השופט נ' סולברג:
1. המערערים הגישו המרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם זכאים לפיצוי בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין הידועים כחלקות 15, 21 ו - 22 בגוש 19045 (להלן: החלקות).
2. ביום 19.03.1976 פורסמה ברשומות הודעה מטעם שר האוצר על כוונתו לרכוש את החלקות בדרך של הפקעה. ביום 17.10.1983 פורסמה הודעה מטעם שר האוצר על כוונתו לתפוס חזקה בחלקות. ביום 13.02.1982 הוגשה נגד המערערים תביעה לסילוק יד מהחלקות ובהסכמת הצדדים ניתן פסק דין שהורה על סילוק ידם מהחלקות. המערערים טוענים לזכאותם לפיצויים בגין ההפקעה. לשיטתם, מדובר בקרקע סלעית, והחל מאמצע שנות החמישים ועד לשנת 1992 ביצעו חציבה בחלקות. לטענתם, הם זכאים לפיצוי שישקף את הרווחים אשר אותם יכלו להפיק מהחציבה. בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את הראיות ונתן דעתו על הפסיקה הרלוונטית, קבע כי מדובר בקרקע חקלאית וחייב את המשיבים לשלם למערערים סכום של 178,784 לירות נכון ליום 19.03.1976, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20%.
עיקרי טענות הצדדים
3. לטענת המערערים טעה בית המשפט המחוזי בקובעו שיש להעריך את שווי חלקות 21 ו-22 על-פי יעוד של קרקע חקלאית. לטענתם, בחוות הדעת השמאית מטעם המשיבים, קבע השמאי הממשלתי כי חלקות 21 ו-22 שימשו למחצבה. בהתאם, שילמו המשיבים את שיעור הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת. לטענת המערערים, הם הסתמכו על הסכמת המשיבים, שכן נקודת המוצא הייתה שהחלקות שימשו למחצבה ושיעור הפיצוי נותר בחלקו שנוי במחלוקת, נתון שאף השליך על הראיות שהוצגו מטעמם. חרף האמור ולאחר שהסתיימה מסכת הראיות והוגשו הסיכומים זימן בית המשפט את הצדדים לדיון על רקע פסיקה שניתנה בסוגיה הנדונה על-ידי בית המשפט העליון בעניין פינקלשטיין (ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (9.12.08)) (להלן: הלכת פינקלשטיין). בית המשפט המחוזי ציין כי הוא מתעתד להסתמך על הלכת פינקלשטיין וכי בכוונתו למנות שמאי שיעריך את החלקות כקרקע חקלאית ולא כמחצבה. בהתאם, הורה בית המשפט לצדדים להשלים את סיכומיהם בכתב. בפסק הדין נפסק פיצוי על בסיס הקביעה כי מדובר בקרקע חקלאית. לטענת המערערים, עקרון ההסתמכות מחייב לקבוע כי הבסיס לפיצוי הוא שמדובר בקרקע אשר שימשה למחצבה, כפי שעולה מהסכמת הצדדים ומחוות דעת השמאי מטעם המשיבים.
4. בנוסף נטען כי העניין שלפנינו שונה מזה שנדון בהלכת פינקלשטיין. שם לא היו בידי בעלי הזכויות שהופקעו רישיונות חציבה, או לכל היותר היה בידיהם רישיון לשנה אחת. לעומת זאת, המערערים קיבלו רישיונות חציבה וחצבו בפועל במשך שנים רבות. בנוסף נטען כי יש להחיל את אשר נפסק בעניין פרחאת (ע"א 1510/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' עטא חסן פרחאת (6.2.96)) (להלן: הלכת פרחאת) על העניין שלפנינו. בעניין פרחאת נקבע כי יש להעריך את שווי הקרקע כמחצבה הואיל וניתנו רישיונות חציבה כבענייננו.
5. לטענת המערערים שגה בית משפט קמא בקובעו שבחלקה 22 לא בוצעה חציבה בפועל. בעוד שהשמאי קבע בפירוש שבחלקות 21 ו-22 בוצעה חציבה במשך שנים.
