השופט י' דנציגר:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת א' שטמר) בת"א 7210-11-08 מיום 1.5.2011, במסגרתו נדחתה תביעה כספית שהגישה המערערת נגד המשיבה מכוח הסכם שנחתם ביניהן.
תמצית הרקע העובדתי
1. המערערת, אראלים נכסים בע"מ (להלן: המערערת), הינה חברה שעוסקת בייעוץ כלכלי, לרבות ייעוץ להפחתת חיובי ארנונה. המשיבה, שירותי בריאות כללית בע"מ (להלן: המשיבה) הינה הבעלים של בית החולים ע"ש "קפלן" המצוי בשטח המוניציפאלי של העיר רחובות (להלן: בית החולים). בחודש מרץ 1993 חתמו הצדדים על הסכם, במסגרתו נטלה על עצמה המערערת לבדוק את חיובי הארנונה שהושתו על המשיבה לגבי בית החולים במטרה להפחיתם בהתאם לדין, לרבות בדיקת חוקיות התעריפים ובדיקת האפשרות לקבל הנחה בתעריפי הארנונה. שכרה של המערערת הועמד בהסכם על כ-14% מהמס שייחסך (בצירוף מע"מ). "המס שייחסך" הוגדר בהסכם כך: "כל סכום מס שיופחת בהסכמת הרשות המקומית הנוגעת בדבר עקב טיפול הקבלן, מסכום שקופת-חולים חויבה לשלמו עפ"י הדין" או "כל סכום שיוחזר לקופת-חולים בפועל לגבי שנת המס השוטפת או שנים קודמות לה עקב טיפול הקבלן, למעט סכום שיוחזר עבור השנים העתידיות בגינן לא תשולם לקבלן כל תמורה נוספת" (ההדגשות הוספו, י.ד.).
2. במועד חתימת ההסכם הייתה המשיבה פטורה מתשלום ארנונה עירונית מכוח סעיף 5(ז) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין). תחת זאת, ובדומה למצב בערים אחרות, חייבה העירייה את המשיבה באגרה שנתית עבור פינוי אשפה משטח בית החולים, בשיעור 1/3 מסכום הארנונה השנתית שהיה מוטל עליה אלמלא הפטור (להלן: אגרת פינוי אשפה). החיוב באגרת פינוי אשפה נעשה מכוח הוראת סעיף 19(א) בחוק העזר (שמירת הסדר והניקיון), התשמ"ג-1982 שהתקינה עיריית רחובות (להלן: חוק העזר).
3. מיד לאחר חתימת ההסכם פנתה המערערת לעירייה בדרישה לבטל את חיוב בית החולים באגרת פינוי אשפה, אך נענתה בשלילה. בהתאם להמלצות המערערת (אשר גובו בחוות דעת משפטית) הפסיקה המשיבה לשלם את אגרת פינוי האשפה החל משנת 1996. המערערת פנתה בשם המשיבה לראש העיר בבקשה למתן היתר לפינוי עצמי משטח בית החולים, לנוכח הצעות מחיר של קבלנים פרטיים שהראו כי אגרת פינוי האשפה שגבתה העירייה גבוהה פי ארבעה ויותר מן העלות האמיתית של הפינוי באמצעות הקבלנים. בשנת 1998 הודיעה העירייה למשיבה כי היא מפסיקה לפנות את האשפה מבית החולים ובמקביל החלה העירייה לנקוט הליכים לגביית החוב בגין אגרת פינוי אשפה.
4. בתחילת שנת 1999 שבה העירייה ושלחה למשיבה דרישה לתשלום אגרת פינוי אשפה. ביום 26.4.1999 הודיע מנהל הארנונה בעירייה לבית החולים כי הדרישה לתשלום אגרת פינוי האשפה לשנת 1999 מבוטלת, אולם הורה לה לשלם ארנונה בסכום מלא בסך של כ-3.3 מיליון ש"ח בשנה. דרישה דומה התקבלה גם בשנת 2000. העירייה דחתה את פניות המערערת בנושא זה וטענה כי הפטור שניתן על פי פקודת הפיטורין אינו תקף. המשיבה הגישה, בהמלצת המערערת, השגה. ההשגה נדחתה, ובעקבותיה הגישה המשיבה ערר. הדיון בערר, כמו גם הליכי הגבייה שהחלה העירייה לנקוט, עוכבו בהסכמת הצדדים עד להכרעה בעתירה שהגישה עיריית רחובות לבית המשפט העליון בשנת 1999 [בג"ץ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 97 (2003) (להלן: בג"ץ 26/99)]. במסגרת עתירה זו ביקשה העירייה לבטל את הפטור מארנונה שניתן למוסדות ציבור שונים בשטח השיפוט שלה, ובהם גם בית החולים. בפסק הדין שניתן בעתירה ביום 11.2.2003 נדרש שר הפנים לפרסם קריטריונים למתן פטור מתשלום ארנונה ולבחון בהתאם את זכאות המוסדות לפטור. אין חולק כי למערערת לא היה קשר לעתירה זו והיא לא נטלה בה חלק.
5. ביום 20.1.2002 (דהיינו, עוד בטרם ניתן פסק הדין בבג"ץ 26/99) הודיעה המשיבה למערערת על ביטול ההסכם ביניהן. ביום 10.11.2004 שלחה המערערת חשבון שכר טרחה שחושב לפי יתרת החוב בספרי העירייה נכון לחודש ינואר 2002. המשיבה דחתה את דרישת המערערת ביום 10.7.2005.
6. בשנת 2002 הגישה המשיבה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו [עת"מ (מח' ת"א) 1128/02 (להלן: עת"מ 1128/02)], במסגרתה ביקשה להורות לעירייה לבטל את החיוב בארנונה בגין השנים 2002-2000. ביום 13.12.2007 ניתן פסק דין, במסגרתו קיבל בית המשפט את טענות המשיבה והורה לעירייה לבטל את החיובים האמורים. אין חולק כי המשיבה יוצגה בעתירה זו, מתחילתה ועד סופה, על ידי עורכת דין שאינה קשורה למערערת (עו"ד חדווה הס-קיבש).
7. ביום 2.2.2008 ביטלה העירייה את חיובי הארנונה ואת אגרת פינוי האשפה שהוטלו על המשיבה בנוגע לבית החולים.
תמצית טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי
8. המערערת הגישה בשנת 2008 תביעה כנגד המשיבה, במסגרתה תבעה סך של 2,667,529 ש"ח בגין השנים 2001-1996, כאשר לטענתה פעולותיה חסכו למשיבה תשלום של מיסים בסך 20,991,570 ש"ח. המערערת טענה כי המשיבה ביטלה את ההסכם שלא כדין ובחוסר תום לב, על מנת לחמוק מתשלום שכרה של המערערת. נטען כי המערערת פעלה בהתאם להסכם - נשאה בהוצאות הכרוכות במתן השירותים, העסיקה עובדים ושילמה ליועצים משפטיים, קיימה ישיבות עם נציגי העירייה והנחתה את המשיבה - ולכן לא הייתה הצדקה עניינית לביטול ההסכם במועד שבו בוטל, שכן במועד זה המתינו הצדדים להכרעת בית המשפט העליון בבג"ץ 26/99. נטען כי פעולותיה של המערערת הן שהביאו לביטול חיובי המס וכי בג"ץ 26/99 לא ניתק את הקשר הסיבתי בין הדברים. עוד נטען כי סכום החוב שנמחק מספרי המשיבה עומד על למעלה מ-34 מיליון ש"ח וכי טענת המשיבה כי אינה יודעת מהו סכום החוב שנמחק נטענה בחוסר תום לב. בנוסף נטען כי המשיבה נמנעה מלהעיד עדים שליוו את פעולות המערערת ב"זמן אמת" ותחת זאת בחרה להעיד את מנהל הכספים של בית החולים שלא ליווה את פעולות המערערת ושביטל את ההסכם. נטען כי החיסכון במס מתבטא בכך שבית החולים לא נדרש להגיש תביעת השבה לסכום הארנונה שהיה משלם אלמלא שמע בעצת המערערת. אשר לטענת המשיבה כי התביעה התיישנה, טענה המערערת כי תחילת מרוץ ההתיישנות הוא ביום 2.2.2008, מועד מחיקת החוב בספרי העירייה, כך שתביעתה לא התיישנה.
