1. בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת נ' רביב) בת.א. 48143/05, מיום 9.11.11, לפיו התקבלה בחלקה תביעת המערער, והמשיבים חויבו בתשלום דמי היוון למינהל מקרקעי ישראל וכן בהוצאות משפט.
2. מדובר בשכנים הגרים זה לצד זה ברחוב ריינס בבני-ברק על מגרש בו שלוש דירות, כאשר המערער הינו בעל שתי דירות בבנין ואילו הדירה השלישית נמכרה על ידי המערער עוד בשנת 1987 למשיבה מס' 1, ומאז גרים זה לצד זה המערער והמשיבים, כאשר יש ביניהם סכסוכים ארוכי שנים, שבחלקם התבררו בפני בוררים שונים, ועוד ידם נטויה, כאשר מעבר לערעור זה מתנהלת בוררות נוספת בפני הרב שפרן.
3. המערער טוען, כי שגה בית המשפט כאשר דחה את עתירותיו השונות באשר לשימוש של המשיבים בבנין הגורמים לו נזק רב. כך לגבי עתירתו להריסת מרפסת, ולהריסת משטח העץ (דק); כך לגבי עתירתו להורות למשיבים על איסור השימוש הייחודי בחלל שמתחת למרפסת, ולהורות על הריסת המתקנים ב"משחקיה".
בנוסף, טוען המערער, כי שגה בית המשפט כאשר לא חייב את המשיבים בתשלום מלוא דמי ההיוון, כשהם משוערכים למועד פסק הדין, ולא חייב אותם בהחזר דמי החכירה אותם הוא נאלץ לשלם במקומם, לטענתו, החל משנת 2005.
יצויין, כי התביעה הכספית שהוגשה תחילה על סך 300,000 ש"ח צומצמה בסופו של יום והועמדה על סך 90,000 ש"ח.
4. מנגד, טוענים המשיבים, כי קביעותיו של בית המשפט בכל עתירותיו של המערער לגבי הבניין הן קביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. בית המשפט שמע את הצדדים, התרשם מהראיות וקבע ממצאים שאין כל מקום להתערב בהם, ולטענתם יש לדחות בעניין זה את הערעור מכל וכל.
לגבי גובה דמי ההיוון שחייב אותם בית המשפט לשלם בסך 4,000 דולר, טוענים המשיבים, כי בצדק קבע בית המשפט שיש לקבוע את הסכום בהתאם לשער הדולר בשנת 2005, שעמד על 4.35 שקל לדולר, ולא היה כל מקום לשערך את הסכום שנקבע למועד פסק הדין, כאשר בית המשפט נימק את קביעתו ואת הסכום שפסק.
כך גם טוענים המשיבים, כי לא היה כל מקום לחייבם להחזיר למערער את דמי החכירה ששולמו על ידו החל משנת 2005 ועד לביצוע היוון הזכויות במינהל, כאשר כל האשמה בענין זה מוטלת לפתחו בלבד, ולכן לטענתם יש לדחות את הערעור על כל חלקיו.
דיון והכרעה
5.
לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בקלסר עב הכרס שהוגש, ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי טיעוני הצדדים - אני סבורה, שפרט לטענות המערער המתייחסות לדמי ההיוון - דין הערעור להידחות.
6. בכל הקשור לטענות המערער בקשר לשימוש בחצר, לעצים שניטעו ולטענתו חוסמים לו את האור, לטענותיו לגבי המשחקיה, ולשימוש במעבר, הרי שבית משפט קמא קבע באריכות, בפרוטרוט ולאחר ששמע את הצדדים, כי השימוש שעשו ועושים המשיבים בחצר הינו שימוש סביר. בית המשפט קבע ממצאים אלו לאחר ששמע את הצדדים והתרשם מהם. מדובר בקביעות עובדתיות ובקביעות של מהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון אלה, אלא במקרים חריגים, שללא ספק אין מקרה זה נמנה עליהם [ע"א 4814/09
טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.12.10); רע"א 7791/09
חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ (פורסם בנבו, 04.01.10)]. לאור האמור ובהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הנני קובעת, כי די בנימוקיו של בית משפט קמא כדי לדחות הערעור בנקודות אלה, ואין מקום להוסיף עליהם.
