השופט י' עמית:
עיקרי העובדות וההליכים המשפטיים
1. הערעור שלפנינו הוא אחד מני מספר רב של הליכים שהתנהלו ומתנהלים בין הצדדים מאז תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. על מנת להבין את הערעור שלפנינו, נפתח בסקירה של ההליכים והעובדות הצריכות לעניין, ונעשה כמיטב יכולתנו לפשט את הדברים.
2. בסוף שנות השמונים ניהלו המערערים או חלק מהם, כולם בני משפחה אחת, וחברות משפחתיות שבשליטתם (להלן: קבוצת נעימי אוהמערערים או נעימי) מספר חשבונות בנק אצל בנק אמריקאי לישראל בע"מ, שנרכש מאוחר יותר על ידי המשיב (וייקרא להלן לשם הנוחות: הבנק). נעימי התחייבו לרשום על נכס מסוים משכנתא לזכות הבנק להבטחת חובותיהם לבנק, אך בשל טעות שנפלה אצל רשם המקרקעין המשכנתא לא נרשמה, ונעימי שעבדו את הנכס כבטחון לזכות בנק אחר (הבנק למסחר), כך שביום פקודה הבנק לא יכול היה לממש את הנכס כדי לפרוע את חובם של נעימי.
3. בשנת 1991 הגיש הבנק תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד יחידי נעימי, בגין יתרות חוב בסכום של מליוני שקלים בחשבונותיהם, כחייבים וכערבים. התביעה התבררה לפני כב' הנשיא ו' זיילר (ת"א 143/91, להלן: התביעה הראשונה), אשר הורה על פיצול הדיון באופן שבשלב הראשון תידונה טענות נעימי. בהחלטתו בתום השלב הראשון, קיבל הנשיא זיילר את טענת נעימי כי הבנק חטא בהתניית שירות בשירות לגבי 41 תוכניות חסכון שנפתחו על ידם, וכן קיבל טענת נעימי כי היה על הבנק לבצע את עסקאות הפורוורד הרבות שבוצעו על ידם באותו שער בו הבנק מבצע את העסקה. בסיפא להחלטתו, הורה הנשיא זיילר לבנק ולנעימי "לתרגם" את החלטתו למישור הכספי והביע תקוותו כי הצדדים ישכילו להסדיר את הדברים בינם לבין עצמם, שאם לא כן, בדעתו למנות מומחה מטעם בית המשפט שיעשה כן.
לאחר החלטה זו, הגיעו הצדדים ביום 19.1.1995 להסכם פשרה לסילוק כל התביעות ביניהם מכל מין וסוג שהוא. במסגרת הפשרה התחייבו נעימי לשלם לבנק, תוך ששה חודשים מיום אישור הפשרה, סכום של 1.4 מליון דולר. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק דין הפשרה). נקדים ונספר לקורא כי פסק דין הפשרה ימשיך וילווה אותנו לכל אורך הדרך, לאור טענת נעימי כי הם זכאים לבטלו או כי יש לראותו כמבוטל.
4. בחודש דצמבר 1997 הגיש הבנק תביעה נגד מדינת ישראל בשל רשלנותו של רשם המקרקעין באי רישום המשכנתא (ת"א 1664/97, להלן: התביעה השניה), רשלנות שגרמה לטענת הבנק לנזק גדול, שכן עקב אובדן השעבוד נאלץ הבנק להתפשר עם קבוצת נעימי בסכום נמוך בהרבה מגובה החוב האמיתי של הקבוצה. המדינה הגישה הודעת צד ג' כנגד קבוצת נעימי, וזו שלחה לבנק הודעת צד ד' ובמקביל הגישה תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לסעד הצהרתי בדבר ביטול פסק דין הפשרה [במאמר מוסגר: לטעמי לא ניתן להגיש תביעה שכנגד בתגובה להודעת צד ג' - י.ע.]. כך, שבה לתחיה הפרשה עליה נסתם הגולל, לכאורה, בתביעה הראשונה.
גם התביעה השנייה נתבררה בפני כב' הנשיא זיילר, שהורה לצדדים "להריץ" את חשבונות הבנק של נעימי מחדש, מתוך נקודת מוצא לפיה יש להעמיד את נעימי במצב הריאלי בו היו נתונים אילו ידעו בזמן אמת כי עומדת לזכותם יתרת זכות (החלטה מיום 6.1.2000). בהמשך, העלו הצדדים בפני הנשיא זיילר סוגיות נוספות לגבי הפרמטרים "להרצת" החשבונות וניתנו על ידו הנחיות נוספות.
5. תוך כדי התנהלות ההליכים בתביעה השניה, החל הבנק לממש את זכויותיו לפי פסק דין הפשרה במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ונעימי התגוננו בטענת "פרעתי", בטענה כי התביעה שכנגד שהגישו במסגרת התביעה השניה, מהווה הודעת ביטול של הסכם הפשרה. כן הפנו נעימי להחלטות הביניים של השופט זיילר וטענו כי ניתן להסיק מהן שבית המשפט ראה את פסק דין הפשרה כבטל ולכן הורה כי החוב לבנק ייקבע לפי החשבונות החדשים שייערכו על פי הנחיותיו. טענות נעימי נדחו על-ידי ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשם ארנברג (החלטה מיום 13.9.2000), שקבע כי כל עוד לא ניתנה החלטה מפורשת של הנשיא זיילר אודות ביטולו/בטלותו של פסק דין הפשרה, אין להסיק מהחלטותיו ומהנחיותיו "להריץ" את החשבונות מחדש, משום החלטה על בטלות פסק דין הפשרה. נהפוך הוא, ההחלטה ניתנה דווקא לצורך בדיקת טענת הבנק כנגד המדינה כי התרשלותה בגין אי רישום המשכנתא גרמה לבנק נזק עקב הצורך להתפשר על סכום קטן מסכום החוב הנכון. בשורה התחתונה נקבע על ידי רשם ההוצאה לפועל כי "בשלב זה, וכל עוד לא הוחלט אחרת, פסק הדין בת.א. 143/91 (פסק דין הפשרה- י.ע.) קיים ויש לבצעו".
6. ויהי אחר הדברים האלה, מחק הבנק את התביעה השניה כנגד המדינה וממילא נמחקה הודעת צד ג' שהגישה המדינה כנגד נעימי ונמחקה הודעת צד ד' שהגישו נעימי כנגד הבנק, והוסכם גם על מחיקת התביעה שכנגד שהגישו נעימי נגד הבנק. המחיקות ההדדיות נעשו תוך הסכמה כי "עצם המחיקות שנעשות בהליך זה הן עצמן אינן גורעות או מוסיפות זכות או חובה כלשהי שהייתה קיימת אלמלא מחיקות אלה". להסדר זה ניתן ביום 12.7.2001 תוקף של החלטה (צ"ל פסק דין - י ע.) על ידי הנשיא זיילר, שבמסגרתה הוסכם כי הצדדים יטענו לנושא ההוצאות.
לאחר שהצדדים טענו להוצאות, ניתנה החלטתו של הנשיא זיילר מיום 20.8.2001, בה נקבע כי נעימי ידעו אודות התקלה שנפלה ואשר בגינה לא נרשמה המשכנתא לזכות הבנק, וכי פעילותם הייתה "בלתי מוסרית, שלא בתום לב, הגובלת (אם לא נגועה) במרמה". מנגד, נקבע כי הבנק ידע או צריך היה לדעת כי הגשת תביעה נגד המדינה תביא לכך שנעימי ייתבעו על ידי המדינה בהודעת צד ג', וזאת בניגוד לציפיותיהם הסבירות בעת חתימת הסכם הפשרה בתביעה הראשונה כי ההליכים יגיעו לקצם. לכן, ומשנגררו נעימי אל תוך התביעה השניה שלא בטובתם, ומשנפתח מחדש "הפצע שהגליד" בפסק דין הפשרה, חייב הנשיא זיילר את הבנק בשכר טרחה ובהוצאות לזכות נעימי בסכום של 300,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
7. כחמש שנים חלפו להן בשקט ובשלווה, ובחודש יולי 2006 הגישה קבוצת נעימי תובענה כספית נגד הבנק בסכום הצנוע של כ-125,000,000 ש"ח (מאה עשרים וחמישה מליון) (ת"א 8275/06; להלן: התביעה השלישית או התובענה הכספית). בתביעה נטען כי לא רק שקבוצת נעימי לא הייתה חייבת לבנק אלא שבעקבות עריכת החשבונות מחדש, על פי הפרמטרים שהותוו בהחלטתו של הנשיא זיילר בתביעה הראשונה, ועל פי חוות דעת כלכליות שנערכו לפי פרמטרים אלה, שולם על ידי קבוצת נעימי לבנק סכום ביתר של 19 מליון ש"ח. מכאן, שעל הבנק להשיב סכום זה לנעימי בצירוף ריבית חריגה וכן את הכספים שנגבו מנעימי בהליכי הוצאה לפועל בצירוף ריבית חובה הנהוגה בבנק.
8. בעקבות דיון שנערך בפני כב' השופטת ג' כנפי-שטיינץ בשאלת האגרה, ובעקבות הערותיה וטענות ב"כ הבנק כי התביעה הכספית הוגשה בעוד שפסק דין הפשרה עדיין בתוקף, התיר בית המשפט לנעימי להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה. בחודש פברואר 2007 הגישו נעימי בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שיתווסף הסעד של ביטול פסק דין הפשרה משתי עילות עיקריות: הפרת פסק דין הפשרה על ידי הבנק בעצם הגשת התביעה השניה נגד המדינה, למרות שידע כי הדבר יגרור את נעימי מחדש להתדיינות; וכן טעות והטעייה, מאחר שכבר בעת חתימתו על הסכם הפשרה הבנק התכוון להפר אותו בכך שיחדש את ההליכים בדרך עקיפה באמצעות תביעה כנגד המדינה. בהחלטתו מיום 17.8.2007, אישר רשם בית המשפט המחוזי, כב' השופט ר' כרמל, את תיקון כתב התביעה כמבוקש (בש"א 4388/07; להלן: החלטת הביניים או ההחלטה לתיקון כתב התביעה).
9. הבנק הגיש ערעור על החלטת הרשם, וזו נהפכה בפסק דינו של השופט מ' רביד מיום 4.11.2007 (ע"א 11304/07), שניתן על אתר באולם בית המשפט (והוכתר בטעות בכותרת "החלטה", להלן: פסק דין רביד).
פסק דין רביד הושתת על שני נימוקים, והם:
א. התיישנות התביעה - הקבוצה טענה כי אין להתחשב בפרק הזמן החל מהגשת התביעה השניה בשנת 1997 ועד לסיום ההליכים בשנת 2001, לאור סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). השופט רביד דחה את הטענה מן הטעם שסעיף 15 לחוק ההתיישנות לא חל מקום בו התובע (נעימי בתביעה שכנגד - י.ע.) החליט מיוזמתו לחזור בו מהתביעה, מה עוד שמאז מחיקת התביעה השניה חלפו חמש שנים, וחלף פרק זמן נוסף מיום הגשת התביעה השלישית ועד ליום הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה.
ב. חלף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול לפי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
10. על פסק דינו של השופט רביד הגישה קבוצת נעימי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שנדחתה בהחלטת כב' השופטת ע' ארבל מן הטעם שלא מדובר בשאלה עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי. בהערת אגב ציינה השופטת ארבל כי גם בהנחה שטעה בית המשפט בנוגע להלכה בדבר סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הרי שלא היה מקום להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה, גם נוכח הנימוק השני של חלוף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול (רע"א 401/08 מיום 7.8.2008).
[במאמר מוסגר נספר לקורא, כי קבוצת נעימי הגישה בקשה לפטור מאגרה בתביעה השלישית, אך הבקשה נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי כב' השופט ר' כרמל בהחלטתו מיום 30.12.2007, מן הטעם שסיכויי התביעה וקיומה של עילה נראים קלושים, בין היתר לאור התיישנות לכאורית של התביעה, ובהיעדר בסיס של ממש לסכום התביעה שהועמד על כ-125 מליון ש"ח. ערעור על החלטת הרשם נדחה בפסק דינו של השופט מ' סובול מיום 5.4.2011 (ע"א 2174/08) בשל סיכוייה האפסיים של התובענה והעדר עילת תביעה לכאורית. בשלב זה, התביעה השלישית עדיין תלויה ועומדת, ככל הנראה בהמתנה לפסק דיננו בערעור דכאן].