השופט יצחק ענבר:
1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בהרצליה (כב' סגן הנשיאה י' הראל), אשר ניתן ביום 13/6/11 בת"א 12708/05, לפיו נפסקו למשיב פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות עבודה. הערעור מתמקד באופן ניכויה של קצבת נכות מעבודה המשולמת למשיב על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן:
המל"ל). השאלה הצריכה הכרעה היא, האם יש לבצע את הניכוי בהתאם לקביעת המל"ל לפיה נכותו הצמיתה של המשיב נגרמה עקב התאונה הראשונה; או שמא בהתאם לקביעת הנכות הרפואית על ידי בית המשפט, לפיה יסוד הנכות בשתי התאונות יחדיו.
ההליך בבית משפט קמא
2. המשיב, יליד 10/9/57, נפגע בשתי תאונות עבודה שאירעו בתאריכים 27/12/02 (להלן:
התאונה הראשונה) ו-2/2/03 (להלן:
התאונה השנייה). שתי התאונות אירעו במהלך עבודתו של המשיב אצל מעבידתו, המערערת 1, אשר המערערת 2 הנה מבטחתה. על-פי הנטען, גבו של התובע (ע"ש מותני) "נתפס" בעת שנשא ארגזי סחורה. מומחה רפואי שמינה בית-המשפט, אשר הצדדים לא ביקשו לזמנו לחקירה, קבע כי נכותו הרפואית של המשיב בע"ש מותני הנה בשיעור של 20%: 10% מתוכם בגין מצב רפואי קודם, ואילו 10% נוספים בגין התאונות.
3. בית-משפט קמא קבע בפסק דינו כי המערערת 1 נושאת באחריות מלאה לקרות התאונות. על אף שמחוות דעתו של המומחה עלה כי נכותו של המשיב בגין שתי התאונות אינה ניתנת להפרדה, ראה בית המשפט לייחס לכל אחת מהתאונות את מחצית הנכות, היינו, 5%. לאחר בחינת הראיות שהונחו לפניו הוסיף בית-משפט קמא וקבע, כי נכותו התפקודית של המשיב בגין התאונה הראשונה הנה בשיעור של 5%, שכן בפועל חזר לעבודתו הקודמת. לעומת זאת, לאחר התאונה השנייה חל שינוי של ממש בתפקודו של המשיב, עיקר מגבלותיו התפקודיות נגרמו בעטיה של תאונה זו, ומכאן שנכותו התפקודית של המשיב בגינה הנה בשיעור של 12%. על יסוד תשתית עובדתית זו נפנה בית-משפט קמא לאמוד את נזקי המשיב בגין כל אחת מהתאונות בנפרד. סכום הפיצוי הכולל בגין התאונה הראשונה הועמד על
167,149 ש"ח, ואילו סכום הפיצוי הכולל בגין התאונה השנייה על
466,086 ש"ח.
4. המשיב הגיש למל"ל שתי תביעות נפרדות לקביעת דרגת נכות מעבודה וביום 12/8/03 עמד לבדיקה לפני וועדה רפואית. רופא הוועדה קבע למשיב נכויות זמניות בגין התאונה הראשונה בלבד, בציינו כי "
... אין לשלול שהתאונה הנדונה החמירה את המצב הקודם וגם אין לשלול שהניתוח שעבר קשור לפחות חלקית לאירוע הנדון". יצוין כי הכוונה לניתוח שעבר המשיב לאחר התאונה השנייה. בו ביום, 12/8/03, נבדק המשיב על-ידי רופא הוועדה גם בגין התאונה השנייה. בפרק הסיכום לגבי תאונה זו נקבע כי "
הנ"ל סובל מבעיה... בעמ"ש מותני ופריצת דיסק בגובה
L4-5
, כנראה קשורה לפחות לתאונה מיום 27.12.02 בגינה עדיין נמצא בנכות זמנית. מבחינת האירוע הנדון, אין לשלול שזה החמיר את מצבו באופן זמני ואין נכות כתוצאה מאירוע זה, לאחר קבלת דמי הפגיעה". משכך נקבע, כי נכותו של המשיב בגין התאונה השנייה היא בשיעור של 0%.
