השופט ארנון דראל
:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל (כב' השופט ע' פרייס) מיום 8.11.20131 בתיק ה"פ 20095-08-11. בפסק הדין התקבלה תביעתה של המשיבה ובית המשפט מצא כי המערערת גבתה ממנה כספים שלא כדין והורה על השבת סכום של 96,812 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, וכן תשלום שכר טרחה והוצאות משפט.
2. הערעור נקבע לדיון לפני דן יחיד (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) והצדדים טענו את טענותיהם לערעור. לאחר מכן הוברר כי הסמכות לדון בערעור זה נתונה למותב תלתא, ולפי החלטת כב' הנשיא ד' חשין הועבר הדיון להרכב. בהסכמת הצדדים ניתן פסק הדין ללא טיעון נוסף מעבר לזה שנעשה בפני כב' השופטת פרידמן-פלדמן.
ההליך שהתנהל בבית משפט קמא
3. לבית משפט קמא הוגשה על ידי המשיבה תובענה על דרך של המרצת פתיחה, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי המערערת איננה זכאית לגבות ארנונה או מס עירוני אחר בגין מבנה תעשייתי, הבנוי על מגרש הידוע כחלקה 14/2 באיזור התעשיה של מעלה אפריים (להלן:
"הנכס"). עוד התבקש בית המשפט להורות למערערת להמציא אישור כי אין למשיבה חובות עבור הנכס כך שתוכל להעבירו, ולחלופין התבקש להורות על השבת כספים שישולמו על ידי המשיבה, ככל שתמצא קונה לנכס ותאלץ לשלמם, נוכח סירוב המערערת לאפשר את רישום הנכס על שם הקונה מבלי שישולמו לה הסכומים הנטענים על ידה.
4. בבסיס המרצת הפתיחה שהוגשה עמד פסק דין שניתן בהליך קודם (ה"פ 101/06). פסק הדין ניתן ביום 10.7.2006 על ידי בית משפט קמא (כב' השופט ד' שוהם), אשר קבע כי עד למועד הגשתה של אותה תובענה קודמת (21.2.2006) פטורה המשיבה מתשלום מסים עירוניים עבור הנכס (להלן:
"פסק הדין הראשון"). בפסק הדין הראשון קבע בית המשפט כי המשיבה איננה יכולה לעשות בנכס שימוש או להפיק ממנו תועלת. היא אינה יכולה להשכיר אותו עקב המיקום והמרחק ממרכז הארץ וכן בהיעדר פיתוח של המגרש, כמו גם של האיזור כולו. גם בעיות הבטחון מקשות על השכרתו. בית המשפט עיכב אפוא את הליכי הגביה המינהלית נגד המשיבה וקבע כי עד למועד הגשת התובענה היא פטורה מתשלום ארנונה.
5. מיד לאחר מתן פסק הדין חידשה המערערת את דרישותיה לתשלום מסים עירוניים וזאת למרות פסק הדין. המשיבה סרבה לשלם ולטענתה הגישה ערר על הדרישה, אולם משמכרה את הנכס לצד שלישי שילמה למערערת את הסכום שדרשה, בכדי לאפשר את העברתו. לאחר מכירת הנכס, התמקדה התביעה החדשה שהוגשה במתן פסק דין המצהיר על השבת הכספים ששילמה המשיבה למערערת בכדי שזו תתן אישור להעברת הנכס לרוכש.
6. בתגובתה להמרצת הפתיחה טענה המערערת כי המשיבה לא השיגה על שומות הארנונה בדרך הקבועה בדין, ומשכך אף לא עררה לפני ועדת הערר או תקפה את ההחלטה לפני בית המשפט המוסמך. עמדתה של המערערת הייתה כי משלא נקטה המשיבה בהליך המתחייב אין לאפשר לה לנקוט הליך עוקף בדרך של תובענה אזרחית. המערערת הוסיפה וטענה כי המשיבה אינה זכאית לפטור, שכן לא מתקיימים התנאים לנתינתו לפי סעיף 330 לפקודת העיריות מאחר וסעיף זה אינו חל ביהודה ושומרון. ממילא אין בכוחו של סעיף זה לסייע למשיבה שכן אין מדובר בבניין שנהרס. לגוף העניין טענה המערערת כי אין יסוד לטענה שהמבנה אינו ראוי לשימוש ולכן אין מקום שלא לחייבו בתשלום ארנונה.