6. לחלופין נטען כי טעה בית משפט קמא בקובעו שלא הוכח שערב ההפקעה היה פוטנציאל ממשי לשינוי היעוד של החלקות. המערערים מפנים לארבע תוכניות שאושרו סמוך להפקעה, בחלקות סמוכות לחלקות נשוא הערעור. בתוכניות אלו שונה הייעוד מייעוד חקלאי לייעוד של חציבה. בנוסף מפנים המערערים לדו"ח בין-משרדי של המשיבים משנת 1972 הקובע כי הכשרת המחצבות באזור נשוא הערעור הייתה באותה עת יעד לאומי. זאת מתוך כוונה להבטיח הספקת שיש למדינה ופרנסה לבני המיעוטים. לטענתם, הפסיקה הדגישה כי כאשר קיימת ציפייה סבירה לשינוי יעוד יש לקבוע את שווי המקרקעין בהתאם לציפייה זו, ולא כך נעשה בענייננו.
7. בנוסף נטען כי שגה בית משפט קמא בסכום הפיצוי שלא היה שנוי במחלוקת. נרשם בטעות שסכום הפיצוי היה על בסיס של 7,000 לירות לדונם במועד הקובע, כאשר למעשה שילמו המשיבים פיצויים על בסיס של 18,545 לירות לדונם במועד הקובע. בכך קיימת פגיעה במערערים הן בשל עקרון ההסתמכות, הן בשל עקרון סופיות הדיון.
8. מנגד טוענים המשיבים כי בית משפט קמא קבע בצדק שאין ליתן משקל מכריע לרישיונות הכרייה שניתנו למערערים, שכן אלו ניתנו עשר שנים ויותר לפני מועד ההפקעה. לטענתם צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שיש ליישם את הלכת פינקלשטיין על העניין שלפנינו. טענת המערערים כי יש להבחין בין המקרים הואיל וכאן הרישיונות ניתנו לתקופה של כעשר שנים, לא הוכחה כנדרש. בקדם-המשפט הוצגו רישיונות, אך אלו לא הוגשו כראיה ולא נבחנה האותנטיות שלהם. ניתן משקל לעובדה שנעשה שימוש לא חוקי בקרקע. חרף זאת, ולפנים משורת הדין, ניתנה תוספת של 30% על שווי הקרקע כחקלאית. הניסיון של המערערים להציג את האזור כאזור של מחצבה כפי שנפסק בעניין פרחאת איננו משכנע. כפי שציין בית משפט קמא, ישנם הבדלים ברורים בין המקרים. בעניין פרחאת נעשתה החציבה במשך כעשרים שנה וזמן קצר לאחריה שונה היעוד של הקרקע באופן המאפשר חציבה.
9. באשר לטענות בעניין אופן ניהול הדיון הודגש כי עד להלכת פינקלשטיין התנהל הדיון לפי המיתווה שנקבע בעבר בפסיקה, לפיו יש להעריך את שווי הקרקע בהתאם לשווי השוק, ובכלל זה לפי השפעתו של שימוש בלתי חוקי על שווי זה. אולם משניתן פסק הדין בעניין פינקלשטיין, איפשר בית משפט קמא לצדדים להגיש ראיות נוספות, והמערערים לא עשו כן. הודגש, כי המשיבים טענו בסיכומיהם עוד קודם למתן פסק הדין בעניין פינקלשטיין שיש להעריך את הקרקע כקרקע חקלאית ורק לחלופין נטען כי יש להעריך את הקרקע כמחצבה. המשיבים הסכימו כי נעשו פעולות חציבה גם בחלקה 21, אך בניגוד לחלקה 22 לא הוצגו רישיונות ביחס לחציבה זו. הניסיון להוכיח מתן רישיון לשנה בודדת אינו מספק, במיוחד כשהרישיון לא הוגש כראיה.
10. טענת המערערים לפיה במועד הקובע היה צפי ממשי לשינוי ייעוד של המקרקעין לחציבה, לא הוכחה. המסמך שהגישו המערערים, שנחזה להיות דו"ח של ועדה בינמשרדית, אינו מתייחס לקרקע של המערערים.