5. ביום 15/4/04, בעקבות תביעה להחמרת מצב שהגיש המשיב, נבדק על-ידי רופא הוועדה אשר קבע כי נכותו בגין התאונה הראשונה הנה בשיעור של 10% בנוסף לנכות בשיעור של 10% בגין מצב שקדם לתאונה. רופא הוועדה הפעיל את תקנה 15 במלואה, לאחר שמצא כי המשיב לא יכול לחזור לעבודתו הקודמת. בשנת 2006 הגיש המשיב תביעה נוספת להחמרה, וביום 16/10/06 הועמדה נכותו בגין התאונה הראשונה על 14.5%, בתוספת תקנה 15 במלואה. בשנת 2007, שב המשיב והגיש תביעה להחמרה, ונכותו הצמיתה הועלתה ל-24%, וכן הופעלה תקנה 15 במלואה. כפועל יוצא מההחלטה האחרונה הוכר המשיב כזכאי לקצבה חודשית. גמלאות המל"ל ששולמו וישולמו למשיב בגין התאונה הראשונה בהתאם לאמור לעיל מסתכמות בסכום של
320,000 ש"ח.
6. השאלה שהועמדה להכרעת בית-משפט קמא הייתה, האם יש לנכות את גמלאות המל"ל בחלוקה שווה בין שתי התאונות, כטענת המערערות; או שמא רק מהפיצויים שנפסקו למשיב בגין התאונה הראשונה, כטענת המשיב.
7. בית-משפט קמא סבר, כי "
אין לאבחן בין המקרה דנן לבין מקרים בהם מוגשת תביעת נפגע כנגד שני מעוולים שונים. באותם מקרים, אותו מעוול שתגמולי המל"ל שולמו בגין התאונה שלתוצאותיה הינו אחראי - זכאי למלוא הניכוי בעוד אשר המזיק האחר אינו זכאי לניכוי התקבולים, שכן אלו לא שולמו בגין נזקי התאונה לה הוא אחראי. כך גם המל"ל רשאי לחזור בתביעתו כלפי אותו מזיק בלבד שהתגמולים שולמו בגין התאונה לה הינו אחראי".
בית-משפט קמא הדגיש, כי לא אחת מוגשת תביעה נגד שני מזיקים בגין שתי תאונות עבודה שגרמו לנזק באותו איבר, כאשר לתאונה הראשונה אחראי המעביד בעוד שלשנייה אחראי צד שלישי, וכי "
לא יעלה על הדעת כי מקום בו תגמולי המל"ל שולמו בגין תאונה שנגרמה עקב אחריותו של המעביד בלבד - יהיה המל"ל זכאי להגיש תביעה כנגד צד שלישי בטענה כי עליו לשאת בתשלום כולו או חלקו, על אף קביעת הוועדה".
בית-המשפט הוסיף וציין כי מבחינתו של המשיב לא הייתה מניעה להגיש תחילה תביעה בגין התאונה הראשונה בלבד, ובמקרה כזה היה על בית-המשפט לנכות מהפיצוי בגינה את מלוא תגמולי המל"ל המשולמים למשיב. לו היה המשיב מגיש לאחר מכן תביעה חדשה נגד המערערות בגין התאונה השנייה, לא ניתן היה לנכות מהפיצוי בתביעה זו את תשלומי המל"ל ששולמו בגין התאונה הראשונה, הן מהטעם כי שולמו בגין התאונה הראשונה בלבד, הן מהטעם שנוכו מהפיצוי שנפסק בתביעה הקודמת ואין לנכותם בשנית. בית-המשפט הוסיף, כי "
כך גם בית המשפט הדן בתביעה הראשונה לא רשאי היה, גם אם התובע היה עותר לכך, לנכות מחצית בלבד מתגמולי המל"ל". לשיטתו של בית-משפט קמא, פני הדברים לא יכולים להיות שונים רק משום שהתובע הגיש את שתי התביעות בכפיפה אחת.
עוד הדגיש בית-משפט קמא, כי המערערת הייתה רשאית להגיש ערעור לוועדה הרפואית לעררים על ההחלטה לייחס את כל הנכות לתאונה הראשונה, ומשלא עשתה כן אין לה אלא להלין על עצמה.
בהינתן נימוקים אלה, ייחד בית-משפט קמא את מלוא תגמולי המל"ל בסך 320,000 ש"ח לתאונה הראשונה בלבד, ואלו "בלעו" את הסך 167,149 ש"ח המגיע למשיב בגין תאונה זו ולפיכך בגין התאונה הראשונה לא נפסק למשיב דבר. בה בעת, פסק בית-משפט קמא לזכות המשיב את מלוא סכום הפיצויים המגיע לו בגין התאונה השנייה, היינו, סך 466,086 ש"ח.
