העסקי של ניהול האתר, ככל שיש לדברים רלבנטיות למחלוקת בין הצדדים שנותרו בתמונה. יוזכרו בקצרה גם מי שהיו בעלי דין עד פסק הדין החלקי, אך הדבר ייעשה באופן חלקי ורק עד כמה שהוא רלבנטי למחלוקות שנותרו. ביום 15.1.1998 נחתם חוזה בין טרי-פיל בע"מ, היא התובעת 2 הנמצאת בבעלות יצחק זקשבסקי (להלן: התובע), לבין מר יואל שגב (להלן: שגב) וחברה שבשליטתו - סדן סוכנות לביטוח (1986). הצדדים לחוזה זה קיבלו על עצמם לנהל את כפר הנופש באמצעות חברה. אין צורך להתעכב על מערכת היחסים שבין בעלי המניות בחברה שהוקמה - חברת טרי-פיל 2000 בע"מ. טרי-פיל 2000 ביקשה לשכור רק את מתחם החוף הרלבנטי ולנהלו, אך הדבר לא היה אפשרי. בעלת הזכויות במתחם - החברה לפיתוח - סירבה להשכיר רק את החוף, ועמדה על כך שיושכר המתחם כולו, כולל מלון הסמוך לחוף. המלון נוהל באותו זמן על ידי מיכאל שוגול, באמצעות חברה בשם דורטל מלונאות ותיירות בע"מ, ועל ידי מוצ'ניק. בקיץ 1997 הופסקה פעילות כפר הנופש כולל המלון במתכונת הקודמת. התובע הביע התעניינות בניהול כפר הנופש. על פי הסכם שאין צורך להתעכב על פרטיו מיום 16.3.1998 נמסר ניהול כפר הנופש לטרי-פיל 2000. הסכם נוסף מיום 6.4.1998, שהוא החשוב לענייננו, נחתם בין טרי-פיל 2000 לבין דוריאן תיירות בע"מ שבשליטת מוצ'ניק. בהסכם זה נקבע כי הצדדים יפעילו וינהלו יחד את המלון באמצעות חברה בשם א.י.ל קיט ונופש (להלן: א.י.ל). כל אחד מהצדדים, כך נקבע, יהיה הבעלים של מחצית הזכויות בחברה. לחברה תהיה מועצת מנהלים ובה מוצ'ניק, התובע ושגב. מוצ'ניק אמור היה לנהל את המלון ואילו התובע את האתר. עוד הוסכם כי הצדדים להסכם (טרי-פיל 2000 ודוריאן תיירות) יכניסו לבנק באופן שווה כספים שיידרשו לחברה ולפעילותה. דוריאן נטלה עליה אחריות לשלם בגין כל חבות של החברה המוקמת, ועוד הוסכם כי כל ההתחייבויות של מי מהצדדים תחול ותחייב גם את כל אחד מבעלי המניות שלהן או כל אחד ממנהליהן. בשולי ההסכם חתמו מוצ'ניק, שגב והתובע כי קראו את החוזה והוא מובן להם וכי הם "מסכימים ומתחייבים בזה לכל התחייבויות הצדדים בגין חוזה זה ובגין כל חלק הימנו".
4. מוצ'ניק החל בניהול המלון אולם זמן קצר אחר כך חדל מכך, מסיבות אישיות. למרבה הצער חלתה אשתו של מוצ'ניק במחלה קשה, ומוצ'ניק, שמשפחתו מתגוררת באילת, ביקש לעזוב. בפועל הוא עזב ב-31.10.1998, אף שכנראה הופיע במקום לעיתים עד מרץ 1999. אולם, מערכת היחסים העסקית לא "נסגרה" מעולם, אף שכפי שתיאר בית המשפט המחוזי, וכפי שעולה גם ממסמכים שהוצגו, היו מגעים בין הצדדים בדבר אופן יציאתו של מוצ'ניק מן המיזם. מוצ'ניק נדרש לשלם סכום של 736,668 ש"ח, שהיוו לטענת אורן, רואה החשבון של החברות המעורבות, מחצית מחובות חברת א.י.ל נכון ליום 31.10.98, וזאת על בסיס אחזקותיו של מוצ'ניק בחברה. התובעים טענו כי בעת שמוצ'ניק עזב נערכה התחשבנות לגבי חלקו בחובות החברה, אך כיוון שלא הושגה הסכמה - מוצ'ניק לא עזב באופן רשמי, לא נערך עמו הסכם פרישה ולא נשלחה הודעה לרשם החברות. לטענתם יש לראות את מוצ'ניק כאילו לא עזב. מוצ'ניק מצדו הסכים כי לא הושגה הסכמה על תנאי עזיבתו משום שלדבריו הוא נדרש לשלם סכומים שלא היה להם בסיס. בית המשפט קיבל את הטענה לפיה העובדה שמוצ'ניק עזב, פיזית, את המלון אין משמעותה שהוא יצא מן המיזם. במהלך השנים ועד להגשת התביעה הנוכחית כלפיו ב-29.8.2006 שילם מוצ'ניק על פי דרישת גורמים שונים בקשר לחובות החברה סכום כולל של 374,000 ש"ח (סעיף 8 סיפא לפסק הדין). פרט לאותה דרישה לתשלום בסמוך לעזיבת המלון (לגביה לא הגיעו הצדדים לעמק השווה), אין טענה כי הייתה פניה נוספת של התובעים או מי מטעמם אל מוצ'ניק לאורך השנים להשתתף בתשלום החובות שנותרו. אף מוצ'ניק לא טען, כפי שמציין בית המשפט, כי בתקופת הפעילות של החברה הוא נשא בתשלומים שוטפים כלשהם.
