לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת י' בלכר) מיום 4.9.11 שבו קיבל בית המשפט את תביעת המערערת בחלקה ודחה את חלקה האחר. הערעור מופנה גם נגד החלטת ביניים (מפי השופט ש' מנהיים) מיום 21.1.08 שבה דחה בית המשפט, עקב התיישנות, חלק מהתביעה לגבי תקופה שקדמה לחודש פברואר 1995.
בשנים 1993 ו-1994 רכשו בעלות הדין בשותפות שני נכסי מקרקעין האחד מגרש באשדוד והשני אולם תעשייה ברעננה. בעל השליטה במשיבה הוא שניהל את הנכסים בתקופת השנים 1994 - 2002 והמשיבה גבתה דמי שכירות בעבורם.
בתביעה שהגישה המערערת לבית משפט קמא, בשנת 2007, היא טענה כי המשיבה חבה לה כסף בגין חלקה בדמי השכירות לשנים 1995 - 2002. המערערת טענה כי רק בשנת 1999 הצליחה לקבל מהמשיבה מסמך בדבר התחשבנות, באשר לשכר הדירה שהגיע למערערת עד למועד ההתחשבנות בחודש נובמבר 1999. ממסמך זה (נספח ד') עלה כי יתרת המגיע למערערת, לחודש נובמבר 1999, עמדה על 51,930 ש"ח, לאחר ניכוי תשלום ששולם במעמד עריכת ההתחשבנות בסך 120,000 ש"ח. בשנת 2002 נערכה התחשבנות נוספת כשהיתרה שצוינה בדפי ההתחשבנות (נספח ה'), לסוף שנת 2002, הייתה 272,982 ש"ח, ובתוספת היתרה משנת 1999 שצוינה בכתב יד - 324,930 ש"ח. בכתב התביעה תבעה המערערת סכום זה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק.
לא הייתה מחלוקת בגין עצם זכותה של המערערת לחלקה בדמי השכירות, אף שהמשיבה חלקה על דפי ההתחשבנות ועל הטענה שהיא שהכינה אותם. המשיבה טענה כי חלק מהתביעה התיישן וכי היא זכאית לקזז הוצאות שנשאה בהן בקשר עם השקעות בנכסים (בעיקר בנייה בנכס באשדוד) וכן דמי ניהול בסכום של 50,000 ש"ח לשנה.
בפסק הדין קיבל בית המשפט את טענת ההתיישנות לגבי התקופה שקדמה ליום 12.4.00 (7 שנים לפני מועד הגשת התביעה). בית המשפט דחה את טענת המערערת כי מסמכי ההתחשבנות משנת 1999 ומשנת 2002 מקימים הודאה בזכות המערערת, במובן של המונח "הודאה" שבסעיף 9 בחוק ההתיישנות. בית המשפט הסתמך בקביעתו זו על הראיות שבאו לפניו (עדותו של בעל השליטה במערערת מר דודי אברהם ועדותו של מר אברהם מתן מטעם המשיבה, שעל פיהן הכריע בשאלת ערכם של מסמכי ההתחשבנות כיוצרים הודאה בזכות), לאחר שבחן אותן על פי מה שראה כהנחיות שבע"א 1017/91
משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (1996) הן מבחינת צורתם הן מבחינת תוכנם. בכך הסתמך בית המשפט על עדותו של מר מתן מטעם המשיבה, שהכחיש כי מסמכי ההתחשבנות משנת 1999 מהווים הודאה בקיום זכות וטען שמדובר בהתחשבנות פנימית של המשיבה ולא הייתה בהם כוונה להודות בחוב. לגבי מסמכי ההתחשבנות משנת 2002 מצא בית המשפט כי "
אינם מופנים במיוחד ל[מערערת]. הם נערכו בכתב יד, על דפים חלקים ולא על דף לוגו, ללא ציון מקורם ואינם כוללים תאריך, חתימה/זהות העורך, לא עולה מהם ע"י מי נערכו, בהוראת מי ולאיזה צורך, האם היה העורך או המוסר מוסמך לחייב את הנתבעת".
בית המשפט קיבל את התביעה לגבי התקופה שמאז 12/4/00. עם זאת מצא בית המשפט כי יש לקזז מדמי השכירות המגיעים למערערת סכום של 150,000 ש"ח - מחצית ההשקעות שהשקיעה המשיבה בנכס באשדוד שאת סכומן הכולל אמד ב- 300,000 ש"ח. בית המשפט דחה את דרישת המשיבה לקיזוז דמי ניהול מאחר שלא הובאו ראיות כלשהן להוכחת טענתה כי דמי הניהול היו 50,000 ש"ח לשנה.
כאמור המערערת הגישה ערעור והמשיבה הגישה ערעור שכנגד. שלוש סוגיות עולות בערעורים שלפנינו ונדון בהן להלן:
א.