הערעור
8. בעיקרי הטיעון מטעמן, הלינו המערערות הן על הקביעה לפיה לתאונה השנייה נודעת משמעות תפקודית העולה על זו של התאונה הראשונה, הן על ייחוסם של תגמולי המל"ל רק לתאונה הראשונה. אלא שבפתח הדיון לפנינו מיקד בא-כוח המערערות את טענותיו והצהיר כי "
הערעור עוסק אך ורק בשאלה המשפטית איך מנכים את תגמולי הביטוח הלאומי - האם על-פי מה שקבע המל"ל, או שמא על-פי חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט" (עמ' 1 לפרוטוקול ישיבת 10/5/12, שורות 12-16). עמדתן של המערערות היא, כי על הניכוי להתבצע בהתאם לקביעת הנכות הרפואית של בית-המשפט.
9. המשיב תמך, מנגד, בפסק-דינה של הערכאה הראשונה. לטענתו, משקבע ענף נפגעי תאונות עבודה של המל"ל כי נכותו של המשיב נובעת רק מהתאונה הראשונה, מהווה קביעה זו סוף פסוק. כבודן של ההלכות שהמערערת מסתמכת עליהן במקומו מונח, אך הן מתייחסות אך ורק לתגמולים המשולמים במסגרת ענף נכות כללית. המשיב הוסיף וטען, לחילופין, כי בהינתן ששיעור הנכות שקבע בית-המשפט נמוך מדרגת הנכות שקבע המל"ל, ואינו מגיע ל-20%, לא ניתן לנכות מנזקי התאונה השנייה אלא את סכום מענק הנכות, להבדיל מהסכומים המהוונים של הקצבה.
דיון והכרעה
10. נפקותן של קביעות המל"ל בתביעת הניזוק המתבררת בבית-המשפט לובנה בהרחבה בפסיקה שעסקה בתחולתו של סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן -
חוק הפלת"ד). ראו: רע"א 3953/01
עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן:
הלכת עמר); רע"א 2512/94
זר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ (להלן:
הלכת זר); ע"א 9984/07
ה.ב נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן:
הלכת הדר); רע"א 5608/90
קורנהיל חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי (להלן:
הלכת קורנהיל). השאלות שנדונו הן: אימתי תהווה קביעת המל"ל "
דרגת נכות שנקבעה על-פי דין" המחייבת בתביעת הפיצויים בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפלת"ד, ואימתי תחייב אותה קביעה לעניין שומת התגמולים הצריכים בניכוי מן הפיצויים המגיעים לניזוק. בפסיקה הודגש, כי שאלות אלו שלובות זו בזו ומהוות את שתי פניה של שאלה אחת. ההלכה שנקבעה היא, כי "
כל קביעה רפואית של המוסד שאינה מתייחסת לנכות שהוסבה בתאונת הדרכים, ולה בלבד, לא תוכל לשמש לשם בירור שיעור התגמולים הצריכים בניכוי, כשם שאינה משמשת כקביעה על-פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק", ובמקרה כזה יוכרע בשתי השאלות על-פי קביעת בית-המשפט את שיעור הנכות הרפואית (הלכת
עמר, פסקה 11 מול ד'-ה').
כפועל יוצא מכך, קביעות המל"ל במסגרת ענף נכות כללית אינן נופלות בגדר הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים ואף אינן יכולות לשמש לעניין שומת התגמולים שיש לנכותם מן הפיצויים הנפסקים בבית-המשפט (הלכת
עמר, פסקה 10). טעמו של דבר הוא, שקביעת דרגת נכות בתביעות המוגשות לענף נכות כללית נועדה לברר אם נכותו של התובע עולה על 40% אם לאו, כאשר לעניין הזכאות לגמלת נכות כללית אין חשיבות מהו מקורה של הנכות והאם נגרמה כתוצאה מהתאונה אם לאו. ודוק: כך הם פני הדברים גם במקרה שבו קבע ענף נכות כללית כי לניזוק לא נותרה נכות בתאונה נשוא התביעה. ניתן היה לסבור, כי קביעה שלפיה לא נותרה נכות מגלמת בחובה קביעה בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה נשוא התביעה לבין מצבו של הניזוק, ולפיכך מדובר בקביעה מחייבת לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים. אלא שנפסק שגם במקרה כזה אין מדובר בקביעה מחייבת, שכן "
הקביעה תבוא במסגרת סעיף 6ב רק אם בעת הקביעה זו נדרשה לעניין הפגיעה בתאונת הדרכים. תנאי זה אינו מתמלא בקביעת דרגת נכות לעניין הפרק הדן בנכות כללית, וכבר מטעם זה יש לקבל את הערעור" (הלכת
זר, פסקה 3; כן ראו הלכת
עמר פסקה 10).