דיון והכרעה
11. בעניין פינקלשטיין נדונה השאלה האם יש להתחשב בשימוש בלתי חוקי שנעשה במקרקעין בעת שומת שוויים לצורך פיצויים בגין הפקעה. נפסק כי במסגרת שומת הפיצויים אין להתחשב בשימוש הלא-חוקי שנעשה בקרקע, אלא בשווייה בהתאם לייעודה התכנוני במועד ההפקעה. לצד זאת נקבע כי במצבים חריגים אפשר יהיה ליתן ביטוי במסגרת פסיקת הפיצויים לשימוש שחורג מהייעוד התכנוני. הגם שבעניין פינקלשטיין בוטלה החלטת בית המשפט המחוזי שקבעה כי יש ליתן פיצוי לפי שווי השוק של השימוש הלא חוקי, נקבע כי יש ליתן פיצוי נוסף בשווי של 30% משוויה של הקרקע כקרקע חקלאית, בשל הצטברות של נסיבות מיוחדות ובכללן: העדרן המוחלט של פעולות אכיפה מצד הרשויות לאורך שנים רבות ואף לאחר שהקרקע הופקעה; אי- בהירות ביחס למדיניות הנוגעת להפקעה ולרישוי מחצבות כשייתכן שבעלי הקרקע סברו כי הם פועלים בתום לב וכדין; העובדה שמדובר בהלכה חדשה שנפסקה לאחרונה.
12. בענייננו, בית המשפט המחוזי פעל על-פי המיתווה שנקבע בהלכת פינקלשטיין ואף פסק תוספת של 30% לשווי הקרקע. הטענות המשפטיות של המערערים מתבססות בחלקן על הנחות, ולא על ממצאים עובדתיים שהוכחו כנדרש. בית משפט קמא בחן את הראיות ואת הפסיקה הרלוונטית. הודגש כי העניין שלפנינו אף שונה מאשר מה שנפסק בעניין פרחאת, שם ניתן פיצוי על-פי הייעוד של המחצבה חרף השימוש הלא חוקי שנעשה במקרקעין. בעניין פרחאת בוצעה חציבה במשך 20 שנה על-פי רישיונות כדין, ובהמשך תוך השלמה של השלטונות עם החציבה, ואילו כאן הוכח שניתן רישיון לחציבה לגבי שטח של 2,000 מ"ר מחלקה 22 לשנים 1957 - 1963 (פסקה 14 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). כמו כן נקבע שמדובר בתקופה שאין בה כדי להעיד על זכויות חציבה בחלקות הרלוונטיות, במיוחד כאשר ההפקעה היא משנת 1975. על בסיס הממצאים העובדתיים שנקבעו פסק בית המשפט המחוזי כי אין מדובר בקרקע שייעודה לחציבה, או קרקע אשר שימשה בפועל לחציבה. בנוסף הודגש שלא הוכח כי בוצעה חציבה, לרבות משך הזמן, גם יעוד החלקות לא שונה באופן המאפשר חציבה. בית משפט קמא התייחס לטענה לפיה בוצעה חציבה במשך תקופה ארוכה - 10 שנים, בקובעו שמדובר ברישיונות שניתנו לפני שלושים שנה ואשר מתייחסים לחלקה 22 ששטחה 5,882 מ"ר ולא לחלקות הנדונות ששטחן כ-23 אלף מ"ר. עוד הודגש שבהלכת פרחאת דובר על קרקע ש-10 ימים לאחר שהוכרזה כחקלאית אושרה לגביה תוכנית שייעדה אותה לחציבה, ואילו כאן אין כל תוכנית שכזו. ניסיון המערערים להקיש מעניין פרחאת אינו משכנע, שכן פסק הדין בעניין פרחאת אינו עומד עוד לבדו, ויש להתבונן על התמונה המשפטית בכללותה, נכון להיום. זאת במיוחד לאור הלכת פינקלשטיין, בגדרה ניתן ביטוי מסויים גם להלכת פרחאת. נדמה כי תוצאה אחרת מזו שאליה הגיע בית משפט קמא איננה מתיישבת עם אשר נפסק בעניין פינקלשטיין.
13. ניסיונות המערערים להציג ראיות נוספות שנטען כי לא הוגשו בבית המשפט המחוזי על מנת להוכיח כי ניתנו להם רישיונות לתקופה ארוכה, אינם משכנעים. מעבר לקושי הדיוני שמתעורר, ואף אם נניח כי במשך תקופה ארוכה יותר ניתנו למערערים רישיונות חציבה, עדיין אין בהצטברות כלל הנסיבות כדי להוות חריג המאפשר להתייחס לשטח כאל שטח ששימש למחצבה, וזאת לנוכח הממצאים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, כפי שפורטו לעיל. בהקשר זה יש ליתן משקל לכך שבשנים שקדמו להפקעה, לא הוצגו רשיונות חציבה (תקופה של כעשור). התקופה שקדמה להפקעה היא התקופה שיש ליתן לה משקל של ממש, הואיל והמטרה היא להשיב את מצב הדברים לקדמותו, כפי שהיה עובר להפקעה. בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענות המערערים, ופסק להם פיצוי נוסף בשיעור של 30%. נדמה כי זהו האיזון שמחד גיסא נותן ביטוי לזכות הקניין ולזכות לקבל פיצוי בגין ההפקעה בהתחשב בשימוש שנעשה בקרקע, ומאידך גיסא נותן ביטוי לכך שלא ייצא חוטא נשכר על-ידי כך שביצע שימוש בניגוד לשימוש שיועד לקרקע (וראו ע"א 9535/06 עבדאללה אבו מסאעד ואח' נ' נציב המים ואח' (5.6.11); ע"א 9396/07 רבקה כסלו ואח' נ' חברת רכבת ישראל בע"מ ואח' (31.5.09); ע"א 3781/07 אליהו אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה ואח' (4.11.10)).
