השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט יפרח) בת' 1554/09 מיום 19.6.11, שבגדרו נדחתה על הסף תובענת המערערים לסעדים כספיים והצהרתיים בגין הפרת חוזה, מחמת התיישנות.
רקע
ב. ענייננו בחוזה מכר שנכרת ביום 13.5.74, שבגדריו מכרה המנוחה (שהמערערים הם יורשיה) למשיבה 1 את זכויותיה במקרקעין המצויים בהרצליה. בתמורה היתה אמורה המנוחה לקבל 80,000 ל"י וזכויות במבנה שיבנה על החלקה (שתי דירות ושתי חנויות). החלקה הועברה על שם המשיבה 1 ביום 30.12.74, ובאותו מעמד נרשמה על החלקה משכנתא בסכום 300,000 ל"י לטובת המנוחה להבטחת חלק התמורה הנוגע לזכויות במבנה. בשנת 1978 נרשמה אף הערת אזהרה לטובת המנוחה, נוכח אי הקמת המבנה. החוזה בוטל על ידי המנוחה במכתב מיום 4.9.80 (לאחר מספר מכתבי התראה, ראו מוצגי המערערים- מע/4, מע/6, מע/7, מע/9). בראשית חודש ינואר 1981 הגישה המנוחה תובענה לסעד הצהרתי שבו היא מבקשת, כי יוצהר שהחוזה בוטל כדין, וכי על המשיבים להשיב לה את חלקה במקרקעין ולרשמם על שמה וכן לתשלום פיצויים מוסכמים (להלן התובענה הראשונה). התובענה נדחתה (הנשיאה אבנור בה"פ 26/81 מיום 9.12.81), כמו גם ערעור שהוגש על ידי המנוחה (המשנה לנשיא בן פורת, השופט - כתארו אז - אלון והשופטת נתניהו בע"א 156/82 מיום 21.7.85).
ג. השנים חלפו, אך המשיבה 1 לא הקימה את המבנה, ובשנת 2010 ביקשה להעביר את זכויותיה בחלקה אל המשיבה 3. המערערים עתרו ביום 18.5.09 בתובענה בגין הפרת חוזה המכר. בין היתר תבעו את שוויה הכספי של החלקה, ולחילופין שווי הדירות והחנויות, וכן פיצויים מוסכמים.
ד. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה מחמת התיישנות. נקבע, כי מרוץ ההתיישנות החל עם משלוח הודעת ביטול ביום 4.9.80, נעצר ביום 1.1.81 במועד המשוער של הגשת התובענה הראשונה, המשיך ביום 9.12.81 עם מתן פסק דין ותם ביום 13.8.06. משהוגשה התובענה ביום 18.5.09, היה זה כשלוש שנים לאחר התיישנותה. טענת המערערים לתחולת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובע כי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, נדחתה, ונקבע שלשם החלת סעיף זה נדרש התובע להיות בעלים במקרקעין, ואילו בענייננו אמנם נרשמה משכנתא לטובת המנוחה, אך לא אכיפתה היא שנתבעת, אלא זכויות חוזיות.
עיקרי טענות הצדדים
ה. לטענת המערערים, היה על בית המשפט שלא לשקלל במניין תקופת ההתיישנות את התקופה שחלפה מאז פסק הדין בערכאה הדיונית ועד למתן פסק הדין בערעור, שהגישה המנוחה בתובענה להשבת המקרקעין. נטען, כי רע"א 7810/06 מוסקוביץ נ' עזבון המנוחה רושדייה חמאד חמדאללה (לא פורסם) (להלן עניין מוסקוביץ) שאיזכר בית המשפט קמא, אינו חל כאן, שכן שם נכללה תקופת הערעור בתקופת ההתיישנות, אך ורק משום שהתובע זכה בתביעתו והיה לו "כוח התביעה". עוד נטען, כי מרוץ ההתיישנות לא החל עם משלוח הודעת הביטול, וכי התובענה התבססה על עילות אחרות. צוין בהקשר זה, כי הודעת הביטול כלל לא השתכללה, בין היתר נוכח איחור בהגשתה, וכי עובר לשליחתה לא היתה הפרה יסודית של החוזה. עוד נטען, כי כוח התביעה לא התגבש בידי המנוחה עד לאוגוסט 2002, שכן לא ניתן היה לעשות שימוש במקרקעין מטעמים תכנוניים עד למועד זה, שבו הופשרו, ועל כן לא היה בסיס להגשת תביעה. כן נטען, כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי לא חלה הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. לבסוף נטען, כי התובענה לא התיישנה נוכח קיומם של יחסי נאמנות בין המשיבים למנוחה.