5. ומכאן - להליך המשפטי. נציין תחילה, ועל משמעות הליך זה נרחיב בהמשך, כי התובעים הגישו תחילה ביום 8.5.2005 תביעה לפסק דין הצהרתי נגד שגב בלבד. תביעה זו נדחתה ביום 7.11.2005. כאמור, ב-29.8.2006 הוגשה התביעה הנוכחית, הפעם נגד שגב ונגד מוצ'ניק. סכום התביעה היה מעל 7 מיליון ש"ח. אין צורך לעסוק כאן בתביעה נגד שגב. אשר למוצ'ניק - נטען בכתב התביעה המקורי כי הוא חייב סכום של 655,000 ש"ח בגין חובות עבר (תביעה זו נזנחה ולא נרחיב עליה עוד). כן נתבע מוצ'ניק לשלם את מחצית הגרעון של חברת א.י.ל נכון ליום 31.10.1998, בסך 736,668 ש"ח. התובעים הגישו בקשה לפטור מאגרה אך זו נדחתה, ועל כן ביקשו התובעים להקטין את סכום התביעה כך שמשגב תבעו 2.5 מיליון ש"ח ואילו ממוצ'ניק תבעו 1.5 מיליון ש"ח. התובעים קיבלו רשות לכך, אך במסגרת תיקון כתב התביעה הם הגישו כתב תביעה מתוקן שחרג מסוגיית הסכומים הנתבעים. בהחלטה מיום 15.6.2008 קבע בית המשפט כי כתב התביעה המקורי הוא שיעמוד לדיון, פרט לעניין הסכומים. אשר לטענת שיהוי שהועלתה, נקבע באותה החלטה כי אין מקומה בשלב המקדמי. לגבי טענת התיישנות שהעלה מוצ'ניק, נקבע כי דינה להידחות בשלב זה "שכן לפי האמור בסעיף 35 לכתב התביעה עילת התביעה היא התנערותו של הנתבע 2 מאחריותו בשלב שלאחר אוגוסט 99, על כן כאשר הוגשה התביעה בסוף אוגוסט 2006 היה זה לפני תום ההתיישנות, מה עוד שהיה זה בתקופת הפגרה". בית המשפט קיבל תצהירים ושמע ראיות. לפי קביעת בית המשפט חל עירוב בין הפעילות בחוף ובמלון, והדבר היה בידיעת התובע ובידיעתו של מוצ'ניק. בסופו של דבר פסק בית המשפט כי בגין המלון הוכח חוב של 2,086,493 ש"ח, מתוכו אמור מוצ'ניק לשאת במחצית שהיא 1,043,247 ש"ח. מוצ'ניק שילם לנושים שונים כאמור סכום של 374,000 ש"ח אותו יש לנכות מהחוב, ולכן זכאים התובעים לכאורה ממוצ'ניק לסכום של 669,247 ש"ח. עם זאת, ההתחשבנות מראה כי מעורב אחר, אורן, שילם את מחצית חובו של מוצ'ניק. אורן לא תבע את מוצ'ניק ולכן, כך קבע בית המשפט, יתרת החוב של מוצ'ניק כלפי התובעים תעמוד על 187,381 ש"ח. מוצ'ניק חויב לשלם סכום זה לתובעים עם הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן חויב מוצ'ניק בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ש"ח.
6. כאמור לעיל, על פסק הדין הוגשו ערעורים הן על ידי מוצ'ניק והן על ידי התובעים. הדברים, כפי שנראה, כרוכים ושלובים זה בזה ונדון יחד בשני הערעורים.
