1. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת עידית וינברגר) מיום 11/11/12 בת"א 52402-11-10, אשר במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתו של בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") כנגד הגב' יוליה קיסליב אומסיקי (להלן: "המערערת"), ועל החלטת בית משפט קמא מיום 15/05/12, שלא לדון בבקשות המערערת לעיון במסמכים.
2. מפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי המערערת חויבה לשאת במחצית יתרת הלוואה, כפי שהייתה ביום 01/06/02, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד עד ליום הגשת התביעה, 28/11/10, בצירוף החוב בתיק המימוש, כפי שהיה בעת סגירתו, ובניכוי תמורת מכירת הדירה ויתר התקבולים, כאשר נקבע, כי בכל מקרה לא יעלה חובה של המערערת על סך של 150,000 ש"ח, נכון למועד הגשת כתב התביעה. עוד נקבע בפסק הדין, כי מיום הגשת כתב התביעה ישא החוב הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לסעיף 25(א)(2) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"), דהיינו, 4% מעל הריבית הנקובה בכל אחת מן ההלוואות שנטלו ה"ה סקוטר ויטלי ואירנה (להלן: "הלווים").
3. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:
4. בתאריך 08/06/00 נחתם בין הבנק לבין הלווים הסכם הלוואה, לפיו הלווה הבנק ללווים סך של 371,000 ש"ח, לצורך מימוש רכישתה של דירה (להלן: "הדירה"), כנגד שעבוד הדירה לטובת הבנק. סכום ההלוואה הורכב ממספר הלוואות, חלקן מענקים מותנים.
5. בתאריך 12/06/00, בהתאם להוראות המעבר שנקבעו בתיקון מס' 2 לחוק הערבות, תשנ"ח-1997 (להלן: "תיקון מס' 2"), נחתם על ידי המערערת כתב הערבות.
6. במסגרת כתב התביעה נטען, כי המערערת והגב' חרסונסקי מלכה מרינה (להלן: "הערבה") חבות, ביחד ולחוד, בסכום החוב. ואולם, בתצהיר עדותו הראשית של עד הבנק, מר חיים זילבר, תוקנה הטעות ונכתב, כי סכום התביעה כנגד המערערת הינו 150,000 ש"ח, חלקה היחסי בסכום ההלוואה.
7. בראשית שנת 2002 חדלו הלווים לפרוע את תשלומי ההלוואה, ובתאריך 22/03/02 עזבו את הארץ ולא שבו אליה מאז.
8. ביום 04/06/03 נפתח תיק ההוצאה לפועל, לשם מימוש השעבוד שהוטל על הדירה, בגין חוב הפיגורים בלבד בסך של 18,831 ש"ח.
9. ביום 17/06/03 מונתה ב"כ הבנק, עו"ד גב' תמר ברלינר, ככונסת נכסים, לשם מכירת הזכויות בדירה.
10. ביום 21/01/09 נמכרה הדירה לה"ה עווד, תמורת סך של 153,000 ש"ח, באישורו של ראש ההוצאה לפועל. הרוכשים שילמו סך נוסף של 15,000 ש"ח, בשל איחור בתשלום התמורה.
11. התביעה כנגד המערערת והערבה הוגשה לבית המשפט ביום 28/11/10. בכתב התביעה נטען, כי לאחר מכירת הדירה נותרה יתרת חובם של הלווים לבנק בסך של 470,000 ש"ח, נכון ליום 01/10/10. הבנק העמיד את סכום התביעה כנגד המערערת והערבה על סך של 300,000 ש"ח מטעמי אגרה.
12. ביום 27/04/11 ניתנה למערערת רשות להתגונן.
13. בית משפט קמא בפסק דינו דחה את טענת המערערת, לפיה יש לדחות את תביעת הבנק מפאת התיישנות.
בית משפט קמא קיבל את טענת המערערת, כי הבנק לא נדרש לפעול לקבלת אישור בדבר מיצוי הליכים, שכן במקרה זה, מאחר והלווים עזבו את הארץ לצמיתות, חל סעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות. יחד עם זאת, מאחר שהחוב מובטח במשכנתא, סבר בית משפט קמא, כי היה על הבנק לפעול למימוש המשכנתא טרם הגשת התביעה כנגד הערבות, בהתאם להוראת סעיף 27(ב)(1) סיפא לחוק הערבות.
על כן, קיבל בית משפט קמא את טענת הבנק, לפיה כל עוד לא הסתיימו הליכי מכירת הדירה, לא היה ניתן להגיש תביעה כנגד המערערת והערבה.
בהקשר זה הפנה בית משפט קמא לפסק דינו של בית המשפט העליון, ברע"א 8688/07,
יהושע רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פרסום נבו), 20/12/10 (להלן: "
פסק דין רובין"), אשר קבע ביחס למועד תחילת מרוץ ההתיישנות, כי כל עוד קיימת מניעה מן הדין, החוסמת את הנושה מלפנות לערכאות, המעוגנת בסעיפי החוק, לא מתחיל מרוץ ההתיישנות. על כן, משהליכי מימוש הדירה הסתיימו ביום 21/01/09, דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות.
14. בית משפט קמא קיבל את טענת המערערת, לפיה הפר הבנק את חובתו למסור למערערת הודעה בדבר אי קיום חיובי הלווים, על פי סעיף 26(א) לחוק הערבות.
בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי המערערת לא הודיעה לסניף הבנק בו נלקחה ההלוואה על שינוי כתובתה, בכל הנוגע להלוואה נשוא התביעה. עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי אין חולק, כי ביחס להלוואה שנטלה המערערת עצמה מאותו סניף בנק, לצורך רכישת דירה, הופיעה כתובתה המעודכנת.
בית משפט קמא, בהתבסס על עדותו של עד הבנק, מר חיים זילבר, קבע, כי ביחס להתראות שנשלחו, לטענת הבנק, ללווים, למערערת ולערבה ביום 01/06/02 וביום 01/11/02, לא נשמרו עותקים או אסמכתאות למשלוח ההתראות, שכן אלה נשלחים באופן אוטומטי על ידי מחשב הבנק.