פסק-דין בתיק ע"א 45110-05-12

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה מיום 15.5.12 (כב' השופט זכריה ימיני), בתביעה בגין נזקי גוף, שנגרמו למשיב בתאונת עבודה מיום 2.8.05.

ערעורו של המשיב נסב על שאלת האחריות והרשלנות התורמת ועל גובה הנזק. לאור המלצת בית המשפט הסכים בא כוח המשיב להעמיד את הערעור על גובה הנזק בלבד.

רקע

2.        המשיב יליד 19.12.75 עבד במערערת 1 (להלן: " החברה") מיום 29.8.99 בתפקיד מפיץ כדי מים בקו חלוקה 5 שהיה במרכז תל אביב.

ביום 2.8.05 עת עבד המשיב בחלוקת כדי מים, הוריד כדים מהמשאית וחש לפתע כאב חד בגבו (להלן: " התאונה").

3.        הצדדים היו חלוקים בשאלת נכותו של המשיב. בית המשפט מינה מומחה מטעמו את פרופ' סלעי, שקבע כי למשיב נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)א' בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני. המומחה ציין כי המשיב אינו כשיר לעבודה הכרוכה בהרמת משאות כבדים או במאמצים גופניים ניכרים. בית המשפט קמא אימץ את חוות דעתו של פרופ' סלעי.

לאחר התאונה שהה המשיב במשך ארבעה חודשים בחופשת מחלה ולאחר מכן הוצא לחופשה של ארבעה חודשים נוספים, בגינה קיבל משכורת על חשבון ימי מחלה וחופשה שנתית.

מאחר והמשיב הוכיח עצמו כאיש שיווק מוכשר ויעיל העבירה אותו החברה לעבוד בחברת פאוזה (להלן: " פאוזה") שבבעלותה.

תמצית פסק הדין של בית משפט קמא בעניין הנזק

4.        נכותו התפקודית של המשיב גבוהה בהרבה מנכותו הרפואית.

שכרו הממוצע של המשיב, לפי חודשי העבודה שעבד בשנת 2005 עד לקרות התאונה, עמד על 17,862 ש"ח. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עמד השכר ביום פסק הדין על 25,732 ש"ח (להלן: " בסיס השכר שנפסק"). וזהו בסיס השכר ששימש את בית המשפט בפסיקת ראשי הנזק השונים.

נדחתה טענת המערערות, כי עקב שינוי שיטת תשלום השכר למפיצים לאחר התאונה - לפי רווחיות הקו ולא לפי מספר כדים שחולקו - השכר שהיה מקבל המשיב היה נמוך יותר אילו המשיך לעבוד בחברה.

כמו כן נדחתה טענת המערערות, כי נוכח מעבר השוק הסיטונאי מרחוב החשמונאים בתל אביב לצריפין, וכניסת חברת תמי 4 לשוק המים, חלה ירידה של כ-30% בעסקי החברה, שעל כן היה הדבר משפיע על הכנסתו של המשיב.

5.        הפסדי שכר בעבר - בגין ארבעת החודשים שלאחר התאונה זכאי המשיב לפיצוי בסכום של 14,150 ש"ח (ההפרש בין השכר שקיבל המשיב בתקופת המחלה - 62,735 ש"ח  בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה - 88,778 ש"ח , לבין השכר שהיה משתכר המשיב בתקופה זו - 102,928 ש"ח).

בגין ארבעת החודשים הנוספים שלאחר התאונה זכאי המשיב לפיצוי בסכום של 67,239 ש"ח  (ההפרש בין השכר שהיה אמור להשתכר - 102,928 ש"ח  לבין מה שקיבל בפועל בניכוי פדיון חופשה שנתית, בסכום של 35,689 ש"ח).

מיום 1.4.06 החל המשיב לעבוד בפאוזה בחלוקת קפסולות למכונות קפה, ומאז עובד המשיב בפאוזה. לפי ממוצע שכרו של המשיב בשנת 2010 (השנה האחרונה שבגינה הוגשו נתוני שכר של המשיב) שכרו בפאוזה עומד על 9,983 ש"ח. מיום 1.4.06 ועד מתן פסק הדין (15.5.12) השתכר המשיב 649,345 ש"ח ובשערוך - 903,539 ש"ח. אלמלא התאונה היה משתכר המשיב 1,904,168 ש"ח. על כן זכאי המשיב לפיצוי בגין ההפרש בין הנתונים האמורים בסכום של 1,000,638 ש"ח.

6.        אובדן כושר השתכרות - מחומר הראיות עולה כי בחברה עובדים מפיצים בני 50, על כן התקבלה טענת המשיב שהיה יכול לעבוד כמפיץ כדי מים, אלמלא התאונה, עד גיל 52.

מאחר שהמשיב הוכיח את גובה הירידה בשכרו יש לקבוע את אובדן כושר ההשתכרות בשיעור שהוכח. שכר המשיב שהוכח בשערוך מגיע ל- 10,534 ש"ח, על כן ההפסד החודשי שלו עומד על 15,198 ש"ח עד גיל 52,  סך כל ההפסד עד גיל 52 הוא  2,274,420 ש"ח.

לאחר גיל 52 לא יכול המשיב להמשיך בעבודה פיסית, על כן מגיל 52 לא נגרם למשיב אובדן כושר בעטיה של התאונה.