7. באשר לתביעת המערער לחייב את המשיבים בתשלום דמי חכירה משנת 2005 ואילך, וכן בתשלום דמי ההיוון, טענו המשיבים כי העובדה שההיוון לא בוצע קודם לכן הוא פרי רשלנותו של המערער, וחוב דמי החכירה ששולם על ידם עד שנת 2005, שולם תחת מחאה, והמערער לבדו הוא שצריך לשאת בתוצאות רשלנותו, שהרי אם היה מבצע את ההיוון קודם לכן - לא היה מוטל עליהם החיוב בדמי חכירה.
בצדק ציין בית המשפט, כי בהתאם להסכם שבין הצדדים על נספחיו, התחייב המוכר, המערער, להגיש כבר אז בקשה להיוון דמי החכירה, ולשלם את דמי ההיוון, כאשר הקונה, דהיינו המשיבה, התחייבה להשתתף בסכום ההיוון באופן יחסי לשטח הבנוי בדירה אותה רכשה, כאשר על פי החוזה סכום דמי ההיוון בו חויבה הועמד על סך 4,000 דולר.
גרסת המערער לפיה המשיבים הם אלה שהעדיפו לשלם דמי חכירה שנתיים על פני תשלום דמי ההיוון, נדחתה על ידי בית המשפט, כאשר נקבע שגרסה זו איננה מתקבלת על הדעת (עמ' 10 ש' 13 לפסק הדין). בית המשפט ציין, כי המשיבים שילמו דמי חכירה במשך השנים בסכום העולה פי כמה על דמי ההיוון. לפיכך בית המשפט הגיע למסקנה שבסופו של דבר, ההימנעות מהיוון הזכויות ותשלום דמי ההיוון במשך תקופה ארוכה, כאשר המערער עצמו היוון את דמי החכירה בגין שתי הדירות שלו רק בשלהי שנת 2006 - מוטלת לחובת המערער.
8. אין חולק, כי בדצמבר 2006 פנה בא כח המערער לב"כ המשיבים בדרישה להעביר לידיו את הסך של 4,000 דולר, כשהוא משוערך לאותו מועד על מנת לשלם את דמי ההיוון, כאשר הסכום עמד על 51,770 ש"ח. בית המשפט קבע כי בשים לב לאופן השתלשלות העניינים בנושא דמי ההיוון, כאשר קבע בין השאר, כי "
קשה להימנע מהרושם שהצדדים נקלעו לויכוחים קטנוניים", ולאור העובדה שהמשיבים שילמו דמי חכירה עד סוף שנת 2004 - הרי שעל המשיבים להשתתף בתשלום דמי ההיוון כשסכום ההשתתפות הוא 4,000 דולר, לפי ערכם בשקלים בתחילת שנת 2005, דהיינו לפי השער של 4.35 לדולר, בכפוף לכך שהסכום ישולם בתוך פרק זמן של 60 יום.
בנסיבות אלה הוסיף וקבע בית המשפט, שאין כל מקום לחייב את המשיבים בתשלום דמי חכירה מעבר למועד בו שולמו דמי החכירה על ידם, דהיינו מעבר ליום 31.12.2004, ויש לדחות את התביעה בעילה זו.
9. בכל הקשור לדחיית התביעה באשר לדמי החכירה, אני סבורה, שאין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא שהיא ראויה ומנומקת. ואולם, בכל הקשור לשערוך דמי ההיוון אני סבורה, שבית המשפט לא נימק מדוע לא הוסיף לחיוב דמי ההיוון לגביהם אין מחלוקת (כאשר שער הדולר חושב לשנת 2005, שאז צריכים היו המשיבים לשלם את החוב) - ריבית והפרשי הצמדה למועד זה, שהרי משמצא בית המשפט שהמשיבים התעלמו מן הדרישה לתשלום חלקם בדמי ההיוון, לא היה מקום לפוטרם מתשלום ריבית והפרשי הצמדה.
בית משפט קמא ציין כי בנובמבר 2006 הודע למערער על מבצע היוון חדש של המינהל. הוא הודיע על כך למשיבים בחודש דצמבר 2006, ודרש מהם את תשלום חלקם בדמי ההיוון בסך של 4,000 $, בהתאם לשער הדולר באותו מועד. ביהמ"ש חייב כאמור את המשיבים לשאת בתשלום הסכום הנ"ל ללא כל שערוך עד למועד פסק הדין.
10. אני סבורה שבעניין זה יש מקום לקבל את הערעור, ולחייב את המשיבים לשאת בשערוך הסכום למועד פסק הדין, דהיינו יש להוסיף לסכום ההיוון ריבית והפרשי הצמדה ממדד חודש דצמבר 2006 ועד למועד פסק הדין של בית משפט קמא, שניתן ביום 09.11.11.