השופט א. ואגו:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת מ. וולפסון) מיום 23.8.12, שבגדרו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיבים, שסכומה עמד על 648,254 ש"ח, לעת הגשתה בחודש ספטמבר 2008.
המשיב 1 שכר מהמערער חלק ממבנה מסחרי שבבעלות המערער. להתחייבויות המשיב 1 הגלומות בהסכם השכירות, מיום 2.2.02, ערב המשיב 2.
המושכר הוגדר בחוזה השכירות כמשתרע על שטח של 117 מ"ר וחצרים צמודים, כאשר שטחו הכולל של המבנה הינו 550 מ"ר.
בסעיף 12 של ההסכם, התחייב המשיב 1
"לבטח המושכר ותכולתו מפני שריפה על חשבונו..".
ביום 4.12.02, בתוך תקופת השכירות, אירעה שריפה במבנה, שלמעשה גרמה לנזק מוחלט, ואף שפרצה כתוצאה מהצתה בבית עסק אחר במבנה, שבבעלות חברה בשליטת המערער, כילתה האש גם את המושכר דנן ואת תכולתו. שוכרים אחרים במבנה פנו לחברות הביטוח שאצלם ערכו ביטוח מפני סיכוני אש ואלה פיצו את המערער בשל הנזק לאותם חלקים. גם המשיב 1 קיבל פיצוי מחברת ביטוח על תכולת עסקו, אולם, החלק ששכר המשיב 1 מהמערער, לא היה מכוסה בפוליסת ביטוח כנגד שריפה, ועל כן בגין החלק היחסי הזה של המבנה, לא שולם מאומה למערער - הבעלים.
בתביעה, שנדונה בבימ"ש קמא, טען המערער כי המשיב 1 הפר את חובתו החוזית לערוך ביטוח למושכר גם מפני שריפה, ולו היה עושה כן, היה המבטח מפצה את הבעלים - המערער, בשל הנזק. לפיכך, ומשמחדלו של המשיב 1 הותיר המערער ללא פיצוי בעבור חלק זה של המבנה, התבקש ביהמ"ש לחייב המשיב 1 ואת המשיב 2, כערב להתחייבותו דנן, לפצות את המערער בגין אותם כספים שהיו משתלמים על ידי חברת הביטוח, אלמלא הפרת ההסכם.
סכום התביעה תואם את עלות הריסת שיירי המבנה ובנייתו מחדש, וזאת - על פי חוות דעת, שעליה הסתמך המערער בתביעתו, ושנערכה על ידי מהנדס בניין ושמאי מקרקעין, אינג' ד"ר א. פורת (בכתב התביעה נתבעו גם נזקים נלווים, כמו הפסד דמי שכירות, בסכום נוסף של כ 120,000 ש"ח, אולם הסכום המופיע בכותרת התביעה, ועל פיו חושבה האגרה, תואם במדוייק אך את הנקוב בחוות דעת אינג' פורת, לאחר שיערוך).
לאחר שמיעת הראיות וניתוח הטענות המשפטיות, הנוגעות לשאלת ההפרה הנטענת, קבע בימ"ש השלום כי אכן הופרה התחייבותו של המשיב 1 לערוך ביטוח למושכר כנגד סיכוני אש. נפסק גם, שערבות המשיב 2 תקפה ומחייבת, גם ביחס להתחייבות לעריכת הביטוח והמחדל מעשות כן. לפי שהמחלוקות לנדון והכרעת כב' השופטת וולפסון במישור זה, אינם עוד נושא לערעור כעת (לא הוגש ערעור, או ערעור שכנגד מטעם המשיבים), אין צורך לפרט ולהתעמק בסוגיה זו.
כמו כן, נקבע, בפס"ד נשוא הערעור, שעל פי דין החוזים הנוהג, ראוי היה לחייב המשיבים בתשלום הנזק שהיה עליהם לצפות בעת כריתת החוזה כנזק מסתבר מהפרת סעיף הביטוח, כמבואר לעיל, וכי מדובר ב"
פיצוי שמבטחת סבירה היתה מפצה אותו" (עמ' 4 לפסה"ד).
ברם, אף שהוכרע שהמשיבים הפרו את סעיף הביטוח, ונגרם למערער נזק בר פיצוי, בשיעור תגמולי הביטוח שהיו משתלמים כתוצאה מהשריפה, על ידי מבטח סביר, נדחתה התביעה, משום שנקבע כי המערער כשל בהנחת
"תשתית ראייתית להיקף הפיצוי או אמות המידה לקביעתו ולפני בית המשפט אין תשתית לקביעת הפיצוי" (עמ' 4 ש. 25-26).
קביעתו זו של בימ"ש השלום, בדבר העדר תשתית לקביעת הפיצוי, אשר חרצה גורל התביעה לדחייה, נומקה בכך שלא ניתן להסתמך על חוות הדעת של אינג' פורת, בדבר עלות ההריסה והקמה מחדש של השטח הנדון, כאמת מידה לחישוב הסכום שהיה מתקבל מחברת ביטוח, שכן, היקף הפיצוי מותנה בתנאים שונים הנקובים בחוזה הביטוח וברשימה הספציפית הנלווית, ולא ניתן לגזור גזירה שווה מהפיצוי ששולם על ידי מבטחים מסויימים לגבי חלקים אחרים של המבנה.
מתוך נימוקי פס"ד קמא עולה, שבימ"ש ציפה, לצורך הקמת תשתית ראייתית מספקת, שהמערער יגיש חוות דעת מומחה, ביחס לצפי הסכומים שמבטח סביר היה משלם, או אף לחוות דעת מטעמו של המבטח שערך את הפוליסה לבית העסק של המערער עצמו, ושכזכור אכן פיצה אותו בשל הנזק שנגרם לאותו חלק של המבנה. ראיות כאלה לא הונחו בפני ביהמ"ש, וכאמור נדחתה טענת המערער כי יש לבסס הקביעות הללו על חוו"ד פורת שהוגשה.
