השופטת שושנה שטמר - אב"ד:
1. בשנות החמישים של המאה הקודמת, שוכנו הורי המערערים שהגיעו ארצה מתימן, במעברת עולים, במבנה על קרקע של קרן קיימת לישראל (שהועברה אחר כך לניהולו של מינהל מקרקעי ישראל - להלן "
המינהל"). משפחת המערערים לא התפנתה מהמעברה, שתושביה עזבו אותה בשנות החמישים ותחילת השישים, והמשיכה להתגורר במבנה ובחלקת קרקע בהם ישבה המשפחה טרם פינוי המעברה. לימים, נפטרו ההורים. הסוגיה שיש להכריע בה היא, אם נותרו לבניהם הבוגרים זכויות כלשהן במבנה ובקרקע, על אף שהבנים - למעט אחד מהם שחזר להתגורר בבית הוריו לפני כ-20 שנים (לאחר מספר שנים בהם היה נשוי) - בגרו, נישאו, עזבו את המעברה ואת בית ההורים, והקימו בתיהם במקומות אחרים.
רקע עובדתי
2. הרקע העובדתי עולה מפסק דינו של בית משפט קמא, מפסק דין נוסף של בית משפט השלום בחדרה (השופט מנהיים בת"א 1131/95, להלן "
פסק דינו של השופט מנהיים") ומהעדויות בתיק בית משפט קמא. להלן תמצית העובדות הנחוצות להכרעתנו.
3. קרן קימת לישראל היתה בעלת הזכויות במקרקעין בגבולות העיר פרדס חנה-כרכור, הרשומים כחלקות 7, 8, 9, 10, 46, בגוש 10099 בשטח של 10.408 דונם. על חלקות אלו (וככל הנראה על חלקות נוספות) עמד לפני קום המדינה מחנה צבאי של הצבא הבריטי על מבניו (בעיקר מבנים מאורכים עם גגות מעוגלים מפח, וראו צילומים ת/3-ת/5). לאחר קום המדינה שוכנו בו עולים. מחנה העולים הפך להיות מעברת עולים, שהיתה ידועה כמעברת פרדס חנה. התגוררו בה בתחילת שנות החמישים אלפי עולים.
4. המנוחה זוערה (זוהרה) סאלם (להלן - "
המנוחה"), יחד עם בעלה ז"ל וילדיהם שהיו קטינים באותה עת, עלו ארצה מתימן במבצע "מרבד הקסמים" והם שוכנו במבנה ששמש את הצבא הבריטי במגרש 45. למנוחים היו ארבעה ילדים, ילידי 1940, 1942, 1950 ו-1958. המערער מס' 2 (להלן "
צוריאל") הוא הצעיר בבנים, בגיל של כ-55 שנים היום.
5. בשנות השישים פעלו הרשויות לחיסול המעברה. למנוחה, כמו גם ליתר העולים, הוצעו פתרונות דיור חילופיים (בערים או ישובים סמוכים) אולם היא ובעלה סרבו להתפנות, בעוד שיתר העולים התפנו. הסיבה להתנגדותם לפינוי היתה, שהם ניהלו במקום דיר כבשים, ממנו התפרנסו (ראו סעיף 11 להודעת הערעור המתוקנת). במשך השנים התפרסה המשפחה על שטח של כדונם וחצי.
6. עם בגרותם ונישואיהם, עזבו הבנים את בית המנוחים ועברו למקומות אחרים. הבן צוריאל התגורר עם הוריו עד שנת 1986, שאז עזב את ביתם על מנת להתגורר עם האשה לה נישא. בשנת 1989 או בסמוך לכך, לאחר גירושיו, חזר צוריאל להתגורר בבית ההורים, עם אמו, והוא מתגורר שם עד היום.
האב נפטר ראשון. המנוחה חיסלה את עסק גידול הכבשים בשנת 2005 לערך (וראו עדות הבן צוריאל בעמ' 26 לפ' ישיבה מ-15/1/12). המנוחה נפטרה ב-7/4/09.
7. יצויין כי במהלך כל השנים ואף היום ייעודה של הקרקע היה לחקלאות, וייעוד זה לא שונה עד היום.
8. ביום 16/11/1977 נחתם בין המנוח ולכינסקי, אביהם של המשיבים, לבין מינהל מקרקעי ישראל, שניהל את המקרקעין עבור קק"ל, הסכם חכירה לפיו הוחכרה הקרקע למנוח למשך 49 שנים, מיום 1/7/68 ועד ליום 31/8/17. המקרקעין השתרעו גם על שטח שבזמנו היתה עליו מעברת העולים, שבאותה עת, כאמור, כבר התרוקנה מיושביה, וכלל את המבנה והמגרש אותו תפסו המנוחים. אוסיף שבהסכם החכירה נכתב כי:
"הואיל וידוע למוכר (וצ"ל "החוכר" - הוספה שלי ש.ש) שבחלק ממגרש מס' 45 הכלול במוחכר קיים מבנה שבידי המחזיקים בזכות או שלא בזכות מתחייב החוכר לפנות על חשבונו הוא בלבד את המחזיקים במבנה זה מס' 45 ללא זכות לדרוש מהמחכיר הוצאות הפינוי או כל הוצאות אחרות הקשורות בכך".
9. המנוח ולכינסקי לא נקט כל פעולה כלפי המנוחה, והיא המשיכה, כאמור, להתגורר בחלקת המחלוקת גם לאחר שהוא רכש את זכויות החכירה במקרקעין. אולם, כאשר התגלע למנוח ולכינסקי כי הבן צוריאל חזר להתגורר בחלקה, ונעשית בניה במקום, הוא הגיש, בשנת 1995, תביעה לסילוק ידה של המנוחה, שהתבררה לפני השופט מנהיים.
10. כב' השופט מנהיים כתב בפסק דינו בדחותו את התביעה כי:
"אני סבור שהוכח כנדרש שהנתבעת זכאית למעמד של בעלת רשיון ("בר רשות") להחזיק במקרקעין בהם היא מחזיקה בפועל וכי בנסיבות העניין אין זה צודק להתיר לתובע לבטל את הרשיון כלל, כל עוד הנתבעת בחיים וממשיכה לגור בפועל במקום".
השופט מנהיים אף קבע כי הוא אינו מוצא לנכון להכריע בשאלה אם גם לבנה של המנוחה, צוריאל, שחזר להתגורר עמה טרם הגשת התביעה, יש זכויות כלשהן בנכס, בכותבו:
"שאלה אחרת מהו מעמדו של אותו בן בנכס, והאם ניתן לפנותו היום ו/או ניתן יהיה לפנותו לאחר שהנתבעת תעזוב את המקום או לאחר אחרית ימיה. על שאלה זו אין מקום להשיב כאן, כאשר אותו בן לא היה נתבע וכאשר שאלות אלה כלל לא הועלו כחלק מהפלוגתאות המצריכות הכרעה ובעלי הדבר, במיוחד אותו בן, לא קיבלו יומם לטעון בעניינים אלה".
11. המנוחה נפטרה ביום 7/4/09, והמנוח ולכינסקי הגיש מיד לאחר מותה את התביעה לפינויים של יורשיה, הם ארבעת ילדיה, שלטענתו ניסו להשתלט על המגרש.
12. גם ולכוינסקי נפטר לאחר שכתב הערעור הוגש. עם פטירתו, תוקן ערעור, כך שבמקומו הופיעו כמשיבים יורשיו.