9. מנגד, טענה המשיבה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, מאחר ותביעת המערערת מושתתת על פעולות שביצעה בין השנים 1999-1996, שאז פעל בית החולים על פי המלצתה ונמנע מתשלום אגרת פינוי האשפה, ומשכך כל העובדות המקימות את עילת התביעה היו ידועות למערערת לכל המאוחר בסוף שנת 1999. נטען כי לפי לשון ההסכם ואומד דעת הצדדים, הפעולות שביצעה המערערת שהביאו לחיסכון במס הן שמהוות את עילת התביעה, ולא מחיקת החובות מספרי העירייה שהיא פעולה טכנית ופורמאלית בלבד. לכל היותר, נטען, כי מגיע לחברה תשלום בגין המס שנחסך עד ביטול ההסכם, כלומר מיום 16.11.2001 ועד 20.1.2002, אך בחודשים הללו ממילא שרר עיכוב הליכים והמערערת לא עשתה שום פעולה שהובילה לחיסכון במס.
עוד נטען כי המערערת פעלה בחוסר סבירות קיצוני, כאשר לא שלחה דרישות תשלום שנתיות והשתהתה שיהוי ניכר: על אף שההסכם עימה בוטל בחודש ינואר 2002 ועל אף שפסק הדין בבג"ץ 26/99 ניתן בחודש פברואר 2003, דרישת התשלום הראשונה נשלחה בחודש נובמבר 2004 (המשיבה דחתה דרישה זו בחודש יולי 2005) וכתב התביעה הוגש רק בשנת 2008. נטען כי השיהוי גרם למשיבה לנזק ראייתי, מאחר שלא עלה בידיה לאתר מסמכים רלוונטיים, בעיקר בקשר לתשלום עבור אגרת פינוי האשפה בשנים 1995-1993 ובקשר להיתר לפינוי עצמי ולעלויותיו. כמו כן, נטען כי המשיבה אינה יכולה לשחזר כיום את הנסיבות המדויקות שבהן התקבלה המלצת המערערת להפסיק לשלם את אגרת פינוי האשפה והאם לא היה להמלצה זו אופי זמני בלבד, כחלק מניהול משא ומתן עם העירייה.
לגופו של עניין, טענה המשיבה כי פסק הדין שניתן בבג"ץ 26/99 בשנת 2003 הוא הגורם למחיקת החובות וכי פסק הדין ניתק את הקשר הסיבתי בין פעולותיה של המערערת, שהסתכמו בשתדלנות למול העירייה, לבין מחיקת החובות. עוד נטען כי מעבר לשתדלנות לא נקטה המערערת בפעולות נוספות, והודגש כי המערערת בחרה שלא לנקוט בהליכים משפטיים כנגד העירייה מחשש מפני עלותם הגבוהה. נטען כי המשיבה לא הגישה תביעת השבה נגד העירייה בגין תשלומים ששילמה לה במהלך שנות התשעים, למרות פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשנת 1999, שבמסגרתו נקבע כי אגרת הפינוי אינה חוקית. לבסוף נטען כי סכום התביעה אינו ברור ואין כל הצדקה לדרישת המערערת להוסיף הפרשי הצמדה במשך למעלה מ-12 שנים וריבית עונשית בסך 9% לשנה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
10. התיישנות - בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה וקבע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. ראשית, נקבע כי בשנים 1999-1996 פעלה המשיבה בהתאם להמלצות המערערת ונמנעה מתשלום אגרת פינוי האשפה, כאשר משנת 1998 המשיבה החלה בפינוי עצמי של האשפה. כלומר, בשנת 1999 התגבשו העובדות המקימות לכאורה זכאות לסעד והתגבשה עילת התביעה: במועד זה ידעה המערערת מהו סכום המס/האגרה שנדרש בית החולים לשלם, היא ידעה שבית החולים לא שילם אותו וידעה גם מהי עלות הפינוי העצמי. נקבע כי גם אם החובה לשלם את המס קמה מחדש כל שנה, התביעה מתייחסת לשנים 2001-1995, כלומר העובדות ביחס לשנה האחרונה היו ידועות בשנת 2001 ומאז חלפה תקופת ההתיישנות. שנית, נקבע כי המצהיר מטעם המערערת העיד כי גם לשיטת המערערת מחיקת הסכום מספרי העירייה הייתה פורמאלית בלבד וכי עילת התביעה התגבשה שנים קודם לכן. הודגש כי המערערת שלחה למשיבה חשבון שכר טרחה בשנת 2004, זמן רב לפני מועד מחיקת החובות בשנת 2008, ולכן היא לא יכולה לטעון שלא ניתן היה לדרוש את תשלום שכר הטרחה לפני מועד מחיקת החובות מספרי העירייה. שלישית, נקבע כי דחיית התביעה עולה בקנה אחד עם הרציונאל של דיני ההתיישנות, כאשר הגשת התביעה בחלוף שנים רבות אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי.
11. לגופו של עניין - בית המשפט המחוזי קבע כי דין התביעה להידחות גם לגופו של עניין, מן הטעם שהמערערת לא הוכיחה שפעולותיה הן שהביאו למחיקת החובות. נקבע כי פעולותיה של המערערת להפחתת החיובים כללו בין היתר: הזמנת חוות דעת משפטיות; המלצה שלא לשלם את אגרת הפינוי ותחת זאת לבקש מראש העירייה היתר לפינוי עצמי של האשפה; פנייה לקבלנים פרטיים לקבלת הצעות לפינוי עצמי; הגשת ערר על החלטת מנהל הארנונה לשנת 2000; הסכמה עם העירייה בדבר הקפאת הליכי הערר עד להכרעה בבג"ץ 26/99; הכנת טיוטת כתב תביעה להשבת הסכומים ששילמה המשיבה בגין אגרת פינוי אשפה. נקבע כי המערערת לא ביססה את טענתה כי העירייה הגישה את בג"ץ 26/99 בעקבות פעילותה להפחתת החיובים, ומדובר לכל היותר בסברה. בית המשפט קבע כי מעיון בפסק הדין בבג"ץ 26/99 מתחזקת המסקנה כי הוא אינו קשור בפעילות החברה דווקא, בין היתר לנוכח העובדה שעתירת העירייה הוגשה כנגד גופים נוספים מלבד המשיבה וכי הרקע להגשתה היה מצבה הפיננסי הקשה של העירייה באותה עת, ולנוכח הודעת העירייה במסגרת הדיונים בעתירה שאין בכוונתה להחיל את ביטול הפטור רטרואקטיבית.
12. עוד נקבע כי גם בהמלצת החברה שלא לשלם את אגרת הפינוי אין כדי להועיל, וכל שניתן לטעון בהקשר זה הוא שמתן ההמלצה חסך למשיבה הגשת תביעה כספית להשבה. נקבע כי תביעת המערערת מתייחסת לחיסכון במס בגין השנים 2001-1996 שבהן נמנעה המשיבה מלשלם את אגרת הפינוי, אולם באותן שנים נדונו תביעות אחדות כנגד עיריות שונות בטענה כי אגרת הפינוי אינה חוקית, ואין חולק שפסקי הדין שניתנו בהן לא קשורים לפעילות המערערת. עוד נקבע כי התפתחות נוספת שמלמדת על היעדר קשר סיבתי בין פעילות המערערת לבין מחיקת החיובים התרחשה בשנת 2000 עם חקיקת תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית בשל נכסים פטורים לשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן: תקנות ההסדרים), בהן נקבע כי בגין נכסים פטורים לא תשולם אגרת פינוי אשפה. עוד נקבע כי פסק הדין שניתן בעת"מ 1128/02, במסגרתו בוטל חיובה של המשיבה בתשלום ארנונה לשנים 2002-2000, אינו קשור לפעילות המערערת.