ו. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובע, כי "הוגשה תובענה לפני בית-משפט, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה", חל אך לגבי תקופת ההתדיינות בערכאה הראשונה, ולא באשר לתקופת הערעור; כך נלמד מלשון הסעיף ותכליתו. הוסבר, כי לאחר שנדחתה תביעתה של המנוחה, יכלה היא לנקוט את כל ההליכים למימוש תרופותיה הכספיות כבר ממועד דחיית התובענה הראשונה בערכאה הדיונית. אשר לטענות המערערים באשר להשתכללותה של הודעת הביטול נטען, כי מדובר בטענות חדשות הסותרות את עמדת המנוחה ואת תביעת המערערים לפיצויים בגין הפרת ההסכם. כך גם נטען כי טענת המערערים שעילת התביעה נולדה רק בחלוף ה"הקפאה התכנונית" אינה עולה בקנה אחד עם תביעתם לפיצויים החל משנת 1974. לבסוף נטען, כי הטענה ליחסי נאמנות אינה יכולה לעמוד מקום שניתנה הודעת ביטול מפורשת.
ז. המשיבים 4-8 הודיעו כי אין להן עניין בערעור, משתוצאתו לא תעלה ולא תוריד לעניין סופיות הדיון ביחסים שבין המערערים למשיבים 6-4 וביניהם לבין המשיבות 8-7.
ח. בדיון בפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם שבכתובים. בא כוח המערערים הדגיש, כי עילת התובענה לא נוצרה עם הודעת הביטול, וכי המקרקעין היו תחת "הקפאה תכנונית" עד לשנת 2002. עוד נטען, כי כיוון שלא נשלחה הודעת ביטול במועד, זו לא השתכללה. בא כוח המשיבים 3-1 טען, כי טענות המערערים מהוות ברובן הרחבת חזית וסותרות את טיעוניהם הקודמים. הוסבר, כי מתנהל הליך נוסף מטעם המשיבים להסרת הערת האזהרה והמשכנתא מן המקרקעין. בא כוח המשיבים 3-1 הצהיר בפנינו כי המשיבים עומדים מאחורי הצעתם בהליך הגישור שהתנהל בין הצדדים, אף שלא עלה יפה, וכי הם מעוניינים להגיע לסיומה המהיר של הפרשה, נוכח המשכנתא והערת האזהרה הרובצות על המקרקעין, ואשר אינן מאפשרות בפועל לערוך בהם עיסקאות ולקבל ליווי בנקאי, ועל כן הן ריחיים על צווארי המשיבות הללו.
הכרעה
ט. צר לנו שהצדדים לא מצאו את הדרך לסיים את המחלוקת בהסכמה, ואנו מקווים שעוד כך יהיה, ולוא בשל אילוץ המשכנתא והערת האזהרה. לדידנו במוקד הערעור שאלה פשוטה וממוקדת: האם בגדרי מרוץ ההתיישנות יש לכלול את תקופת הערעור בשעתו. התשובה לכך חיובית. בבחינתנו זו עלינו לשאול עצמנו האם כוח התביעה של המנוחה נשלל לפרק זמן מסוים עקב פסיקה שיפוטית (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח (4) 769, 789):
"חוק ההתיישנות מגדיר באורח סטטוטורי מצבים בהם נפסק מירוץ ההתיישנות בשל גורמים כאלה ואחרים. הסדר סטטוטורי זה אינו שולל בהכרח קיום הפסקה במירוץ ההתיישנות גם מקום שמוכח כי בגדר פרק זמן מסוים ניטל 'כח התביעה' הממשי מידי התובע בשל מצב משפטי-פסיקתי שנוצר אשר אינו מאפשר לו באורח קונקרטי לגבש את עילתו ואת סעדיו, וכל עוד מצב זה עומד בעינו. תוצאה זו מתיישבת עם רוחו ותכליתו של מוסד ההתיישנות. היא מתיישבת עם האיזון הראוי בין אינטרס המזיק להשתחרר מסכנת התביעה, לבין אינטרס הניזוק לאפשר לו לממש כראוי את זכות תביעתו בערכאות, תוך שמירה אל אינטרס הציבור כולו שלא לעסוק בעניינים שעבר זמנם (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558). וכך, אפשר וכשם שבוחנים את תחילת מירוץ ההתיישנות באמצעות התחקות אחר מועד לידתה של עילת התובענה, הנותנת בידי התובע כח ממשי לזכות בסעד אם יוכיחנה, כך ראוי לעכב את מירוץ ההתיישנות למשך אותה תקופה בה ניטל כח התביעה הממשי מידי התובע עקב מצב משפטי - פסיקתי שנוצר, השולל ממנו במהלכה את היכולת הממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה. אולם, כאמור, איננו נדרשים במקרה זה להכרעה פסקנית באפשרות האמורה, ונשאירה לעת מצוא" (עמ' 790-789(השופטת פרוקצ'יה)).
