ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ענת זינגר) בת"א 8323/09 מיום 29.5.11.
כללי
1. המערערת, ילידת 1937, הגישה תביעה כנגד המשיבה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה ממעידה בשל מכשול, לפי הטענה, שארעה ביום 20.10.08 בשעה 23:00. בית משפט קמא דחה את התביעה בקובעו כי המשיבה אינה אחראית לנזקים שנגרמו למערערת. המערערת חויבה בתשלום עלויות חוות הדעת הרפואית של המשיבה ובחלק יחסי של שכ"ט המומחה מטעם בית משפט, בתוספת סך של
4,060 ש"ח בגין שכ"ט ב"כ המשיבה. מכאן הערעור.
פסק דינו של בית משפט קמא
2. המערערת טענה כי התאונה אירעה עת פנתה לחצות את צומת הרחובות הזז - רופין - שדרות בן צבי. על אחד מאיי התנועה, נתקלה רגלה בבליטה שנוצרה בשל פער שבין גבהי אבנים משתלבות לבין מכסה תא ביוב במקום. המערערת נפלה ארצה, ידה התנפחה אך היא החליטה לשוב לביתה, במחשבה כי מדובר בכאב חולף ומשום שהתאונה ארעה בליל שמחת תורה בשעת ליל מאוחרת והמערערת היא שומרת מצוות. עם צאת החג, פנתה לקבלת טיפול רפואי ואובחנה כסובלת משברים באצבעות יד ימין וידה גובסה במקום. מאז נזקקה המערערת ל-45 טיפולי פיזיותרפיה, שתועלתם, לטענתה, הייתה מוגבלת. המערערת טענה לאחריות העירייה לתאונה בכך שלא דאגה לתחזוקה נאותה של המדרכות שבשטחה, לא הציבה שלטי אזהרה, לא דאגה לתשתיות ראויות ולתאורה מספקת ועוד. כמו כן, נטען להפרת חובות חקוקות מכוח פקודת העיריות. המערערת תמכה תביעתה בתצהיר שלה ושל בעלה ובתמונה של מקום הנפילה שצולמה פרק זמן קצר לאחר התאונה, וכן בחוות דעת של האורתופד ד"ר ליבני.
יובהר כי בשלב זה לא עומדת לדיון שאלת מצבה הרפואי של המערערת וגובה הנזק בעקבות התאונה.
3. מטעם המשיבה הוגש תצהירו של מר יואב קורן, עובד במחלקת המאור בעיריית ירושלים (לכתחילה הוגש תצהיר המתייחס לבדיקות שהעד לא ערך בעצמו, ולאחר מכן הוגש תצהיר חלופי). העד ביקר במקום בשעות הלילה ובדק את רמת התאורה. ממצאי הבדיקה היו כי רמת האור במקום הנפילה אינה נופלת מ-9 לוקס, בעוד שהממוצע הוא מעל ל-13 לוקס. העד ציין כי על פי הנחיות משרד התחבורה הרלבנטיות לתנועה של הולכי רגל, די אף ברמה של 1 לוקס וממוצע של 3 לוקס לפחות לצורך בטחון הולכי הרגל (זאת, בניגוד לערכים המתייחסים לרמת התאורה הנדרשת לתנועת רכב, הגבוהים בהרבה, אך אינם רלבנטיים לענייננו).
4. בית משפט קמא ערך בהסכמת הצדדים ביקור במקום התאונה בשעת לילה מאוחרת.
5. לענין קיומו של מפגע במקום - נקבע כי במקום המעידה לא היה קיים מפגע אשר יש להטיל על המשיבה את האחריות לנזק שנגרם מנפילה בגינו. מהתמונה ניתן לראות כי למרות שמכסה תא הביוב בולט בגובהו מעל המדרכה, מדובר בפער קטן ולא משמעותי, שהיה גלוי לעין ולא הוסתר על ידי צמחיה, כטענת המערערת. לפיכך, נקבע כי העירייה לא התרשלה בכך שלא יישרה את פני השטח במקום. נקבע, כי אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ובאחזקתה, ואולם לא כל סטייה "
מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים מהווה מפגע. ציבור המשתמשים מודע למצב דברים זה ועל כן הוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות.
6. לענין התאורה במקום נקבע, כי בעת הביקור כבר לא ניתן היה לראות את הבדלי הגובה במקום הנפילה, שכן ככל הנראה המשיבה ביצעה תיקון במקום. פרט לכך לא מצא בית המשפט בליטה אחרת העולה כדי מכשול. בית המשפט התייחס למצב התאורה, שלא שונה, ומצא כי לא קיים כל ליקוי בעניין זה. בית המשפט בדק את מצב התאורה ביחס לכלל האפשרויות הרלבנטיות בדבר מיקומה המדוייק של התאונה והגיע למסקנה כי באף לא אחת מהן קיים מחסור באור. בעת הביקור במקום עשה בית המשפט שימוש בתמונה שצילמה המערערת והגיע למסקנה כי הנקודה בה נפלה מוארת היטב ואף טוב יותר מאשר חלקים אחרים במקום. לענין מידת התאורה, קבע בית משפט קמא כי די בהתרשמותו הישירה. נקבע, כי מר קורן הסכים שהתאורה במקום לא מספקת רק ביחס לכלי רכב המשתמשים בדרך. לעומת זאת, באשר לתאורה הנדרשת לאדם, וביחס למהירות הליכתו, הבהיר העד כי התאורה עולה על התקנים המחייבים ודבריו אלה לא נסתרו. המערערת לא הביאה חוות דעת באשר לתנאי התאורה במקום, ובית משפט קמא זקף זאת לחובתה.
7. למרות שלא נקבע שהמשיבה התרשלה, התייחס בית משפט קמא לסוגיית גובה הנזק, למקרה שפסק דינו לא יעמוד בערעור.
הערעור
8. המערערת טוענת כי יש להשית על המשיבה את האחריות לנזקיה. בהקשר זה היא מפנה לחובות העירייה בהתאם לסעיף 235 לפקודת העיריות ולפסיקה הרלוונטית באשר לחובת הרשות להתקין מדרכות תקינות. המערערת טוענת כי התמונה הצבעונית שהגישה מלמדת על קיומו של הפרש גובה בין הריצוף לבין מכסה תא הביוב שבמקום, וכי הצמחייה הניכרת בתמונה אף מעידה שהמכשול נמצא שם זמן רב. לשיטת המערערת, יש להחמיר במיוחד כאשר הפגם נמצא בסמיכות למקום חציית כביש. עוד טוענת המערערת כי התאורה שבמקום לקויה ועומדת על רבע מהנדרש בתקני משרד התחבורה, כפי שלא הוכחש בעדותו של קורן. לבסוף טוענת המערערת כי אין מקום להשית עליה אשם תורם. במהלך הדיון הדגיש ב"כ המערערת במיוחד את הטענה לפיה יש להטיל חובה מוגברת על העירייה ב"
מתחם חציית כביש", שם נתונה דעתו של הולך הרגל לתנועה בכביש והוא פנוי פחות להתייחס למפגעים במסלול הליכתו.
9. המשיבה מפנה לסתירות בגרסת המערערת, בכלל זה סתירות באשר לתיאור המפגע (האם בולט או שקוע וכדומה), לאופן נפילת המערערת, לנסיבות ולמועד צילום התמונה, לשהות המערערת בבית הכנסת ביום האירוע ועוד. המשיבה טוענת כי המערערת לא הצליחה אף להוכיח את עצם הנפילה במיקום הספציפי הנטען על ידה. עוד נטען כי אפילו הייתה הנפילה במקום הנטען, לא מדובר במפגע ממשי שיש מקום להטיל בגינו חבות ברשלנות על העירייה. באשר לתאורה, נטען כי ניתן לסמוך על ביקור בית משפט קמא במקום, שנעשה על בסיס הסכמת הצדדים.
דיון והכרעה
10. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
אנו מקבלים את עמדתו העקרונית של ב"כ המערערת בדבר חובתה של העירייה להבטיח את בטחון הולכי הרגל במיוחד במקומות שניתן להגדירם כלשונו כ"
מתחם מעבר החציה", שאז אכן דעתו של הולך הרגל נתונה יותר לחציית הכביש בבטחה מאשר לעצם ההליכה בבטחה. ואולם, בנסיבות העניין שלפנינו, מקובלת עלינו קביעתו של בית-משפט קמא כי הפרשי הגובה בין מכסה תא הביוב לבין המדרכה אינם כאלה שיש להגדירם בגדר "מפגע" שאי הסרתו מעידה על רשלנותה של המשיבה. עוד יש לציין, כי מקום הנפילה איננו במעבר החצייה גופו, אלא, כאמור, באי התנועה שבין מעברי החצייה, שם בדרך כלל ממתין הולך הרגל על מנת להמשיך בחציית הכביש. כמו כן, אנו סומכים ידינו על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית-משפט קמא, אשר על אף שנערכה לאחר שבוצע תיקון בחיבור שבין מכסה תא הביוב לבין המדרכה, היתה כי רמת התאורה המצויה במקום היא ראויה. בעניין זה אמר בית המשפט במפורש, כי הנקודה שבה ארעה התאונה "
מוארת היטב ואף טוב יותר מחלקים אחרים, אשר בחלקם יש עצים המטילים צל כלשהו. המקום חשוף לתאורה הנמצאת בצד השני של הכביש, בקו ישר ובאלכסון משם". נתון זה, בתוספת העובדה כי מדובר בפערי גבהים במשטח ההליכה שאינם גדולים, מובילים לכלל מסקנה כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא אשר ראה לדחות את התביעה.
על-יסוד כל האמור לעיל, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות וכך אנו מורים. בנסיבות העניין לא מצאנו כי יש מקום לחייב את המערערת בהוצאות המשיבה, ולכן אנו מורים על השבת הפיקדון שהפקידה באמצעות בא כוחה.