יוטעם, עם זאת, כי ביהמ"ש קיבל, למעשה, כמוכחת, את הטענה הבסיסית ולפיה לא היה מנוס מהריסת המבנה כולו, בשל נזקי השריפה, והקמתו מחדש. הדבר עולה מכך שבפס"ד נקבע שההריסה התחייבה מהיות המבנה למבנה מסוכן, לאחר השריפה, ובעקבות כך דרשה עיריית באר שבע להורסו, כפי שעולה מכתב אישום שהוגש כנגד המערער על מחדלו מעשות כן. למותר לציין, שאם התחייבה הריסת המבנה אזי, כדי להשיב המצב לקדמותו, יש לבנותו מחדש.
יצויין עוד, כי משקבע בימ"ש השלום כי אינו מסתפק בחוו"ד פורת כמכשיר להוכחת גובה תגמולי הביטוח שמבטח סביר היה משלם בשל הנזק, לא דן הוא לגופה בחוות הדעת ובסכומים הנקובים בה, אף שהמומחה נחקר עליה, ארוכות, בשלב שמיעת הראיות, והצדדים התייחסו לכך בסיכומיהם. בהתאם - גם לא באה בפס"ד התייחסות למסמכים נוספים שהגיש המערער, להוכחת הנזק, כמו קבלות והצעות מחיר המתייחסות לעלויות ההריסה, ופינוי השיירים, שאת חלקם היחסי, בהתאם לשטח המבנה, תבע המערער מהמשיבים [אומנם חוות דעת פורת מתייחסת (בשנת 2003) גם לעלות ההריסה ופינוי הפסולת, אך נראה שבשל כך שבמועד הגשת תצהירי העדות הראשית (בשנת 2010) כבר בוצעו עבודות אלה, בחר המערער להגיש ראיות על הסכומים שהוצאו בפועל].
הערעור שלפנינו מתמקד בכך, שלטענת המערער כלל לא עמדה מחלוקת להכרעה בעניין השאלה האומנם מבטח סביר היה מכסה את כל העלויות הצריכות להריסת המבנה והקמתו, וכי לא נטען כלל שביטוח נזקי אש, לו נעשה כנדרש בחוזה, לא היה מביא להטבת הנזק במלוא שיעורו.
המערער טוען, שכאשר לא הוגשה חוות דעת נגדית, וכאשר המשיבים עצמם הגישו לביהמ"ש את פוליסת הביטוח המתייחסת לחלק אחר של המבנה, שעבורו שולם פיצוי, ובהינתן שהוצגו הראיות והנתונים הצריכים לעלויות ההריסה שבוצעה, צריך היה לאמץ ראיות אלה, שלא נסתרו, ולפסוק על פיהן את הסכום המגיע. המחלוקת התמקדה בשאלה החוזית - וזו הוכרעה ללא עוררין, וטעמי דחיית התביעה היו, איפוא, במישור שהוא "הרחבת חזית" שנעשתה אך בפסק הדין ולא נטענה בפניו. עוד קובל המערער על כך, שבימ"ש קמא לא פסק לו פיצוי על הנזק התוצאתי שעניינו העדר יכולת לשקם המבנה, עקב אי קבלת הפיצוי, ופועל יוצא - הפסד דמי שכירות לתקופה ממושכת, בשיעור 400 דולר לחודש (משהערנו, לעיל, שסכום התביעה מוגבל אך למה שקבע אינג' פורת בחוות דעתו ההנדסית - שמאית, לא ברור כיצד חפץ המערער בפסיקת סכומים שמעבר לנתבע בכותרת התביעה ושעליו שולמה אגרה).
המשיבים, מצידם, תומכים בתוצאה שאליה הגיעה כב' השופטת וולפסון, ומצביעים על כך שלא הוגשה חוות דעת על מה שהיה מתקבל ממבטח סביר, לו בוטח העסק, ושאין לגזור מסקנות מהכיסוי הביטוחי שהיה למערער עבור עסקו שלו, שבמבנה, בין היתר משום ששם הגיע הוא לפשרה עם חברת הביטוח וההליך כלפיה לא מוצה. אשר לחוו"ד אינג' פורת - לא ניתן להתבסס עליה, משום שהיא אינה רלוונטית, בהעדר ציון מצב המבנה לפני השריפה ולעת התרחשותה ואין פירוט של הנזק הספציפי שנגרם בזיקה לסוגי החומרים שמהם נבנה הנכס, ושווי חלקיו שניזוקו. נטען, כי המערער השתהה שנים ארוכות עד הגשת תביעתו, וגרם נזק למשיבים בכך שמנע מהם הגשת תביעת שיפוי נגד חברת הביטוח של הנכס שממנו פרצה האש (המערער נימק את השיהוי בחיסרון כיס לשלם אגרת התביעה והתמוטטות כלכלית שסבל ממנה בשל השריפה, ציפייה שהיתה שהמשיב 1 ירכוש ממנו את השטח כולו, וכן נטען שלא נגרם כל נזק למשיבים מהשיהוי). עוד גורסים המשיבים כי לו התקבלה התביעה, היה המערער מצוי במצב של כפל תגמולי ביטוח, לפי שמבטחי חלקים אחרים של המבנה שילמו על מלוא הנזק. ב"כ המערער השיבה על כך כי אין יסוד עובדתי להשערה זו והיא לא הוכחה כלשהו.
לאחר עיון בכתבי הטענות שהונחו בפנינו ושמיעת השלמת הטיעון מפי באי כח הצדדים, דעתי היא כי הערעור - בדין יסודו.