7. מוצ'ניק טוען בערעורו כי פסק הדין ניתן בהתעלם מטענות התיישנות שהעלה. הוא מזכיר כי בעניין שגב הפחית בית המשפט מתקופת ההתיישנות תקופה שהתביעה שהוגשה נגד שגב בלבד הייתה תלויה ועומדת. אלא שהוא, מוצ'ניק, לא נתבע לפני התביעה הנוכחית. לדבריו התביעה בגין גירעונות א.י.ל התיישנה בשנת 2005, 7 שנים לאחר שעזב את המלון. לדעתי, בדין נדחתה טענת ההתיישנות. אילו עמדו התובעים על התביעה בגין חובות עבר, לפני יצירת א.י.ל, היה פריט זה נתקל לכאורה במחסום של התיישנות. אולם, מוצ'ניק נתלה לאורך כל הדרך בתאריך בו עזב בפועל את המלון בטבריה כתאריך מכריע לעניין היקף חיוביו. בית המשפט התייחס לעניין ההתיישנות, כפי שנזכר הן בהחלטת הביניים, והן, אף שהדברים הובאו בקצרה, בגוף פסק הדין. בפסקה 9 לפסק הדין מוזכר בקצרה כי לטענת התובעים מועד הפסקת העבודה במלון אינו רלבנטי להתיישנות, אלא רק מועד הפסקת המיזם, בסוף אוגוסט 1999. בית המשפט קיבל טענה זו וקבע לגבי הנתבעים (כלומר הן לעניין שגב והן לעניין מוצ'ניק), כי גם לאחר שהחברה נקלעה למצב חדלות פירעון לא מילאו הנתבעים את חובותיהם. הדברים עולים בקנה אחד עם דברי בית המשפט בהחלטת הביניים. בלשון אחרת - המועד בו עזב מוצ'ניק בפועל את השטח, בסוף אוקטובר 1998, אינו מועד רלבנטי לגבי חישוב תקופת ההתיישנות, כיוון שבהעדר הסכמה על יציאתו של מוצ'ניק מהמיזם, הוא נותר שותף עד קריסתו של המיזם שנה אחר כך. את תקופת ההתיישנות יש למנות אפוא מסגירת שערי החוף, בסוף אוגוסט 1999. על כן - התביעה לא התיישנה. לגבי שגב, הייתה דרישה גם לחובות קודמים, ולכן ראה בית המשפט לנכות את התקופה בה הייתה התביעה נגדו תלויה ועומדת. בעניינו מקריסת המיזם ועד הגשת התביעה חלפו מעט פחות מ-7 שנים.
8. טענה אחרת שהועלתה על ידי מוצ'ניק היא טענת שינוי חזית בין כתב התביעה המקורי לניתוח שבפסק הדין. אף אם יש לכאורה ממש בטענה, מדובר, כפי שציין בית המשפט, בהרחבת חזית מוסכמת נוכח תצהירו של התובע שהוגש כעדות ראשית. על תצהיר זה ענה מוצ'ניק לגוף העניין. גם בעניין זה של טענת שינוי חזית אין להתערב בפסק הדין.
9. מוצ'ניק מוסיף וטוען, וטענה זו כרוכה גם בערעורם של התובעים, כי הסכום של 2.1 מליון בו נקב בית המשפט בתיאור החובות בגין המלון הוא סכום קלוט מהאוויר, שהועלה בדרך של אומדנא ללא תשתית מספקת, ולכן צריך היה בית המשפט לדחות את התביעה נגדו. התובעים טוענים לעומת זאת בערעורם שלהם כי בית המשפט הכיר רק בחלק מן החובות והותיר אותם עם חובות ניכרים בגינם הם משלמים בהוצאה לפועל עד עצם היום הזה, בעוד שותפיהם שגב ומוצ'ניק לא נשאו בנטל במידה ראויה לחלקם. הטענות בשני הערעורים הן טענות הופכיות. לדעתי אין מקום להתערב באומדן, לא לכיוון זה ולא לכיוון אחר. מדובר בממצא שבעובדה המבוסס בעיקרו על המסמכים שהצדדים כולם - ואני מדגישה, כולם - הניחו על שולחנו של בית המשפט במצורף לתצהירים, בצורה בלתי מסודרת ובלתי ראויה. כך עשה גם מוצ'ניק בטענתו כי שילם סכומים מסוימים לנושים, וכך עשו התובעים ובעלי הדין האחרים. בית המשפט לא הסתיר את הקושי שהועמד בפניו בדרך הצגת הנתונים, וכך אמר:
"התובעים לא הוכיחו במידה הראויה את הסכומים שיש לזקוף, כך שיענו על אמות המידה של 'הון חוזר הדרוש לפעילות החברה' ו'כספים הדרושים בחשבון הבנק לצורך פעילות החברה'. הם אפילו לא הוכיחו מה היתה מצבת החובות הכוללת ביום סגירת המיזם, שהרי לאחר מכן אין חיוב לשותפים לשאת החובות נוספים. כך, התובע לא התגונן מפני תביעות ולא טען שאינו חייב אישית אלא החברה המתמוטטת חייבת, ובכך גרם לערבות אישית כלפי הנושים שלא היתה קיימת (וראה עמ' 13 לפרוטוקול). כך, התובעים לא הוכיחו ששילמו בפועל את כל הסכומים שבהם היתה החברה טרי-פיל 2000 בע"מ חייבת, והוצאת חשבונית לחברה אין די בה להוכחת תשלום על ידי התובעים. כך, במקביל לפעילות החברה המשותפת, פעלה גם החברה התובעת, מנכסי החברה המשותפת ותוך שימוש במשאביה, ואין שום חיוב של השותפים לשאת בחובות התובעת והתובע אישית. חלק נכבד מהחשבוניות הוצאו לחברה התובעת ולא לחברה המשותפת, כגון עבור כלי רכב. כך, הודה התובע בעדותו שחלק מהתשלומים בוצעו עבור חברת דוריאן, ואינם חלק מהמיזם המשותף, וצירף תשלומים ששילם עבור המשרד בקרית טבעון שאינם שייכים למיזם המשותף (עמ' 30 לפרוטוקול). כך, התובעים קיזזו את סכומי המע"מ אך תובעים אותם מהנתבעים. על פי ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה (2) 800, יש לדחות תביעה שהנזק שבה לא הוכח, אף אם הוכחה הזכות לפיצוי, אלא אם ניתן להעריך את הסכומים על דרך האומדנא. אודה ולא אבוש, שעל אף הדרך המקילה שבה אני מתכוון להתייחס לתשלומים שבוצעו על ידי הנתבעים, תוך שימוש בהגיון ובשכל הישר, אני מתקשה לעשות זאת בקשר לחובות של המיזם, כפי שנטענו על ידי התובעים. למרות זאת, אני קובע על דרך האומדנא, על פי הראיות שבפני וטענות הצדדים, גם בהתחשב בהבחנה בין ההון החוזר שעליו התחייבו בחוזה אחד, לבין הכספים הדרושים לפעילות בחוזה אחר והחובות שנותרו, כולל השכר החודשי שהיה על החברה המשותפת לשלם לתובעים בזמן פעילותה, שסכומי ההון החוזר והכספים הדרושים כאמור, לשתי החברות, ששולמו על ידי התובעים, עומדים על סך 2,100,000 ש"ח".
10. איני סבורה שלמוצ'ניק יש על מה להלין, משום שגם אם נפלה שגגה באומדן לחובתו, הוא ניצל מתשלום מחצית החיוב בשל תשלום יתר של אורן, והעדר תביעה בין אורן לבינו. אשר לתובעים וערעורם, אומר בפשטות כי מי שמציג ראיותיו באופן אותו הציגו התובעים, ועוד מנסה לזקוף לחובת המיזם תשלומים שאינם שייכים אליו - אין לו אלא על עצמו להלין אם תחושתו היא כי ידו על התחתונה, והחיוב לא היה בסכומים גבוהים די הצורך. אעיר עם זאת כי ניתן וצריך לדרוש מבעלי הדין עצמם "לעשות סדר" בקבלות ובמסמכים המוגשים לבית המשפט, תוך היעזרות במקרה מתאים ברואי חשבון, ותוך חידוד המחלוקות בין הצדדים. זוהי עבודה שראוי להטיל אותה על הצדדים ומומחיהם, כך שהמחלוקות מובאות לבית המשפט בצורה חדה וברורה. כפי שנזדמן לי לומר לא אחת - הזמן השיפוטי הוא יקר, והוא שייך למתדיינים כולם. על הצדדים לעבד מסמכים המוגשים לבית המשפט ולא להטיל עליו מלאכה זו. כך בתביעות נזיקין בהן מוגשות לעתים מזומנות קבלות רבות על הוצאות שבעבר, כך בפירוק שותפויות למיניהן, וכך בהקשרים רבים אחרים. בענייננו - לא ראיתי כאמור הצדקה להתערב בסכום שקבע בית המשפט.
11. עמדתי על הטענות שמצאתי אותן טענות עיקריות. נתתי דעתי לכל שאר הטענות ולא מצאתי לפרט מעבר למה שפירט בית המשפט המחוזי. בסופו של יום - פרט לטענת ההתיישנות, הקשורה אף היא בטבורה לעובדות שנקבעו - מדובר בערעורים שבעובדה. הצדדים כולם הניחו בפני בית המשפט בליל ראיות ואיש מהם, והדברים אמורים גם במוצ'ניק, לא שם את האמת נר לרגליו. בנסיבות אלה לא ראיתי הצדקה להתערב בממצאים שנקבעו, ואציע לחבריי לדחות את הערעורים שנותרו, בלא צו להוצאות.
המשנה לנשיא
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
המשנה נ' סולברג: