השופט נ' סולברג:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' רונן, ה"פ 641/07) מיום 28.4.2008, בגדרו נדחתה תביעת המערערים לבטל את פסק הדין שניתן על דרך הפשרה שניתן בעניינם בתיק אחר.
רקע והליכים
2. מקורה של הפרשה שלפנינו בהסכם קומבינציה שנערך בשנת 1978 בין בעלה המנוח של המשיבה 1 ואנשים נוספים שהחזיקו בנכס מקרקעין בעיר גבעתיים, לבין הקבלן, הוא המשיב 2 (להלן: אמת בונים). לענייננו חשוב לציין כי במסגרת החוזה והתוספת לו, הוסכם כי שלוש מתוך הדירות שייבנו באחד מבנייני המגורים במקרקעין יועברו לרשות אמת בונים, לאחר שתעמוד בחיובים שונים שפורטו שם (להלן: דירות הביטחון). בשנת 1983 מכרה אמת בונים שתיים מדירות הביטחון, דירה אחת למערערים, ודירה אחרת לבני הזוג רביבו (להלן: רביבו). המשיבה 1 (להלן: סמואל) ובעלה המנוח סברו כי אמת בונים הפרה את התחייבויותיה כלפיהם, ונקטו במספר הליכים נגד אמת בונים, נגד הערבים להתחייבויותיה, ונגד רוכשי שתיים מדירות הביטחון - המערערים ורביבו. התביעה נגד האחרונים הוגשה בשנת 1990 לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ד"ר ד' אבניאלי; ת"א 21072/90), ובמסגרתה דרשה סמואל כי המערערים ורביבו יסלקו את ידם מן הדירות וישלמו לה דמי שכירות ראויים בסך של 192,000 ש"ח עבור התקופה שבה התגוררו בדירות שלא כדין. לטענתה, אמת בונים לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי בעלי הקרקע, ומשכך לא הייתה לה כל זכות בדירות הביטחון, והיא לא הייתה רשאית להעבירן לצד שלישי כלשהו. בית משפט השלום דחה את התביעה, ובמסגרת זו דחה את טענת סמואל לפיה העסקאות בין רוכשי הדירות לבין אמת בונים נעשו שלא כדין.
3. סמואל הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, ובמסגרתו הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק בערעור על דרך הפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ביום 31.8.2004 פסק בית המשפט (ע"א 1950/01; להלן: פסק הדין בפשרה), כי על המערערים לשלם לסמואל סך של 105,000$, וכי על רביבו לשלם לסמואל סך של 95,000$, כל אחד עבור הדירה שבחזקתו. כמו כן נקבעו סנקציות למקרה של אי-תשלום, וביניהן פינוי הדירות. רביבו שילמו את המוטל עליהם, ועניינם איננו נדון עוד במסגרת הליך זה.
4. המערערים לא השלימו עם פסק הדין בפשרה, וביקשו מבית משפט זה רשות לערער עליו, במטרה להביא לביטולו (רע"א 9311/04; להלן: ההחלטה בבקשת רשות הערעור). לטענתם, פסק הדין בפשרה חרג מהסכמת הצדדים; בפסק הדין נפסק סעד שלא התבקש על-ידי סמואל; והוא בלתי סביר לחלוטין מאחר וסכום התשלום שנפסק לטובת סמואל שקול לשוויין של הדירות שבמחלוקת, ועולה על הסכום שאמת בונים בעצמה חוייבה לשלם לסמואל בפסק דין שניתן בהעדר הגנה, על אף שהדירות נועדו להבטיח את קיום התחייבויותיה של אמת בונים כלפי סמואל. ביום 21.2.2005 החליט בית משפט זה (השופט רובינשטיין) שלא להיעתר לבקשת רשות הערעור, בקובעו כי המערערים לא עברו את שתי המשוכות שניצבו לפניהם - האחת, כי לא שכנעו בקיומה של בעיה משפטית בעלת השלכה רחבה המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי; והשנייה, כי לא הראו שמדובר במקרה חריג המצדיק התערבות ערעורית בפסק דין שניתן על דרך הפשרה.
5. המערערים לא אמרו נואש, ופנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק הדין בפשרה. לטענתם, בתקופה שחלפה מאז שניתן פסק הדין בפשרה, ניתן פסק דין נוסף על-ידי בית המשפט המחוזי (ת"א 1371/89 מיום 30.11.2006; להלן: פסק הדין המאוחר), אשר הביא לשינוי נסיבות באופן המצדיק סטייה מפסק הדין הנ"ל שניתן בפשרה. במסגרת פסק הדין המאוחר, חוייבו מנהלי אמת בונים ורעיותיהם, שהיו ערבים להתחייבויותיה, לשלם לסמואל סך של 40,421$ בתוספת ריבית. לטענת המערערים שם, משזהו חובה של אמת בונים כלפי סמואל, אין הצדקה שהמערערים ישלמו לסמואל את הסכום הגבוה שנפסק בפסק הדין בפשרה.
6. ביום 28.4.2007 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה (ה"פ 641/07; להלן: פסק הדין נושא הערעור), בקובעו כי פסק הדין המאוחר איננו שולל את תוקפו של פסק הדין בפשרה, מכמה טעמים. ראשית, פסק הדין המאוחר לא מהווה מעשה בית-דין במערכת היחסים בין המערערים לבין סמואל. שנית, במועד שבו נתנו המערערים את הסכמתם למתן פסק דין בדרך של פשרה, הם היו מודעים לעובדות הנדרשות על מנת להגיע להחלטה מושכלת. אדם הבוחר בדרך זו, קונה את הסיכון שהתביעה נגדו תתקבל, ושעשויות להיות התפתחויות נוספות בעתיד. שלישית,ולגופו של עניין, סכום הכסף שנקבע בפסק הדין המאוחר איננו כולל את כל חובותיה של אמת בונים כלפי סמואל. ישנו פסק דין נוסף נגד אמת בונים, במסגרתו חוייבה האחרונה לשלם לסמואל סכום העומד על סך של כ-3,000,000 ש"ח. זאת ועוד, בתביעה נושא פסק הדין בפשרה תבעה סמואל גם סילוק יד ותשלום דמי שכירות ראויים עבור התקופה שבה התגוררו המערערים בדירה, סכום כסף שאינו משקף בהכרח את הנזק שגרמה אמת בונים לסמואל.
מכאן הערעור.
7. לאחר הגשת הערעור ביקשו המערערים לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל שהתנהלו נגדם, ובהם הליך הפינוי מן הדירה. לטענתם, הם הפקידו בקופת בית המשפט את מלוא סכום הכסף שנפסק כי עליהם לשלם בפסק הדין בפשרה החל מיום 13.7.2006. אולם סמואל סירבה למשוך את הכסף, שכן לטענתה פסק הדין בפשרה מורה כי איחור בתשלום, כפי שאכן התרחש, דינו כצו פינוי וסילוק יד מן הדירה. ביום 16.11.2011 נעתר בית משפט זה לבקשה לעיכוב הביצוע, נוכח נטייתו המובהקת של מאזן הנוחות לטובת המערערים, והסיכוי כי אחת מטענותיהם בערעור תתקבל.
עיקרי טענות הצדדים
8. ניתן לחלק את הסעדים המבוקשים על-ידי המערערים לשניים. האחד עניינו בביטול או שינוי שיעור התשלום אשר הוטל עליהם בפסק הדין בפשרה. במסגרת זו מבקשים המערערים לקבוע כי פסק הדין בפשרה שולם במלואו, היות ורביבו שילמו לסמואל סכום העולה על סך של 40,421$ שנפסק לטובתה בפסק הדין המאוחר; או לחלופין, לקבוע כי על המערערים לשלם לסמואל סך של 40,421$, בקיזוז הסכום שאמת בונים שילמה או תשלם לסמואל. הסעד השני רלוונטי במידה ופסק הדין בפשרה יוסיף לעמוד על כנו. במסגרת זו מבקשים המערערים כי סכום התשלום שבו חוייבו לא ישא ריבית והצמדה מהתקופה שלאחר הפקדתו בקופת בית המשפט, הואיל וסמואל סירבה לקבל את התשלום שהופקד. בהקשר הזה יצויין כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שהוגשו נגדם ביקשו המערערים שלא לפנותם מן הדירה, והעלו טענות שונות באשר לפרשנות שיש ליתן לפסק הדין בפשרה ולאופן ביצועו.
9. אלו הם עיקרי טענות המערערים: אשר לסכסוך בינם לבין סמואל לגופו הם טוענים כי לפי חוזה הקומבינציה אין לסמואל זכות קניינית בדירה, אלא לכל היותר קמה לה עילת תביעה נגד אמת בונים בשל מכירת הדירה בשלב מוקדם מהנדרש. לסמואל אין כל יריבות משפטית עם המערערים, אשר רכשו את הדירה בתום לב ובתמורה, מה גם שסמואל היא רק אחת מבעלי המקרקעין נושא הסכם הקומבינציה, ועל כן זכותה לקבלת פיצוי צריכה להיות בהתאמה לחלקה היחסי בקרקע. אשר לפסק הדין בפשרה, חוזרים וטוענים המערערים כי ניתן ללא סמכות, היות וסכום הפיצוי שנפסק בו גבוה מסכום הכסף שתבעה סמואל באותו הליך. בנוגע לפסק הדין נושא הערעור הם טוענים כי פסק הדין המאוחר משליך על עניינם, ומהווה התפתחות משמעותית שאירעה לאחר מתן פסק הדין בפשרה, אשר מצדיקה לסטות ממנו. לטענתם, הותרת פסק הדין בפשרה על כנו תביא לאי-צדק יוצא דופן ולהתעשרות של צד אחד על חשבון זולתו, שכן הם נדרשים לשלם על נזקי אמת בונים שכלל לא נתבעו ממנה עצמה. לטענתם, כבר נקבע בפסיקה כי שיקולי מעשי בית-דין נדחים משיקולי צדק, וכך יש לפסוק גם בעניינם.
10. מנגד טוענת סמואל, כי מדובר בהליך סרק נוסף שיזמו המערערים על מנת לדחות את ביצועו של פסק הדין החלוט שניתן נגדם, הליך שהוא בבחינת "גלגול חמישי". לדידה, פסק הדין בפשרה אינו מבוסס על אינפורמציה שגויה; לא התקיימו בו כל טעות או הטעייה; ומכל מקום אין הדבר מהווה עילה לביטול פסק הדין, אלא לכל היותר עילה לערעור, שאכן הוגש ונדחה על-ידי בית משפט זה. אשר לפסק הדין המאוחר, לטענתה אין בו כדי ללמד על שינוי נסיבות או לגרום לחוסר צדק, שכן לא נקבע בו שיעור הנזקים שאמת בונים גרמה באיחור במסירת הדירות, אלא רק היקף הערבות של מנהליה לנזקים אלה. שיעור הנזקים נקבע קודם לכן, בהליכים נוספים שהוגשו נגד אמת בונים, והוא גבוה מסכום התשלום שבו חוייבו המערערים ורביבו. כמו כן טוענת סמואל, כי לא ניתן להסתמך על ההלכות שציינו המערערים לביסוס טענותיהם, תוך שהיא עורכת הבחנה בינן לבין העניין שלפנינו.
דיון והכרעה
11. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בערעור שלפנינו, היא האם פסק הדין המאוחר מהווה עילה מספקת לסטות מפסק הדין בפשרה.
התערבות ערעורית בפסק דין חלוט ובפסק דין שניתן על דרך הפשרה
12. המשוכות הניצבות לפני המערערים הן גבוהות, וגובהן עולה עוד מעלה בכל אחד מן ההליכים הנוספים המוגשים על-ידם. אלו הן המשוכות שעליהם לעבור כעת: ראשית,כאמור, עוד ביום 21.2.2005 דחה בית משפט זה את בקשת רשות הערעור שהגישו המערערים על פסק הדין בפשרה, הוא הפך לחלוט, ועל המערערים להראות כי קיימת הצדקה לשנות ממנו. במצבים כגון דא עומד מצדו האחד של המתרס הכלל בדבר מעשה בית דין. ביסודו של כלל זה נטוע האינטרס של בעל הדין שזכה להנות מפרי זכייתו ולא להיות מוטרד עוד באופן חוזר ונשנה מצדו של בעל הדין שכנגד, וכן גם האינטרס הציבורי שבסופיותם של ההליכים המשפטיים, מפאת מוגבלותם של המשאבים השיפוטיים. אולם, במצבים חריגים וקיצוניים במיוחד תתאפשר גם תקיפה של פסק דין חלוט (ע"א 10564/05 גת נ' מאיר חיים מתיתיהו, בפסקה 8 (ניתן ביום 19.9.2007)). בהתאם להלכה הפסוקה, נתונה לבית משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית-דין. כך, במצבים שבהם הסתמך המבקש את ביטול פסק הדין על עילת התרמית, או בנסיבות שבהן לאחר מתן פסק הדין נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין (ע"א 4682/92 עזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ, בפסקה 5 (ניתן ביום 7.4.2003)).
13. בנוסף להיותו של פסק הדין חלוט, עסקינן בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. במצב דברים זה, בית המשפט יתערב בפסק הדין רק בנסיבות של "חריגה קיצונית מגבולות הסבירות בהסקת מסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו..."(רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים נ' סגל, בפסקה ז' (ניתנה ביום 22.7.2004); ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה, פסקה 4 לפסק דינו של השופט טירקל (ניתן ביום 17.1.1999)).