14. באשר לטענות במישור הדיוני, בית המשפט המחוזי קבע שהמדינה אינה מושתקת מלשנות את עמדתה, הואיל וזו ניתנה בטרם נפסקה הלכת פינקלשטיין. כעיקרון, כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב באשר לאופן ניהול הדיון על-ידי הערכאה המבררת. וגם זאת ידוע, כי הלכה שניתנה בבית המשפט העליון מחייבת את הערכאות קמא. על כן ברי כי על בית המשפט הדן בסוגיה שבגינה נפסקה הלכה בבית המשפט העליון ליתן את דעתו על הפסיקה העדכנית, וכך נהג בית משפט קמא. אולם העיקר הוא שאינני סבור שזכויותיהם הדיוניות של המערערים קופחו. בית משפט קמא זימן את הצדדים ואיפשר להם להשלים את טיעוניהם. בית משפט קמא הורה לשמאי המוסכם להתייחס לחלופות השונות ביחס לשווי הקרקע (החלטה מיום 23.8.09). בית משפט קמא לא הסתפק בכך וקבע ישיבת קדם-משפט נוספת לאחר הגשת הסיכומים, במסגרתה איפשר למערערים להגיש מסמך נוסף. מכאן שהמערערים יכלו, ככל שחפצו לעשות כן, לנסות להוכיח את טענותיהם בסוגיה. לפיכך אין כל מקום להתערבות של ערכאת הערעור גם בסוגיה זו. באשר לטענת ההסתמכות על עמדת המדינה, סבורני כי לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית המאפשרת לקבוע כי המדינה לא יכלה להסתמך על אשר נפסק בעניין פינקלשטיין. יתרה מזו, המדינה, בשלב מוקדם יותר, נדרשה לכך שאין להתייחס למשמעות של שימוש שאינו חוקי (ראו מוצגים א' ו ב' לסיכומי המשיבים).
15. גם לא מצאתי כי יש בכוחן של טענות המערערים בדבר האפשרות לשינוי הייעוד במקום, כדי להטות את הכף לטובתם. ראשית, יש ליתן משקל לכלל הנסיבות, ולא נתגלתה טעות משפטית בפסיקת בית משפט קמא. שנית, בית משפט קמא התייחס לטענות ודחה אותן לגופן. נקבע כי אין תוכנית קונקרטית אשר מייעדת את השטח לחציבה. כמו כן נקבע כי אין ראיה לכך שדו"ח הוועדה הבינמשרדית מתייחס לחלקות המערערים, ובנוסף ניתן משקל לכך שהרישיונות לא חודשו. שלישית, לא שוכנעתי כי יש ליתן משקל ראייתי שונה למסמך האמור ולטענות המערערים במיוחד לנוכח העובדה שעסקינן בממצאים עובדתיים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם.
16. המערערים טענו כאמור גם כי בית משפט קמא טעה בחישוב הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת. בפסק הדין נכתב שהבסיס לחישוב בגין שלושת החלקות הרלוונטיות היה של 7,000 לירות לדונם. לעומת זאת, לטענת המערערים, חישוב זה נכון רק לגבי חלקה 15 ואולם לגבי חלקות 21 ו-22 החישוב היה על בסיס של 398,911 לירות. בעניין זה הפנו המערערים לטבלה מס' 1 לחוות הדעת של השמאי הממשלתי (נספח יג למוצגי המערערים). טענה זו לא נסתרה על-ידי המשיבים. לנוכח האמור, יש לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא ובסעיף 27 לפסק הדין יכתב שהבסיס לפיצוי בגין חלקות 21 ו-22 יהיה לפי הסכום של 398,911 לירות.