השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיאה גילאור) מיום 25.5.10 בתיק ת"א 810/01. עניינו של התיק, תביעת פיצויים שהגישו שלושה בני משפחה שהיתה מעורבת בתאונת דרכים.
רקע
ב. ביום 7.8.1994 נפגעה משפחת המערערים בתאונת דרכים: אבי המשפחה נהרג; הבת (המערערת 2 ולהלן המערערת), שהיתה כבת ארבע וחצי במועד התאונה, נפגעה באורח קשה; והאם (המערערת 1), אשר בזמן התאונה היתה בהריון (וברחמה המערער 3) נפגעה באורח קל, ובהמשך נאלצה להתמודד עם המציאות הקשה והמורכבת של טיפול בבתה הפגועה באופן קשה, ובתינוקה שנולד מספר חודשים לאחר התאונה. זאת, כשהיא עצמה אלמנה צעירה, ללא תמיכה משפחתית בישראל.
ג. לא נידרש להשתלשלות הדיונית של התביעה, אשר הוגשה לראשונה ביום 28.9.94 זמן קצר לאחר התאונה (ועוד לפני שנולד המערער 3). בשלב דיוני זה די לציין, כי כבר בשנת 2003 הגיעו הצדדים להסדר פשרה בכל הנוגע לתביעת העיזבון והתלויים; וכי בשנת 2010 ניתן פסק הדין נשוא הליך זה. בטרם נידרש לפרטי פסק הדין הנחוצים לצורך הדיון בערעור (וייאמר כבר כאן, כי לא לכל הטענות מצאנו מקום להתייחס) נציין, כי פגיעתה של המערערת היא פגיעת ראש קשה, אשר לה השלכות גופניות (בכללן המיפלגיה קשה), קוגניטיביות ונפשיות. בית המשפט האריך לתאר את אשפוזה הממושך של המערערת לאחר התאונה, ואת האשפוזים שבאו בעקבותיו, לרבות אשפוז פסיכיאטרי בעקבות ניסיון אבדני; וכן את מעבריה התכופים של המערערת בין מוסדות לימוד שונים, שילובה לתקופה מסוימת במשפחת אומנה ובמסגרות פנימייתיות, עד להשתלבותה במערכת החינוך במקום מגוריה הנוכחי במרכז הארץ, לשם עברה המשפחה מן הצפון בשנת 2007.
פסק הדין קמא
ד. בית המשפט המחוזי העמיד את נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת על 82.3%; זו מורכבת מ- 71.2% נכות נוירולוגית (כולל ההגבלות האורתופדיות הנובעות מפגיעת הראש), 20% נכות פסיכיאטרית וכן 23% נכות פלסטית (בגין צלקות שנגרמו בעקבות הפגיעה והניתוחים). בית המשפט ניתח את מכלול חומר הראיות, ובכללו עדותה של המערערת. בעדותה מסרה:
"כי היא מתלבשת ומתארגנת באופן עצמאי כמעט לחלוטין; נוסעת באוטובוס לבית הספר ולמורה הפרטית; הולכת לפגוש חברים במקום שנקרא 'גלריה' ומגיעה לשם באוטובוס או ברגל... סיפרה כי לאחר המעבר... נהגה לנסוע מפעם לפעם ל[עיר מגוריה הקודמת - א"ר] לבדה באוטובוס על מנת לבקר חברה ולשהות שם מספר ימים... מטיילת עם הכלבה מדי פעם; אישרה כי כאשר אמה עובדת נמצאת בבית עם אחיה הצעיר ממנה" (פסקה 30 לפסק הדין).
לכך נצטרפו עובדות נוספות, דוגמת עמידת המערערת בהצלחה בבחינת בגרות בהיסטוריה (אם כי נבחנה בעל פה), ונוכח האמור העמיד בית המשפט את נכותה התפקודית על 70% (אובדן כושר השתכרות חושב על בסיס השכר הממוצע במשק). נפסקו איפוא פיצויים בגין נזק לא-ממוני, הפסדי השתכרות ופנסיה (עבר ועתיד), עזרת צד ג' (עבר ועתיד), התאמת דיור, הוצאות נסיעה וניידות (עבר ועתיד) והוצאות רפואיות. סך כל הפיצוי הועמד על 3,903,610 ש"ח (2,956,098 ש"ח לאחר ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי). תביעת המערערת לפיצוי בגין שכר אפוטרופסות נדחתה, ולעניין זה נשוב להלן.
ה. תביעת המערערת 1 לפיצוי בגין מחלת הפסוריאזיס שהופיעה אצלה לאחר התאונה, ובגין נזקים נפשיים שבאו בעקבותיה - נדחתה. נקבע, כי ביחס לשני ראשי נזק אלה תביעתה היא כניזוק משניולגבי שניהם אין מתקיימים בה תנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397), כפי שיושמו לעניין נזקים פיסיים בעניין שוויקי (ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בפרט הודגש, כי אין מתקיים התנאי שעניינו חומרת הנזק והשפעתו על התפקוד היום-יומי. עם זאת נפסק למערערת 1 פיצוי בגין נזק לא ממוני (29,490 ש"ח).
ו. תביעת המערער 3 לפיצוי בגין נזק נפשי נדחתה אף היא (זאת לאחר שבשנת 2008 דחה בית המשפט את בקשת המערערים למחוק את תביעתו, בטענה שנזקיו טרם התגבשו). הוטעם, כי תביעת המערער 3 - אשר טרם בא לעולם במועד התאונה - היא כניזוק משני, וכי אף הוא אינו עומד בתנאי הלכת אלסוחה; ולמצער בתנאי שענייננו חומרת הנזק. עוד הוזכר, כי "המסמכים שהוצגו בעניינו של התובע היו מעטים ולא ניתן היה ללמוד מהם כי התובע הופנה לפני שנת 2008 (בהיותו כבר כבן 13) לטיפול נפשי כלשהוא. גם ההפניה המדוברת נעשתה על רקע בעיות התנהגותיות שהתעוררו בבית הספר בסמוך לאותה תקופה והבשילה לכדי טיפול פסיכולוגי זמני שהסתיים לבקשת האם.... מרבית קשייו ההתנהגותיים המתוארים נוגעים להתנהגותו בבית הספר כתלמיד וכמתבגר שאינם מצביעים על קשר סיבתי לתאונה דווקא או לתוצאותיה". (פסקה 87).
תמצית טענות הצדדים
ז. כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו - ושוב יודגש, כי נידרש אך לטענות המצדיקות התייחסות (ראו ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון(לא פורסם) פסקה 7) - אשר רוב מניינו ובניינו מוקדש לערעורה של המערערת: הן בכל הנוגע להעמדת נכותה התפקודית על 70% בלבד (לרבות בשאלת אי-מינויו של מומחה שיקומי), והן בכל הנוגע לסכומים שנקבעו בראשי הנזק השונים. "בשורה התחתונה" עותרת המערערת להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק בתוספת של 5,040,606 ש"ח. בכל הנוגע למערערת 1 נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שהנזק הנפשי אינו חמור באופן המצדיק פיצוי לפי הלכת אלסוחה. בפרט כך, לאחר שנדחתה בקשת המערערת 1 למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה, תוך התעלמות ממסמכים שהוצגו המעידים על נזק נפשי זה. כן הוזכרה האפשרות "למתן" את נוקשות תנאי הלכת אלסוחה, במקרים של נזקים קשים וברורים - כך שפיצוי ייפסק גם במקרים של נזק "קל" שאינו עולה כדי מחלת נפש ואינו מזכה באחוזי נכות (בהתבסס על ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (לא פורסם)). נטען עוד, כי גם מחלת הפסוריאזיס מהוה מגבלה תפקודית המצדיקה פיצוי לפי הלכת אלסוחה. בכל הנוגע למערער 3 הוזכרו נסיבות חייו הקשות, נטען כי מדובר בנער צעיר, אשר לא ניתן לקבוע מה תהיינה השלכות התאונה על בריאותו הנפשית - ובהתחשב באמור נטען, כי שגה בית המשפט כשדחה את בקשת המערערים למחוק את התביעה, דבר אשר הביא בסופו של דבר לדחייתה. ובפרט, בעשותו זאת מבלי לאפשר מינוי מומחה פסיכיאטרי כפי שהתבקש לאחר דחייתה של בקשת המחיקה.
ח. המשיבה תומכת יתדותיה - לרוחב חזית המחלוקת - בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אם כי לשיטתה, ניתן למצוא בפסק הדין גם שגיאות שפעלו ביתר לחובתה; דוגמת פסיקת 20% אחוז נכות רפואית נוירולוגית בגין אפילפסיה, אף שההתקף האחרון היה בשנת 2006 ואף שתקנות הביטוח הלאומי קובעות, כי אם "לא היו התקפים פרכוסיים במשך שנתיים" יש לפסוק 0% נכות. כתמונת ראי של טענות המערערים, עיקר טענות המשיבה מכוונות כלפי קביעת הנכות התפקודית של המערערת, תוך התייחסות רחבה לראיות שהוצגו הן לגבי תפקודה הפיסי - לרבות התייחסות לטיפוס במעלה המצדה במסגרת טיול שנתי, ולפעולות יום-יומיות יותר, דוגמת נסיעה לבית הספר בתחבורה ציבורית, וכן נסיעה למספר ימים לחברות בעיר מגוריה הקודמת בצפון הארץ; הן לגבי תפקודה הקוגניטיבי - לרבות התייחסות להצלחה בבחינת בגרות בהיסטוריה (בעל פה), לבחינת בגרות בתיאטרון ולזכאות לתעודת סיום של 12 שנות לימוד; והן לגבי היעדרן של השלכות תפקודיות לחלק מרכיבי הנכות הרפואית - ובהקשר זה נטען, בין היתר, כי לצלקות שעל פניה של המערערת (וכל שכן לאלה שעל גבה) אין השפעה על יכולתה להשתכר.