י. בנדון דידן, לאחר מתן פסק הדין בערכאה הדיונית היה למנוחה כוח תביעה. קרי, משנדחתה תביעתה להשבת המקרקעין ב-1981, היה באפשרותה לפנות בתובענה לסעדים נוספים, כפי שנעשה בשנת 2009 בהליך דנא, וזאת במקביל לערעור שהגישה על דחיית תביעתה להשבה (בכפוף לכללי פיצול הסעדים). על כן, כפי שגם נקבע בעניין מוסקוביץ, תקופת הערעור תימנה במניין תקופת ההתיישנות. בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד השיכון והבינוי, פ"ד נז(5) 166 שהוזכר גם בעניין מוסקוביץ. ציינה השופטת פרוקצ'יה כי "כל עוד לא הפך פסק דין זה חלוט, והיה כפוף לערעור, המערער אינו פטור מעשות מצדו את כל הנדרש על מנת לשמור על זכויותיו בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות תוך שהוא מקדם פני אפשרות כי ערעור המדינה עשוי להתקבל" (עמ' 177). כך הוא במיוחד בנדון דידן כאשר התובענה נדחתה בערכאה הדיונית, והסיכון כי הערעור יידחה - כפי שאירע - לא היה לכאורה מצוץ מן האצבע. סופו של דבר, התביעה מושא הערעור שלפנינו התיישנה, וזאת אף אילו קיבלנו את נקודת המוצא של המערערים כי מדובר בתביעה במקרקעין לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות.
י"א. אוסיף, כי התקשיתי להלום את טענת המערערים כי הודעת הביטול כלל לא השתכללה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענותיהם של המערערים עצמם בעבר, ואף לא עם מכתביה של המנוחה (ראו מוצגי המערערים (מע/4, מע/6, מע/11) שקדמו להודעת הביטול. אשר לטענה בדבר ה"הקפאה התכנונית", הרי בטרם "תקופת ההקפאה" היה פרק זמן של כשנתיים שבו ניתן היה לבנות על המקרקעין, וככל שהדבר לא נעשה -לתבוע את המשיבים; כך גם המנוחה במכתבה מיום 4.4.79 (מע/6) מציינת כי "אם המבנה מוקפא זאת היא בעיתכם" (סעיף 6), וכי "בזמן הקניה לא היה המבנה מוקפא, ולו היתה כוונתכם לבנות - יכולתם לעשות זאת מזמן" (סעיף 5). המנוחה עצמה לא ראתה ב"הקפאה" כשוללת הימנה זכות תביעה. כך גם לא ראינו להלום את הטענה כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין חל על ענייננו, משמדובר בתביעה לזכויות שצמחו מכוח החוזה בין המנוחה למשיבה 1. ובסיפה נוסיף, כי במישור המשפטי, ככל שההתיישנות נטענת לגבי עסקה ותיקה יותר, הנטל להפרכתה כבד יותר.
י"ב תובענת המערערים התיישנה איפוא גם נוכח טעמים אלה. רשמנו לפנינו את הצהרתו של בא כוח המשיבים 3-1, כי הם נכונים לקיים הצעתם שהובאה בהליך הגישור, מבלי שנביע - כמובן - דעה באשר לתוצאת המו"מ או ההליך הנוגע למשכנתא ולהערת האזהרה. יש לקוות לסיום בהסכמה ראויה, שתהא הוגנת וצודקת כלפי כולי עלמא גם אם חלה התיישנות.
י"ג. נוכח האמור אין בידינו להיעתר לערעור. בנסיבות ישאו המערערים בהוצאות המשיבים 3-1 בסך כולל של 10,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ד באדר תשע"ג (24.2.13).