7. לאחר שהצדדים הגישו את ראיותיהם, המצהירים נחקרו נגדית והוגשו סיכומי הצדדים, נתן בית משפט קמא את פסק דינו. בפסק הדין בחן בית המשפט תחילה את המחלוקת העובדתית בשאלת מצב הנכס והשימוש בו וסקר את העדויות השונות שנשמעו. הוא הגיע למסקנה כי לא חל שינוי במצב הנכס מאז ניתן פסק הדין הראשון וכי לא הובאה לפניו כל ראיה ישירה המלמדת שבתקופה שהחלה בחודש מרץ 2006 היה מצב הנכס "בפועל ובכוח" שמיש. בית המשפט מציין בפסק דינו כי יש להחיל על המחלוקת השתק פלוגתא הנובע מפסק הדין הראשון שתקף לגבי הצדדים, לא רק בסעד שניתן אלא גם בקביעות העובדתיות שהובילו לקביעתו לעניין הסעד, לפיהן המבנה לא היה שמיש ולא נעשה בו כל שימוש עד למועד שבו ניתן פסק הדין הראשון.
8. בית המשפט מבהיר בפסק הדין שכשם שאי שמישות הנכס בתקופה שלפני חודש מרץ 2006 הביאה להחלטה כי המשיבה פטורה מתשלום ארנונה עבור תקופה זו, הרי שאי שמישות זו רלוונטית אף לתקופה שלאחר מועד זה ועד סיום החזקת המשיבה בנכס, ולפיכך יש לפטור אותה מתשלום ארנונה גם עבור התקופה השנייה.
9. בשולי פסק דינו מוסיף בית המשפט כי אף אם לא היה מחיל את כלל השתק הפלוגתא היה מגיע למסקנה זהה, שכן הראיות שהובאו לפניו מצביעות על כך שלא נעשה בנכס שימוש בשל מצבו. מסקנה זו למד בית המשפט מהעדויות השונות שעמדו לפניו. כך קבע בית המשפט, כי מר חיים דינרמן, מנהל המשיבה, היטיב להסביר את גרסתו, אשר לא נסתרה על ידי המערערת, לפיה הביא למקום עובדים ומכשירים לצרכי ריתוך דלתות במהלך בניית קירות המבנה, וכי על אף שניסה לפתח עסק של מסגריה, נקטע ניסיון זה באיבו בשל מצבו הירוד של הנכס. באשר לגרסת המערערת קבע בית המשפט, כי זו התבססה על מספר עדויות בלתי קבילות. כך למשל ביחס לטענות לגבי הזמנת פועלים נוספים שנעשתה לכאורה על ידי מנהל המשיבה, וביחס לעדויות שמיעה של מר יצחק טורק, גזבר המערערת, ושל מר ג'מאל יונס, פועל אשר עבד במקום יחד עם אחיו, ביחס להיבטים שונים של פעילות המשיבה. חלקים נרחבים נוספים מעדותו של מר טורק נפסלו על ידי בית המשפט בשל היותם פרשנות משפטית או עדות סברה מפי עד שאינו מומחה. באשר לעדותו של מהנדס המערערת, מר יום טוב שביט, נקבע כי זו לוקה בבלבול מוחלט ביחס לגרסת המערערת בכל הנוגע למועד השלמתו של הנכס והיותו ראוי לשימוש. לאור האמור קבע בית המשפט כי המסקנה בדבר אי שמישות הנכס, בכוח ובפועל, נותרה בעינה.
10. לאור מסקנותיו אלו, קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבה וחייב את המערערת להשיב למשיבה סך של 96,812 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.12.2011, וכן הוצאות משפט בסכום של 20,000 ש"ח.