התיישנות
בית משפט קמא דחה חלק מתביעת המערערת בגין השנים 1995 עד 1999, עקב התיישנות. אנו סבורים שבכך טעה ושפסק הדין בעניין
משה נ' הכפר הירוק אינו מתאים לענייננו. באותו עניין קבע בית המשפט במפורש כי אינו דן בשאלה אם מזכר פנימי יכול לשמש הודאה בזכות לצורך סעיף 9 בחוק ההתיישנות. יתר על כן, המסמכים באותו עניין לא הכילו הודאה כלל. לא כך בענייננו. כעולה מהדיון בבית משפט קמא לא הייתה מחלוקת שמסמכי ההתחשבנות נמסרו למערערת לצורך פירוט הכנסות שכר הדירה, ושהמשיבה אף שילמה 120,000 ש"ח בקשר עם מסמכי ההתחשבנות משנת 1999. בית משפט קמא, שפסל את מסמכי התחשבנות 2002 כמוכיחים הודאה בזכות המערערת, הסתמך בעצמו על אותם מסמכים כדי לחייב את המשיבה בתשלום על פיהם לתקופה שלאחר התקופה שקבע שהתיישנה (ר' סעיפים 66 ו 67 בפסק הדין).
נפרט את הדברים: בשנת 1999 פנה מר אברהם מטעם המערערת אל מר מתן מטעם המשיבה בדרישה לערוך התחשבנות לאחר שבמשך שנים אחדות לא קיבלה המערערת את חלקה בשכר הדירה. מר מתן אישר בחקירתו כי אכן פגש את מר אברהם בשנת 99', "הם ישבו על החשבון" והוא מסר לו שיק על סך 120,000 ש"ח בגין חלקו בשכר הדירה. כן אישר מר מתן כי נערך תחשיב, כי התחשיב נערך ככל הנראה ע"י מנהלת החשבונות של המשיבה, וכי התחשיב נערך לפי כרטסת הנהלת החשבונות של המשיבה (פרוטוקול, עמ' 20 שו' 10-21). מר אברהם אף צירף לתצהיר עדותו הראשית את דפי ההתחשבנות (נספחי ד'). אין חולקין כי היתרה בכרטיס, כפי שפורט בנספחי ד1' ו- ד2', עמדה בזמן ההתחשבנות על סכום כולל של 171,936 לזכות המערערת, ואף צוין בדף ההתחשבנות "
דודי קיבל על חשבון מ[המשיבה] 120,000 ש"ח. יתרת כרטיס 99 51,936". חשבון נוסף לשנים 1999 - 2002 נערך על דפים הנושאים את שמה של חברת שפר את אלי לוי הובלות והסעות בע"מ (נספחים ה1' ו-ה2' לתצהיר מר אברהם), שהיא חברה שבאמצעותה ניהלה המשיבה את המקרקעין המשותפים, לגרסת המערערת, או "הייתה זרוע הניהול של כל החברות הבנות במסגרת קבוצת קוקו עובדיה", לגרסת מתן. חשבון זה הגיע לסך 272,982 ש"ח, ובכתב יד הוספה בו היתרה מכרטיס 99 בסך 51,930 ש"ח.
לא מצאנו ממש בטענות המשיבה, כי המסמכים הללו לא נערכו מטעמה שהרי מר מתן מטעמה לא חלק על כך.
סעיף 9 בחוק ההתיישנות קובע:
"
הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת בשנת 99'. ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה."
כדי לבוא בגדר החריג נדרש, אם כן, כי תהיה הודאה מפורשת של נתבע בקיום הזכות, או שיעשה מעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות. כאמור אנו סבורים שנוכח הוראות סעיף 9, נפלה טעות בפסק הדין בסוגיית ההתיישנות וכי לא היה מקום לקבל את הטענה.
בעריכת ההתחשבנות ובתשלום על חשבון החוב בשנת 99, הודתה המשיבה בחוב ועשתה מעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות, שעל כן, יש לדחות את טענת ההתיישנות לגבי התקופה שקדמה למועד ההתחשבנות. יתר על כן, ההתחשבנות בשנת 2002 מלמדת שהמשיבה המשיכה והודתה ביתרת החוב לתקופה שעד ההתחשבנות השנייה, ואף בהתחשבנות זו חזרה ואישרה את יתרת החוב משנת 1999 לאחר התשלום ששילמה למערערת.
בע"א 2016/07
לוי נ' לוי (9.11.09) נפסק כי יש לבחון את התקיימות תנאי החריג שבסעיף 9 בחוק ההתיישנות, לפי כל מקרה ונסיבותיו. שם טען הנתבע כי ההודאה הנטענת נוסחה באופן כללי וללא פירוט של ההלוואה נושא הדיון, אך חרף העובדה כי במנותק מהנסיבות יתכן שלא היה מקום להכיר בהתקיימות החריג, נפסק:
"
ספק בעיני באם עצם האמירה כי 'קיימת גם התחשבנות כספית שבה אני חייב לו כספים נוספים' הינה מפורטת דייה כדי להיכנס בגדרי החריג. ואולם, בענייננו יש לבחון אמירה זו בהתחשב במערכת היחסים בין הדוד והאחיין. בית המשפט המחוזי התרשם, בין היתר על פי העדויות שניתנו בפניו, כי באמירה זו התייחס הדוד אף לחוב ההלוואה. איני רואה מקום להתערב במסקנתו זו"
.
אם באמירה כללית בנסיבות נתונות ניתן להסיק הודאה בחוב, לא כל שכן בענייננו, שבו מתן אישר כי בשנת 1999 נערך תחשיב, על פי כרטסת הנהלת החשבונות של המשיבה, נמסר לידי אברהם ושולם על פיו סכום על חשבון, ונוסף לכך נערך תחשיב בשנת 2002, שהוא המשכה של אותה התחשבנות.
לפיכך יש לקבל את הערעור במובן זה שטענת ההתיישנות תידחה.