ט. בכל הנוגע לערעורה של המערערת 1 הוטעם, כי אחוזי הנכות שנפסקו לה בגין מחלת הפסוריאזיס (10%) אינם מצדיקים פיצוי כניזוקה משנית לפי הלכת אלסוחהוהלכת שוויקי, והוא הדין לנזק הנפשי הנטען. לגבי ערעורו של המערער 3 הוטעם, כי התאונה ארעה 15 שנה לפני שהוגשה הבקשה למינוי מומחה פסיכיאטרי, אשר בתיעוד שצורף לה לא היה "משום ראשית ראיה לקיומה של נכות בתחום זה". נטען, כי אין די בהוכחת טיפול פסיכולוגי זמני (לתקופה לא ידועה) כדי להצדיק מינוי מומחה פסיכיאטרי - בודאי כך שעה שאין כל תיעוד אחד למצוקה כלשהי. הוזכר כי הנזק הנטען, והמוכחש, הוא נזק משני בלבד, וברי כי לא הוכח שחומרתו מצדיקה שקילת פיצוי לפי הלכת אלסוחה. בשורה התחתונה נטען, "כי התאונה נשוא התביעה ארעה לפני למעלה מ-15 שנים... וככל שנגרם לולרי נזק כלשהו, אין ספק כי נזק זה התגבש במהלך השנים הרבות שחלפו".
י. ביום 25.1.2011 התקיים בתיק קדם ערעור בפני השופט עמית. בתום הדיון הוצע לצדדים לשקול מתווה מסוים אשר ככל הנראה נדחה בהמשך על ידי המערערים. ביום 14.6.12 התקיים דיון בפני הרכב זה, ושוב - לאחר שמיעת טענות הצדדים, לרבות באשר למתוה הפשרה שהוצג בקדם הערעור - הצענו לשקול מחדש את המתוה המוצע. הצעתנו נדחתה, ואין מנוס מהכרעה בתיק בהתאם לחומר המונח בפנינו.
דיון והכרעה
י"א. לאחר העיון סברנו, כי ברובו המכריע של פסק הדין קמא אין עילה להתערב. כך בכלל, ובפרט לגבי הסוגיה העומדת במוקד הערעורים - היא סוגיית הנכות התפקודית של המערערת. אינני מקל ראש חלילה בפגיעתה הקשה של המערערת, ובהשפעה שהיתה לה על חייה עד הנה ולעתיד; אפשרויות אשר יתכן כי היו פתוחות בפניה בקלות יחסית הפכו בעקבות התאונה לקשות בהרבה להשגה, וזאת מעבר לכאב ולסבל. בית המשפט קמא ציין, כי "מבלי לפגוע בשאיפותיה נראה שקטיה לא תוכל להתמיד בלימודים אקדמיים ובמיוחד ביישומם של אלה לעבודה מפרנסת" (פסקה 37). גם אם נקוה כי דברים אלה יתבדו, מטבע הדברים מכלול הנסיבות הרפואיות מצדיק קביעתה נכות תפקודית משמעותית.
י"ב. עוד אציין כאן, כי לטעמי - בכל הכבוד - היה מקום למינוי מומחה שיקומי. בית המשפט קמא נימק הכרעתו בעניין זה (פסקה 11 לפסק הדין; בעקבות החלטות ביניים מיום 27.3.08 ומיום 11.6.09) בכך שדי היה בקביעות המומחים שמונו לבחינת הפן הרפואי, ואילו הצרכים השיקומיים נתונים לשיקול דעת שיפוטי. מומחה שיקומי נהוג למנות בשלבים מתקדמים של ההליכים, לאחר שהוברר שאין די בחוות הדעת בתחומים הספציפיים (ראו, למשל, רע"א 5337/04 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ועקנין(לא פורסם); רע"א 8894/06 דנינו נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה 7), והנה לטעמי בנידון דידן גובה הנכות בה מדובר - משהוברר -וגילה הצעיר של המערערת הצדיקו מינוי מומחה שיקומי. עם זאת סבורני, שאין מקום להחזיר את הגלגל לאחור בשלב זה, וניתן להידרש לתיק כעת כפי שהוא, והדברים נאמרים במבט לעתיד.