הטענות
11. המערערת אינה משלימה עם פסק הדין. היא סבורה כי מקורו בשגגה משפטית בהיות תוצאתו מעניקה פטור ייחודי ללא הגבלה בזמן לנכס בודד בתוך איזור תעשיה מאוכלס. היא טוענת כי בית המשפט שגה הן בהתייחסות המשפטית למהות מס הארנונה ולחבות המחזיק בנכס לשלמו, והן בהיבט העובדתי של הקביעה כי הנכס אינו ניתן לשימוש. תוצאת פסק הדין לשיטת המערערת היא "עיגון של פטור בלתי חוקי מתשלום מס חובה, קביעה אשר לעצמה איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הוראות הדין...".
12. בהיבט העובדתי מרחיבה המערערת וטוענת כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לפרטים מהותיים וחדשים אשר נחשפו בפניו והועלמו מבית משפט קמא עובר למתן פסק הדין הראשון - שם התנהל לטענתה הליך נטול ראיות. אותם ממצאים שהמערערת לא אחזה בהם בעת שניתן פסק הדין הראשון מלמדים כי בנכס נעשה שימוש. המערערת מוסיפה כי הנכס אף נמכר על ידי המשיבה תמורת ממון רב. בנוסף טוענת המערערת כי איזור התעשיה שבו מדובר עבר שינוי במהלך הזמן. לטענת המערערת בית המשפט התעלם מהראיות שעמדו לפניו על מצב המבנה, על כך שהוא מחובר למים ולחשמל, ומהתמונות שצירפה מהן עולה שניתן להשתמש בו וכן כי נעשה בו שימוש בפועל. עוד נטען כי מסקנתו של בית משפט קמא אינה מבוססת על התנאים למתן פטור כפי שקבועים בדין ובית המשפט יצר פטור משלו מתשלום ארנונה. בדיון שהתקיים סיכם בא כוח המערערת את עמדתו בכך שבית המשפט נפל לשגגה מהבחינה העובדתית (עמ' 4, ש' 14).
13. עמדת המשיבה היא כי יש לקיים את פסק דינו של בית המשפט מטעמיו. מנהל המשיבה, מר חיים דינרמן, שהופיע בשמה בבית משפט קמא ובבית משפט זה תאר את העובדות התומכות בפסק הדין הראשון ובפסק הדין מושא הערעור. יצוין, כי בדיון שהתקיים גם הודיע מנהל המשיבה כי ההליך בשנת 2006 התקיים תוך הבאת ראיות וכי הוא עצמו אף העיד במסגרת ההליך האמור, והדברים האמורים לא נסתרו על ידי בא כוח המערערת. הוא חזר והבהיר כי המקום היה ונשאר לא ראוי לשימוש וכי לא הייתה בו כל פעילות. לדברי מר דינרמן מכירת המבנה נעשתה בשנת 2011 לאחר שביוני 2010 השלים משרד המסחר והתעשיה את הגישה למבנה, סלל ועשה את עבודות הפיתוח ואז בעל הנכס השכן החל לדבר איתו.
דיון והכרעה
14. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן, סבורני כי דין הערעור להידחות, וכך גם אציע לחברי.
15. השתק הפלוגתא הינו ענף של דוקטרינת מעשה בית דין. מאחורי דוקטרינה זו עומד הרעיון של סופיות הדיון, וככזה, אין הוא כלל טכני פורמאלי, אלא כלל שימושי המיועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. השיקולים העיקריים המעצבים את תוכנו של כלל ההשתק, ותוחמים את גבולות חלותו, הם האינטרס הציבורי כי יהיה סוף לדיוני המשפט, והאינטרס הפרטי של בעל הדין, שלא יהיה נטרד מספר פעמים בשל אותה עילה או אותה פלוגתא. שיקולים אלו שלובים יחדיו, ומהווים תמריץ ראוי לבעלי הדין לרכז ולמצות את זכויותיהם הדיוניות במסגרת התדיינותית אחת (נ' זלצמן,
מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), 12-15 (להלן: "
זלצמן"). השתק הפלוגתא הוגדר על ידי כב' הנשיא אגרנט כדלהלן: